ג' והפיזיקאי: כי למה לשלוח הודעות שיכרות כשאפר לכתוב פוסט במקום

הזנחתי את הבלוג הזה. עצוב להגיד, אבל הפסקתי לכתוב בו. אני בדיוק הילד שמבקש מההורים שיקנו לו גיטרה ומתלהב ממנה חודש ואז שוכח אותה בקופסה. אבל זה לא העניין עכשיו.

יש לי חבר. אני מניח שזה מאוד קשור לזה שהפסקתי לכתוב. הבלוג הזה מבוסס על חוויות אישיות. לכתוב "זיינתי אתמול מישהו" זה אישי, אבל זה קל. לספר מה אתה באמת מרגיש כלפי חבר שלך זה קשה. בכלל, גם הסיפור על איך נהיה לי פתאום חבר שווה פוסט, אבל זה לא לעכשיו. עכשיו אני פורק, ואתם תהיו פה להקשיב. אז בואו נתחיל.

יש לי חבר, כבר שלושה חודשים בערך. זה הדבר הכי רציני שהיה לי אי פעם. אני אפילו חושב שאני אוהב אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו. אני לא יודע אם שיקרתי כשאמרתי את זה. בהתחלה הייתי בטוח בזה יותר, עכשיו פחות. היום קרה משהו שגרם לי לפקפק בזה כל כך עד ששלחתי לו הודעת "בוא נדבר". שלחתי הודעה כזאת וישר אחרי זה באתי לכתוב כאן.

הפייסבוק הראה לי תמונה של ג'. ג' הוא הדייט הראשון שלי אי פעם. בדייט הראשון הוא לקח אותי למקום רומנטי והתנשקנו מלא. בדייט השני אכלנו במסעדה. בדייט השלישי הוא נפרד ממני. לא סיפור מאוד מעניין. אבל ראיתי תמונה שלו והתחלתי לחשוב. התחלתי לחשוב מחשבות לא טובו. התחלתי לחשוב שאני רוצה לבלות עם ג'. לא לזיין אותו. גם לזיין אותו. אבל יותר מזה. וזאת בדיוק הבעייה. יש לי את החבר שלי, למה שאני ארצה יותר מזה עם ג'?

מה שבעצם הייתי רוצה לעשות זה לשים את הפיזיקאי בצד לרגע (זה החבר שלי, אם אתם לא עוקבים) ולהתחיל עם ג'. לצאת עם ג' איזה שבועיים-חודש רק כדי לראות איך אני מרגיש. רק כדי להבין אם יש שם איזה רגש אחר, אם אני מפספס משהו. אם הוא יכול לגרום לי להרגיש משהו שהפיזיקאי לא יכול.

כי אולי גם עם ג' זה יגיע למצב הזה שאני נמצא בו עכשיו. אולי גם כשאני אהיה איתו שלושה חודשים אני אראה פתאום תמונה של ד' ה' ו' או ז' וארצה להתחיל איתם. אולי בניתי לי פנטזיה כל כך גדולה על הקשר המושלם, שלא משנה מה אני אקבל זה לעולם לא יהיה מספיק טוב. אם זה המצב, אני לא מפחד. מה שמפחיד אותי זה שלא. מפחיד אותי שעם ג' עלול להיות לי הרבה יותר טוב, ואני מפסיד את זה רק כי אני מתפשר עם הפיזיקאי.

אני לא מאוד מתפשר (כן, אני מודה, אני מציין את זה רק כי אתה עלול לקרוא את זה, אתה, הפיזיקאי שלי, שיודע כמה סוכר אני אוהב בתה). אני לא מתפשר. טוב לי איתו (איתך?). כיף לי איתו. אני אוהב להתעורר לידו ואני אוהב לישון מחובק איתו ואני כל כך מתחרמן מלראות אותו גומר (למה לא, נכניס גם סקס, זה אף פעם לא הזיק).

אבל בכל זאת, כשראיתי היום תמונה של ג', חשבתי על ג'. רציתי לצאת איתו. רציתי לראות מה יקרה אם נצא. ואני חייב לדעת. אני חייב להבין אם זה בגלל שהפיזיקאי הוא לא משהו שג' הוא כן או שזה רק בגלל שאני מקולקל מבפנים. מחר אני הולך להגיד את כל הדברים האלה לפיזיקאי. אם הוא יפרד ממני, יהיה לי הרבה יותר זמן לכתוב פה דברים. עד אז, אולי תגידו לי אתם מה כדאי לי לעשות.

גילוי נאות:
הפוסט הזה לא מאוד ערוך. הוא סוג של סמס שכרות, רק לכלל הקוראים שלי (שניים? שלושה?)
זה נשמע לי עדיף מכלום.
לילה טוב. 

מחשבות של שתיים בלילה. או: לבד או לא לבד

השעה שתיים בלילה ואתה לבד בבית. לפעמים בדיוק חזרת, לפעמים לא יצאת בכלל. אכלת, שתית, רקדת, דיברת, בילית. זה לא משנה. השעה שתיים, כבר אמרנו, אבל זה פחות קריטי. אתה לבד, וזה דווקא ממש חשוב.

אתה לבד ולא בא לך להיות לבד. אתה אמור ללכת לישון עכשיו, אבל יושבת לך איזה מועקה בבטן שלא נותנת לך. בא לך לדבר, לספר בדיחה, לשמוע מישהו צוחק, לספר סיפור, לשאול שאלה, לחבק מישהו. האמת היא שאתה לא כל כך בטוח מה בא לך. איזה סוג של קשר אנושי, אולי, אז אתה נכנס לאטרף. לרגע אתה עוצר את עצמך, חושב שהמילה “לבד” לא מתאימה. היית עם מלא חברים הלילה. החלטת לחזור מיוזמתך. אולי אטרף זה לא הפתרון? אבל האתר כבר עולה עם אלפיים איש און ליין שרק רוצים לדבר איתך. או לפחות עם מישהו. אבל אם כבר מישהו, אז הנה אתה שם.

על מה תדברו? לך יש זין, ולו יש זין, ובינינו, שניכם לא הייתם מתנגדים להשתמש בו הלילה. אתה חרמן. נו, אתה תמיד חרמן. לפעמים קצת חרמן, לפעמים חרמן כמו כלב מיוחם, אבל תמיד חרמן. גבר, נו, אף פעם לא תגיד "לא" לזיון טוב. אתה לא בטוח שבשביל זה נכנסת, אבל אם כבר יש מישהו חתיך וקרוב, מה לא תפגשו? רצית קצת קשר אנושי, ומה יותר קשר אנושי מסקס?

טוב ששאלת. כי זה מאוד תלוי. היה לך כבר סקס מדהים. אבל היה לך גם סקס נוראי. אתה יודע שיכול להיות שהבחור יבוא, ירד, יעלה, יעשה כל מה שגבר אחד לא אמור לעשות לגבר אחר וללכת. וזה לא עוזר ל”לבד” הזה בכלל. (שוב עולה המחשבה לרגע, לבד? זו המילה? ואז מישהו בלי חולצה שולח הודעה. ממשיכים הלאה). סתם סקס. אולי להביא ביד במקום? יותר קל, אותו סיום, ולא הרבה פחות כיף. אתה יודע שגם אם יבוא מישהו בסוף אתה תרגיש לבד בדיוק באותה מידה. אולי אפילו שוב תכנס לאטרף כשהבחור מתנקה בשירותים. אולי סתם תלך לישון עם ההרגשה המחורבנת הזאת. בוא נקרא לה "לבד".

בינתיים עוד לא נפגשתם. אתם רק מדברים. אולי זה יתגלגל לפגישה, אולי לא. יש את הלילות שאתה כל כך עייף, בראד פיט לא יוציא אותך עכשיו מהבית, ובכל זאת אתה גולש. הסקס הוא רק תירוץ לשיחה. כי על מה תדבר? על סרוונטס? הוא לא חזק פה, הבולבול שלך יותר מעניין כרגע. אז אתה מדבר. מזריק עוד קצת תקשורת אינטרנטית לוריד. מתמכר לצליל הזה של הודעה חדשה. מתמכר אליו אבל גם לא מבין. מחפש עוד הודעה, ועוד כרטיס. בטוח שאתה צריך למצוא מישהו קצת יותר חתיך, קצת יותר מצחיק, קצת יותר מבין עניין ואז תפתר המועקה הזאת. המועקה הזאת שעדיין שם. אחרי כל ההודעות האלה. אחרי כל הזמן הזה שבזבזת, אחרי מישהו שכרגע בא וירד לך והלך. אחרי כל אלה, אתה עדיין לבד.

לבד? באמת? אולי יש פה משהו אחר? בילית עם חברים הלילה. היה לך סקס הלילה. אז למה לבד? אתה מתחיל לחשוב שזו לא המילה הנכונה. מחשבה קצת מפחידה, כי זה אומר שיש משהו אחר. משהו שאי אפשר לפתור עם אלפיים איש און-ליין. אתה צריך להסתכל פנימה ואתה לא בטוח מה תמצא שם. זה קצת מפחיד וקצת מאוחר עכשיו. אז במקום להתמודד עם זה אתה מעלה את הפורנו, תמיד קל לך להירדם אחרי שאתה גומר. המחשבות יחכו לפוסט אחר.  

הומוסקסואליות – אפשר לצאת מזה, אבל טוב לי בפנים. או: למה הקב"ה עשה אותי הומו?

היהדות לא אוהבת הומואים, אין ספק. אפשר ללכת עם פירושים רפורמיים מכאן ועד הודעה חדשה, אבל כתוב בתורה, שחור על גבי ויקיפדיה, שאסור לעשות את זה. ומי שמדבר על אהבה בין גברים שלא כוללת להזדיין ממש, נו, אז אין לי שפה משותפת איתו. כשאני אוהב מישהו אני צריך שנזדיין.

ובעודי מפשפש ברשת כדי ללמוד עוד קצת על כל הרע והמר הצפוי לי בעקבות חטאי (ותאמינו לי, אני חוטא) נתקלתי באתר בשם "הומוסקסואליות – אפשר לצאת מזה". עם הכותרת המעודדת הזו צללתי פנימה והרשו לי לחלוק איתכם כמה דברים שגיליתי.

נתחיל, כראוי, בעובודת. "כמה עובדות: רובם ככולם של ההומוסקסואליים (שלא שינו את נטייתם) לא מקימים משפחה, לא מגדלים ילדים, ובמחצית השנייה של החיים הם חיים כאומללים ובקנאה באחרים על משפחה חמה ואוהבת שהאחרים הקימו." אלו "עובדות" שבונה האתר בדק ומצא, אני מניח שהוא השקיע הרבה זמן בעבודת מחקר רצינית ולכן לא נשאר לו זמן להתנסח בצורה שהיא לא דבילית לגמרי. אז קנאה? זה מה שיש לך? כבר חזו לי התאבדות בגיל ארבעים.

אז המשכתי וגיליתי ש:"נטייה זו אינה שונה מעונשים אחרים הקיימים בעולם, כגון מגיפות, וירוסים, טמטום או עקרות. ולכן זה מכעיס מאד את בורא עולם שבמקום לתקן את הפגם מעצימים אותו." הומוסקסואליות אינה שונה מטמטום. תכל'ס אחרי כך וכך שיחות עם הומואים, אני מתחיל לחשוד שהוא צודק.

ועוד:"לכן אלוקים לא שונא את בעלי הנטיות ההפוכות והוא ברא אותם כך, על מנת שיתגברו על נטיות אלו ולא יבצעו אותם בפועל, ועל מנת שישנו אותם ויזכו להקים חיי משפחה תקינים."

הבחור מלמעלה רצה שאני אהיה הומו, אבל אתגבר על זה. כל הזין לי, לא הצלחתי, זיינתי מלא מלא בנים. כנראה שבגלגול הבא אני אחזור אפילו עוד יותר חרמן כדי לתקן את דרכי. אבל אם אני אמור להתגבר על יותר חרמנות מזה, כנראה שהקרב אבוד מראש.

יודעים משהו? אני מאמין באלוהים. לא יכול להסביר איך בדיוק. חלק מההסבר שלי הוא שאי אפשר להסביר. קצת רמאות, אני יודע. בואו נגיד שלדעתי קיים איזה משהו שאנחנו לא בדיוק יכולים להבין והוא איפשהו מעל המציאות. ובגדול הוא גם הביא לנו את התנ"ך.

אז איך אני מסתדר עם זה? לא יודע. בעיקר מכחיש. זה לא שחוץ מהעניין הזה אני שומר תרי"ג מצוות. אולי י"ג, וגם זה בקושי. אולי אני והקב"ה עוד נתחשבן על זה. אולי נתחשבן על זה שאני לא לן בסוכה שבוע. אולי נתחשבן על זה שאני בכלל לא נוצרי. אבל בינתיים, כשהקליק הזה שם, ובחור יפה מסתכל לי בעיניים, זה לא נטיות הפוכות. זו הנטייה הכי ישרה שיש.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוקטובר 2012: דת.

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונות. או: זוכרים את הפעם ההיא שכמעט נאנסתי בבית של ביבי?

קבענו באטרף. דיבור של אחת וחצי בלילה כזה. "היי" "רוצה לבוא?" "כן." ואני כבר בדרך אליו. אני מגיע וכבר רואה שהוא לא ממש הטעם שלי, אבל בכל זאת נכנס פנימה, מי יודע למה. הבית עצום בקטע פסיכי. מי ידע שיש בתים כאלה בירושלים. אנחנו יורדים בגרם מדרגות ספירלי לקומה התחתונה, עוברים כמה סלונים ענקיים, ונכנסים לאיזה קבוצת חדרים שהיא לבדה יותר גדולה מהדירה שלי. הוא מסביר לי שהוא באיזה משלחת מטעם ביבי, שהוא במקרה גם בעל הבית. (הפעיל החברתי שבי התעורר לרגע, ביבי מחזיק ארמונות במרכז העיר). היה מרשים.

הבחור מתחיל לנשק אותי ואז אני כבר אומר לו "שמע, אני לא מרגיש את זה". "למה לא?" הוא שואל. "פשוט לא" אני אומר. מנסה לעשות את זה כמה שיותר נחמד. ואז הוא אומר לי "הנה מה שהולך לקרות, באת כבר לכאן, אז אתה הולך להתפשט, ולעשות את העבודה". אני מודה שהתמהמתי קצת עם התשובה, בכל זאת הוא ליטף לי קצת את המכנסיים, וכשהדם מתחיל לזרום מהמוח לזין, החשיבה מתערפלת. ובכל זאת אמרתי לו "לא". באתי לקום, והוא השכיב אותי בכח על המיטה, והמשיך בשכנועים שעוד היו קצת נחמדים, ואיכשהו הכניס לשם איזה משפט על זה שאם אני אלך, הוא יכה אותי.

אני כבר צוחק ואומר לו שדיבורי האונס האלה ממש לא עושים לי את זה. הוא אומר שהוא רציני ומצמיד אותי בכוח למיטה. הוא די חזק, אני מתחיל להבהל. אני מנסה להסביר לו שזה לא יעבוד. כל הזמן מנסה להשאר רגוע, להסביר לו שסקס מבחינתי צריך משיכה, שאני לא מתכוון להלחם בו, שאני לא אזיין אותו, שבמקרה הצורך אני אצעק ואזמין משטרה וגם אם יהיה לי לא נעים היום, אני בטוח שגם הוא לא יהנה מהסיטואציה.

הוא מבחינתו מספר לי כמה הוא מרוויח וכמה הוא דוחק בחדר כושר. לא כדי לעשות עלי רושם, יותר כדי להבהיר לי כמה אפס אני. הוא מסביר לי כמה אין לי זכות לבזבז לו את הזמן כמו שאני עושה עכשיו ושעדיף לי להתפשט כבר. מצד שני הוא מספר לי כמה הוא אוהב ללכת מכות וכמה הוא ישמח "to beat the shit out of me" בכל רגע. בסוף הכל מתנקז לאולטימטום הרומנטי שהוא הציב לי "you're gonna fuck me, or fight me".

בשלב הזה הלב שלי דופק די חזק, הוא מחזיק אותי די חזק, ולא עומד לי אפילו לא קצת. אני מנסה לדבר איתו, הוא לא נותן לי. אני מבקש ממנו לעזוב אותי, הוא לא עוזב. במשך משהו כמו שלוש דקות מתנהלת השיחה הזאת בה הוא מחזיק אותי בכוח, מנסה להסביר לי למה אנחנו הולכים לשכב, וזורק מדי פעם כמה הוא דוחק בחדר כושר. מתישהו נמאס לו, אמר לי שאפילו לריב איתי לא בא לו, ונתן לי ללכת, תוך כדי שהוא אומר שהוא מתקשר לאבטחה. הייתי מחכה להם שם, אבל הוא אמר שיקח להם עשרים דקות, והיה לי דברים טובים יותר לעשות. כמו לטוס משם כשהרגל שלי מפרפרת על הקלאץ' מרוב אדרנלין. וחשבתי שאני זה שלא יודע לקחת "לא" בתור תשובה.

אני כותב את זה עכשיו והמילה "אונס" עדיין נראית לי זרה. אני עדיין לא חושב ש"כמעט נאנסתי" למרות שזה כנראה מה שקרה. באף שלב, לא לפני לא אחרי ולא תוך כדי, המושג הזה לא נראה לי מתאים. זה עד כדי כך בלתי נתפס בעיני. כנראה גם בעיני הבחור השני. הוא בשום שלב לא חשב שהוא "אונס", וכשהעלתי את המילה הזאת, הוא סיים עניינים די מהר. הוא כנראה רצה סקס, והלך עם זה קצת רחוק יותר מדי ממה שהוא תכנן.

אני לא אומר את זה כדי להגן עליו. אני אומר את זה כדי לתת עצה. אם זה קורה לכם, אם יש מישהו שלא תכנן, אבל מצא את עצמו מול מישהו שמוכן ללכת רחוק כדי לסיים את הלילה במיטה, אני מציע קו רגוע ותקיף. “אני לא רוצה לשכב איתך, אם נעשה את זה אתה אונס אותי". אני חושב שאולי אם הייתי תקיף יותר מההתחלה, אולי הייתי יכול לסיים את זה בפחות אי-נעימות. לא להתווכח יותר מזה, לא להסביר. לא רוצה וזהו זה. וברגע שאפשר, לרוץ משם כמה שיותר מהר ואם אתם יכולים לתת לו בעיטה בביצים תוך כדי, בכלל טוב.

חשופית בעולם של שבלולים. או: פוסט בנאלי לשנה החדשה.

שוב עשיתי את זה. שוב הקפאתי את הפרופיל שלי באטרף. דה ז'ה פאקינג וו. נו, מילא, כבר השלמתי עם תהליך המטוטלת הזה. לפתוח לסגור. לסגור לפתוח. כרגע אני צריך לסגור. הפכתי להיות כל כך פגיע שזה פשוט נורא. הרגשתי כמו חשופית בעולם של שבלולים. לכולם יש את קונכיה ההגנה שלהם, ורק לי אין. אני חשוף מהרגע הראשון. תמיד נפגע כמו איזה בחורה במחזור.

אפשר לנתח עד מחר אם זה אני שדפוק, האחרים דפוקים או הדרך בה אני פועל. מה שבטוח זה שלהכניס את עצמי להמון אינטרקציות עם פוטנציאל פגיעה כל היום זה לא הפתרון. אז די. זה יצמצם קצת את כמות הסקס. אולי באופן כללי אני אהיה קצת פחות הומו. לא כי להיות הומו זה רע, אלא כי אני צריך להיות עוד כמה דברים בחיים שלי.

באופן מפתיע זה מגיע אחרי תקופה שלא כתבתי. מראש אמרתי לעצמי שהפתרון לתסכולי אטרף יהיה לכתוב הרבה על מה שקורה. אבל לא כתבתי. לכן גם לא ראיתי את זה בא. מלא עקיצות קטנות, דקירות משעממות של יום יום, שלא ראיתי צורך אפילו לצייץ עליהן. עוד בחור שאומר כן ואז מושך אותי באף שבוע ואחרי זה מחליט שבעצם לא מתאים לו. עוד דייט כושל. עוד מישהו שבמקום לסיים את הדייט הראשון איתו בנשיקה אני מזמין אלי הבייתה. אף אחד מהם לא שבר לי את הלב. אבל לאט לאט בלי לשים לב הם גירדו אותו על פומפיה. כל פעם עוד חתיכה קטנה. עד שמגיע הלילה בו בחור לא-כזה-יפה-אפילו לא עונה במשך חמש דקות וזה הורס אותי ומערער את הביטחון העצמי ואני לא מבין מה כל כך רע בי שאף אחד לא רוצה אותי. כשמגיעים לסרטים האלה זה סימן להפסיק.

אולי כן רוצים אותי, אולי לא רוצים אותי, אולי זה רק אני, אולי זה כולם. מה שבטוח זה שאני מתפלש בזה קצת יותר מדי לאחרונה. אז אני מפסיק. לוקח צעד אחורה. יצא לי טוב, על יום כיפור. שנה חדשה וכל זה. יש לי גם יום שלם עכשיו לחשוב על כל הדברים האלה. קצת מסוכן לתת למחשבות כאלה יום שלם להתבשל במיץ של עצמן. אולי בסוף כיפור אני אחליט בכלל להפוך לסטרייט. אבל תמיד אהבתי לחיות על הקצה.

סיפורו של ע'. או: פוסט שאני לא מבסוט עליו

"תגיד, אתה מעדיף שאני אפסיק?" זה מה ששלחתי לו הלילה. שום דבר טוב לא יכול לצאת מההודעה הזאת. ומיד אני אסביר למה. קוראים לו ע'. אני דלוק עליו. דלוק עליו בקטע אחר. לא רוצה לשכב איתו. רוצה להתחתן איתו ושיהיו לנו ילדים יפים ובלונדיניים כמוהו וחכמים כמוני. כן, גנטית זה לא מסתדר, כאילו שזה מה שמטריד אותי עכשיו. אני רוצה להצחיק אותו. יש לו פרצוף כזה רציני, שרק מחכה לצחוק. השפתיים שלו תמיד מחזיקות חיוך מתחת לפני השטח. וכל מבט שלו זה אתגר להוציא את החיוך הזה החוצה. ואפילו הצלחתי בזה די טוב, בפעם היחידה שדיברנו.

כן, פה מגיע הקטע המביך. דיברנו פעם אחת. היה לנו חמש דקות של שיחה כששנינו היינו שיכורים. אבל הייתי דלוק עליו עוד לפני. ראיתי אותו ב"אטרף". הייתה לו תמונה מוצלחת. שלחתי הודעה, לא זוכר אם הוא ענה בכלל, אבל בטוח שלא יצא מזה כלום. קצת אחרי זה הראתי אותו לחבר סתם שבדיוק שאל מה הטעם שלי בבנים. ו-איזה קטע! הם מכירים. "אה, זה ע', בחור טוב".

שיט. שיט שיט שיט. גם חתיך וגם בחור טוב. לפחות הוא יכול היה להגיד לי שהוא חרא של בן אדם. אבל לא, הוא בחור טוב. חתיך בטירוף ובחור טוב ו- בואו לא נשכח- לא עונה לי להודעות באטרף. עונה, בהווה, כי אני עדיין שולח אותן. לפעמים הן קז'ואליות כאלה בסגנון "היי מה שלומך?" מעמידות פנים שאני לא אובססיבי-באופן-פתטי לגביו. לפעמים הן אישיות ונוראיות בסגנון "אולי לפחות תסביר לי למה לא?". כך או כך אני תמיד מתחרט עליהן אחר כך. אבל רגע, עוד נגיע לשלב הפטתי. בחלק הזה של הסיפור אנחנו הוא עדיין בגדר ה"בחור טוב שאני רוצה לפגוש מתישהו".

ואז נפגשנו. זה לא היה צריך לקרות. אבל איכשהו נתקלתי בו איפשהו. הוא היה שיכור ואני הייתי שיכור וזיהיתי אותו. "צא איתי לדייט" אמרתי לו. והוא שתק וחייך, לעזאזל! למה הוא מחייך?! אמרתי לו שוב "צא איתי לדייט". ולא עצרתי שם. איזה מזל ששתיתי, הא? החלטתי להביך את עצמי עד הסוף. “אני חתיך, אני מצחיק, ואני לומד משהו שיכניס לי טונה של כסף, אז יהיו לנו חיים טובים". אפשר לרדת יותר נמוך מזה?

“דבר איתי כשאני פיכח" הוא אומר לי. "אבל אתה לא עונה לי כשאתה פיכח!” איזה קטע, אפשר היה לרדת יותר נמוך מזה. "אני אענה". ואז שלחתי לו הודעה. והוא לא ענה. אז עברתי שוב להודעות המשפילות "אמרת שתענה, ואתה לא עונה, אז תענה". ואז הוא ענה הודעה אחת, שהוא בחו"ל. ולא ענה יותר. וזהו. קרו כל הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שע' יהפוך מסתם עוד בחור חתיך שלא הלך לי איתו לאיזה שילוב חולני של פנטזיה-אובססיה.

ואז הגיע הלילה. ושלחתי לו את ההודעה הזאת "אתה מעדיף שאני אפסיק?". והבנתי שהגעתי לתחתית חדשה. לא כי אמרתי לו משהו מביך שעוד לא אמרתי. כי פתאום הבנתי שאני אפילו לא רוצה כבר שנפגש. אני כבר לא יודע מה אני רוצה ממנו. או מעצמי. מה הוא יכול לענות בכלל שיגרום לי להרגיש טוב? והכי גרוע זה שהוא בטח לא יענה. 

דיברתי על טורים כאלה. שאין להם שום משמעות וסתם מספרים על חיי האהבה הכושלים שלי. אבל זה כל מה שיש לי כרגע. לא כתבתי כבר חודש. זה סימן לאיזה משהו. אני לא בטוח מה, אבל לא משהו טוב. אז אני צריך לכתוב קצת. לשפוך על המחשב, לערוך רגע ולפרסם. תגיבו, תשנאו, לא איכפת לי. זה לא שאני רואה כסף מהדבר הזה, אז לפחות שיהיה לי איזה תרפיה. ואם הוא יחזיר תשובה אני אעדכן. ואם לא אני אמשיך לכתוב.

הומואים וקונג פו. או: למה סטרייטים חושבים שהומואים לא יודעים ללכת מכות.

וואלה כבר הייתי מוכן להתחתן עם גוגל. הוא יודע הכל, הוא מסודר, הוא עשיר. ממש מושלם. זה כבר כמעט עבד בינינו. עד שביקשתי ממנו לעזור לי לכתוב את הטור הזה.

תמיד יש לו רעיונות להכל, לגוגל. אז כשלא היה לי מאיפה להתחיל לכתוב על קונג פו והומואים חיפשתי gay kung fu (האמת חיפשתי gay kong fu, אבל זו עוד סיבה שגוגל כל כך נהדר, הוא תמיד מבין למה אני באמת מתכוון). והוא ניסה לזרוק לי רעיונות.

הדבר הראשון שהוא הראה לי זה אנשים ביו-טיוב עושים קונג פו מאוד גרוע, תחת הכותרת gay kung fu. "תכתוב על זה", רמז לי גוגל, "תכתוב שהומואים לא יודעים ללכת מכות". ופה היה משבר קשה, כי מסתבר שכמו כל סטרייט מצוי אחר, גוגל גם הוא קצת הומופוב.

קודם כל משהו בקשר למילה "הומופוב". מורגן פרימן צייץ השבוע (כן! יש לי טוויטר!) – "אני לא אוהב את המילה הזאת. זאת לא פוביה. אתה לא מפחד. אתה שמוק". ואכן, גוגל וסטרייטים אחרים לא מפחדים מהומואים. הם סתם שמוקים. הם חייבים להיות יותר גברים מהומואים. בהכל. לשחק כדורגל יותר טוב, לחנות ברוורס יותר טוב וגם לעשות קונג פו יותר טוב.

העניין הזה קצת מוזר. הרי ההומואים הפסידו בתחרות הזאת מראש. הם מזדיינים בתחת. נושכי כריות. הם הכי הומואים שיש. הם הומואים. לא כקללה, הם באמת הומואים. זה אמור לגרום לסטרייטים להרגיש ביטחון, לא? אז כבר לא. הסטרייטים היו מתמודדים עם זה שהומואים כבר לא מסתובבים בגופיות צמודות ורודות וצועקים "אחותי!". אבל עם דבר אחד הסטרייטים האלה לא מסתדרים – שההומואים כבר לא מרגישים רע להיות הומואים.

הם נורא נאורים, הסטרייטים האלה. הם ממש מקבלים אותנו. אוהבים אותנו. מתייחסים אלינו ממש כאילו אנחנו שווים להם. כל עוד נבין שאנחנו לא באמת שווים להם. מוכנים להושיט לנו יד, כל עוד נבקש את זה. הם מוכנים להיות נאורים בתנאי שכולנו נסכים שדרושה פה נאורות, כי בכל זאת - הומואים.

אבל אנחנו כבר לא שם. כבר לא מצטערים על זה, כבר לא מתביישים בזה, כבר לא צריכים שסטרייט יאשר לנו שאנחנו בסדר. אנחנו הומואים ואם יש למישהו בעייה עם זה שיבוא לראות כמה אנחנו דוחקים בחדר כושר. (כאילו, לא אני, אבל תעשו סיבוב בהולמס-פלייס-דיזינגוף-סנטר).

ומתוך הערעור הזה על תחושת העליונות של הסטרייט השמוק, מגיע הצורך שלו להוכיח שהוא גבר בדרכים אחרות. לדעת שהוא עדיין הכי גבר-גבר. שהוא עדיין עליון על ההומו הזה שלא מתבייש להיות הומו. אז אולי הוא לא מתבייש שהוא הומו. אולי הוא לא פחות טוב כי הוא שוכב עם בנים, אבל לפחות הוא לא יודע קונג פו.  

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון ספטמבר 2012: קונג פו