הומואים למחייתם. או: אני מסביר לתומר קמרלינג.

תומר קמרלינג כתב שהוא לא מבין הומואים שמתנהגים כאילו הם הומואים למחייתם. אז אני אסביר לו, שיבין.

בלי יותר מדי הכללות אני אגיד שמתוך ההומואים שאני מכיר, אלה שמתנהגים ממש "כמו הומואים" הם האנשים הכי נהדרים, טובי לב, מצחיקים ונחמדים שאני מכיר. אז גם אם אתה לא מבין, דע לך שההפסד כולו שלך. מצד שני, אולי זה רק אלה שאני מכיר.

אולי אנחנו בכלל לא מדברים על אותם אנשים. מי אלה בכלל "הם", מה צריך לעשות כדי להתנהג כאילו אתה הומו למחייתך? ללבוש ורוד? לדבר על עצמך בלשון נקבה? לשכב עם בנים? עם אחד? עם כמה במקביל? בוא ספר לי, קמרלינג, איך מתנהג הומו, כי אני באמת לא בטוח. אתה בטח חושב שזה פשוט. תשכב עם בנים כמה שאתה רוצה וזהו, כל שאר הזמן תתנהג כמו סטרייט. אפילו לא כמו סטרייט, כמו סתם בן אדם נורמלי. אבל זה לא עובד ככה.

את זה אני לא באמת יכול להסביר לך, גם אין לי איזה הוכחה חד משמעית לזה שאני צודק. אני רק אגיד לך שבזמן שהייתי צריך להסתיר את זה אז הסתרתי את זה בכל רגע ובכל דקה ובכל שנייה. הרגשתי שעשרים וארבע שעות ביממה אני לא באמת מי שאני. אתה לא מרגיש את זה כי זה נראה לך טבעי, כי רוב האכלוסיה היא פשוט כמוך. אתה לא יודע איך זה לחיות בעולם שבו כל שלט חוצות, כל סיטואציה חברתית, כל בחורה יפה שעוברת ליד החברים הסטרייטים שלך, כל אלה צועקים לך "אתה לא כמו כולם!". כי כשאתה פוגש מישהו ומניח שהוא סטרייט, אז כל עוד הוא לא מספר לך שהוא הומו, הוא מסתיר את זה ממך. אני לא יודע איך להסביר לך איך זה להרגיש חריג באופן תמידי ולכן אני לא יודע אם תבין למה לא להתגאות בחריגות שלך אומר להתבייש בה. אבל אני אנסה.

אי שם בחטיבה-תיכון גיליתי שאני הומו. אפילו עוד לא העזתי להגיד אז את המילה הזאת, "הומו", אבל הבנתי שמשהו מאוד בסיסי אצלי שונה. תחשוב על הרגע הכי גרוע שהיה לך בתיכון. אולי, אם היה לך מזל, זה היה כשכמה ילדים צחקו עליך שאתה שמן ומכוער, אולי כשחברה שלך זרקה אותך. אולי, ואני מקווה שלא, זה היה פציעה רצינית או מוות של חבר או בן משפחה. נסה להזכר בתחושה הזאת, שהעולם פשוט דפוק, ששום דבר לא יסתדר לעולם כי הכל חרא. כי משהו מאוד בסיסי השתבש בצורה שפשוט אי אפשר לתקן. זו הייתה התחושה שלי כשגיליתי שאני הומו.

אתה לא מבין למה זה קורה לך, אז אתה מתרץ, מכחיש, משקר, בונה כל מיני מנגנוני התמודדות שקורסים אחד אחרי השני כי הם כולם מנסים להשאיר בחוץ משהו שנמצא אצלך בפנים, אתה מנסה לנתק מעצמך משהו שהוא אתה עצמך. תחזור רגע שוב לרגע הכאוב ההוא בתיכון ודמיין שפתאום אתה מבין שאפשר לתקן את זה, אתה מבין שזה עניין של מחיר, שאתה יכול לסדר הכל אם תסכים לוותר על דבר אחד. הכל יהיה בסדר אם תכרות לעצמך את הזין. תחשוב רגע מה אתה מרגיש במצב כזה.

לשמחתי (ולצערה של הדודה המשוגעת שלי) כמו שאמרתי, כל אחד והסיפור שלו. אנשים התבגרו טוב יותר, רע יותר, חלק אפילו נשארו בהכחשה. השינוי לא קורה ברגע אחד, הוא תהליך. ובאיזשהי נקודה בתהליך הזה הייתי קצין בבסיס בדרום שבטוח שהוא סגור על המיניות שלו במאה אחוז. הייתי אחרי קשר של חמישה חודשים, סיפרתי לשני חברים טובים. הייתי בטוח שמי שצריך לדעת יודע, שמה שאני צריך אני עושה ומה שלא, לא. אבל עדיין, ממש כמוך, לא הבנתי.

היה לי קצין רפואה הומו בבסיס וממש נגעלתי ממנו. כולם ידעו שהוא הומו, הוא היה משתמש במילים כמו "מהמם" ו"מגניבוש". במשך כמה חודשים טובים לא החלפתי איתו מילה. לא הבנתי מה הוא רוצה. בסדר, אתה הומו, אבל למה להתנהג כמו הומו? עד שיום אחד רב החטיבה שלח מייל שמזמין זוגות צעירים לשבת מסורתית בירושלים ברוח היהדות. הרופא עשה לי "העבר" למייל הזה בצירוף מילה אחת: "הולכת?"

וזה הצחיק אותי. זה ממש ממש הצחיק אותי. פתאום זה התחבר לי, כל הדיבור הזה בלשון נקבה, המוגזמות הזאת, ההומואיות. כי אני לא אהיה כמוכם, אני לא אהיה זוג צעיר שיוצא לשבת יהודית, אפילו לא קרוב, אני לא אתחתן כמוכם, לא אביא ילדים כמוכם, וסוף סוף, בפעם הראשונה, בגלל הרופא הזה שדיבר אלי כאילו אני הומו למחייתי, לא להיות כמו כולם שם אותי במקום של כח, של כיף, של לצחוק על זה. היום הקצין הזה הוא חבר טוב שלי ונדיר שאנחנו פונים אחד לשני בלשון זכר.

אני לא יכול להיות כמו כולם. אז בסדר, אתה אומר, אל תהיה כמו כולם מתי שאין ברירה. אבל כשיש לך ברירה, אז אל תהיה הומו. מה, אתה הומו למחייתך? כן, קמרלינג, אני הומו למחייתי. גיליתי את זה בדרך קשה וכואבת, שאני הומו בכל רגע ובכל שנייה, כי אתם גרמתם לי להתבייש בזה. לא מתוך כוונה רעה, אולי בלי לשים לב לפעמים, אבל כל פעם שבסרט הבחור בסוף השיג את הבחורה, אני ידעתי שאני לא אעשה את זה לעולם. אז עכשיו גם כשאני יכול להיות סטרייט כמו כולם ולהגיד שנשבר לי הזין, אני מעדיף להגיד שכואב לי הכוס. למה? שיהיה ברור לכולם, בעיקר לעצמי, שאני הומו ושזה לגמרי בסדר. לא, לא שזה בסדר, שזה אדיר.

אז עכשיו אתה מבין? הם מתנהגים כמו הומואים למחייתם כי אתה דרשת מהם להתנהג כמו סטרייטים. וזו דרישה קשה וכואבת. הם מתנהגים כמו הומואים כי אין באמת דרך ניטרלית. לא להתנהג כמו הומו זה להתנהג כמו סטרייט. לא להחצין את זה אומר להסתיר את זה. ולהסתיר זה כזה כאב בכוס.

ואולי בגלל זה ההומואים (או אולי עדיף להגיד הומואיות) שמתנהגים ככה הם אלה שאני הכי אוהב. כי זה אומר שהם התגברו לגמרי על הפחד הזה, זה אומר שהם בטוחים בעצמם, שמחים עם מי שהם. זה אומר שהם ויתרו על כל הנורמות המאצ'ואיסטיות. הם לא מוכנים שיכפו עליהם את השטויות האלה ולכן הם גם לא יכפו את זה על אף אחד אחר. הם מבינים שכל אחד בא איך שהוא בא וזה לגמרי בסדר. אפילו מישהו טיפש והומופוב הוא בסדר. כי אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אנחנו יודעות שאנחנו פשוט מ-ה-מ-מותתתתתתתתתתתת!!!!1

סיפורי פיזיקאי, חלק ה'. או: השיחה שאחרי הפרידה.

גילוי נאות ראשון:

אחרי השיחה שמיד יסופר בה, הפיזיקאי התקשר להתנצל. הפוסט נכתב לפני ההתנצלות. זה משנה? ברור. נאמרו דברים קשים וההתנצלות בהחלט מרככת אותם. מי שרוצה להבין את הפוסט הזה צריך לדמיין אותי יושב ברכבת הקלה ומקליד בעצבים על הלפ-טופ.

גילוי נאות שני:

בשיחת הטלפון הפיזיקאי אמר לי שהוא קורא את מה שאני כותב. זה משנה? הייתי רוצה להגיד שלא. אבל כנראה שכן. אני מצטער אם דברים פה פוגעים בך, אבל זה חזק ממני ובעצם, אני גם לא רוצה ממש לצנזר את מה שהולך פה. טוב לי עם הכתיבה הזאת ולא רוצה שתקח את זה ממני. אני כן עומד מאחורי כל מה שכתוב פה, אבל קח בחשבון שהדברים נכתבים גם כדי לעניין אז לעיתים עניין יבוא על חשבון דיוק. ובכל זאתֿ, עם כל הרצון לכתוב מה שבא לי ועל הזין מה שאתה חושב, כל משפט פה עבר את הסינון הזה של "ומה הוא יחשוב?".

מתחילים.

שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אחרי חודשיים של שתיקה שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אז באתי. ברור שבאתי. חבל שבאתי.

במשך שעה ישבתי ושמעתי איזה חבר גרוע הייתי. כמה סבלת בכל רגע בקשר שלנו, כמה רק לקחתי ולא נתתי. סיפרת איך הגעת לקשר חזק ויצאת מרוקן ושבור. הכנת מראש מלאי אנקדוטות בהן הייתי חבר מחורבן. אמרת שאתה מצטער שנשארת איתי, שהיית צריך להפרד ממני. האשמת אותי שלא אהבתי אותך. 

אבל אהבתי אותך. אולי לא כמו שאתה אהבת אותי. אנשים לא אוהבים באותה צורה. אז אולי אתה לא קורא למה שנתתי לך "אהבה". אבל נתתי לך כל מה שהיה לי לתת. מבחינתך זה לא היה הרבה בכלל. 

הרבה דברים עצבנו אותי בשיחה הזאת. איפה אתה היית בכל שמונת החודשים האלה? למה בשום שלב לא עצרת את הסבל המתמשך הזה? אבל הדבר שהכי הרגיז אותי הוא כמה אהבה כבר יכולה הייתה להיות מצידך אם אתה יכול להגיד עכשיו "אני קצת נהנה לשמוע שאתה סובל"?

כי איך שאני רואה את זה, לא יכול להיות שאהבת אותי. אולי קראתי לך שמן, אבל מעולם לא רציתי שיהיה לך רע. מעולם לא רציתי לפגוע בך, גם כשאמרתי לך שאתה לבוש פחות יפה ממני. בכל רגע היה חשוב לי שיהיה לך טוב. אולי לא תמיד ידעתי איך לעשות את זה, אולי זה לא תמיד הצליח לי, אבל רציתי שיהיה לך טוב. ובסופו של דבר בגלל זה הגיע הלילה ההוא, כי הרגשתי שאני לא מצליח לעשות לך טוב כמו שמגיע לך. הרצון הזה שיהיה לך טוב לא נעלם, אולי לא יעלם אף פעם. בשבילי זאת אהבה.

אז אני לא יודע מה זאת האהבה שלך, אבל גיליתי איך היא יכולה להפוך ביום אחד להתעלמות ויום אחר כך לכעס ומרירות. גיליתי שאתה יכול לרצות לפגוע בי, דבר שלא חשבתי שתרצה אי פעם. גיליתי שאתה מתחרט על הדברים הכי יקרים לי. אתה מצטער על זמן שבילינו יחד. אם האהבה שלך יכולה להפוך לדבר הזה שאתה מספר לי עליו עכשיו, כמה חזקה היא הייתה לפני זה? איזו מין אהבה זאת?

ואתה יודע מה מחורבן בכל הסיפור הזה? שאני עדיין אוהב אותך. בדרכי העלובה והשבורה, בדרכי הלא מספקת ולא הוגנת, אני עדיין אוהב אותך. כי האהבה הדפוקה והפוגעת הזאת שלי, היא כזאת שנשארת. עדיין איכפת לי ממך. אפילו עכשיו, כשאני כועס ופגוע, כשאני חושב שהיית מטומטם, כשאני לא מצליח להבין איך אתה מסוגל להגיד דברים כאלה, אפילו עכשיו אני רוצה שיהיה לך רק טוב. כזאת היא הלא-אהבה הזאת שלי.

חשבתי שאני אוכל להציע לך נחמה, אבל כנראה שלא.אני לא מתלונן, קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. רציתי שתדבר איתי, שתגיד לי מה אתה מרגיש ואמרת. אני לא כועס על זה, אני לא צריך שתשקר, אני פשוט לא מבין אותך, את האהבה הזאת שלך.

אבל תאמין או לא, גם עכשיו הקשר שהיה לנו יקר לי. יקר לי מכדי להכניס לתוכו את הכעס הזה. הכעסת אותי שם, אבל אני אשאיר את זה בחוץ. הפעם ההיא שהלכנו ביחד בגשם להורים שלי, הריצה שלי לרכבת בטרנינג כי שכחת אצלי את הספר ואת הפלאפון, החיבוק שהיית נותן לי כל פעם שהייתי יורד מהאוטובוס ברחבות, אתה יכול להגיד שהיית רוצה לקחת אותם חזרה, אבל אני משאיר אותם אצלי.  

אני ונ'. או: קשר עם תאריך תפוגה.

כשאני חושב עכשיו על מה שהיה לי עם נ' נראה שהכל היה מושלם. חוץ מזה ששנינו גרנו עם ההורים, אז את רוב הזמן בילינו ביער ירושלים. אבל חוץ מזה הכל מדהים. אה, וחוץ מהקטע שהוא היה לא סגור על עצמו (ואני הייתי?), אבל באמת שרק זה. אה, וחוץ מזה שהוא עישן, מה שגרם לריב הכי גדול שלנו. אבל כל זה היה שטויות. כי כל רגע איתו היה נכון ומדהים ונהדר. אולי זו רק הנוסטלגיה שמדברת עכשיו, אולי ככה זה תמיד בקשר הראשון, אולי באמת היה שם משהו מיוחד. ואולי זה כי כל הקשר הזה הגיע מראש עם תאריך סיום.

כמו כל דבר רציני שהיה לי, גם נ' התחיל מסטוץ שהשתבש. הוא בדיוק השתחרר והתחיל לחשוב על הטיול הגדול ואני בדיוק נכנסתי לשנה של קבע, אז ידענו שאין זמן להתחיל משהו רציני. ובכל זאת, אם רצינו ואם לא, התחיל משהו רציני. לצד הקשר הרציני היה גם תאריך שבו הוא טס לחו"ל, רציני לא פחות. תאריך שאיתו התמודדנו, לפחות לדעתי, הכי רע שרק אפשר.

החלטנו שכשהוא טס זה נגמר. כל אפשרות אחרת הייתה מחוץ לתחום, אסור היה לחשוב עליה אפילו. הקשר עבר מהמורות ותהפכות אבל ההחלטה הזאת נשארה, היא הייתה הדבר היחיד והמוחלט. החלטה שעליה אסור לערער. הכי הרבה שהתרחקנו משם היה ההסכם שלא משנה מה קורה, כשהוא חוזר, אנחנו נפגשים לפחות פעם אחת, לבירה אחת.

אני לא אומר שהייתי צריך להגיד לו שאני רוצה שנשאר בלונג-דיסטנס, לבקש שיחכה לי. זה כנראה לא היה פייר לדרוש את זה ממנו, אני לא בטוח אפילו שאני יכולתי לדרוש את זה מעצמי. אבל היינו צריכים לדבר על זה. להודות שאולי הדברים לא הלכו בדיוק כמו שחשבנו. הייתי צריך להגיד שההחלטה לחתוך כבר לא נראית לי כל כך מובנית מאליה. אבל זה משהו שאסור היה להגיד. הוא טס. חותכים. נגמר. על מה יש לדבר? אפילו היה אסור להגיד "אני אוהב", כי זה מפחיד לאהוב מישהו שעוד שנייה נעלם לך מהחיים.

אבל אהבתי אותו. אם רציתי או לא, אהבתי אותו. גם אמרנו את זה, למרות הסוף המתקרב. אולי בכלל אהבתי אותו כל כך דווקא בגלל הסוף הזה. נורא קל לאהוב מישהו כשאתה יודע שעוד רגע הכל נגמר. מדחיקים את כל העניינים הקטנים, את הסיגריות, את הקטע הזה שלו עם אסטרולוגיה. למה להתעסק בזה עכשיו אם יש רק עוד חודשיים ביחד? אין שום פחד ממחויבות, מחשבות על אחרים. מישהו חתיך התחיל איתך? אין שום פספוס כי הוא יהיה שם עוד חודש. כאילו שאחרי שנ' טס באמת התחשק לי לפלרטט עם אחרים. מחוייבות? איזה מחוייבות? לחודש? אין עתיד. יש עכשיו. והעכשיו היה נהדר. אז בוא ננצל אותו עד שחותכים.

אז היה נהדר ואכן ניצלנו את זה והוא אכן טס ואכן חתכנו. לפחות אמרנו שחתכנו. כי עדיין היינו מדברים כל יום. הוא מתקשר מחו"ל, אני מתעורר בשלוש בלילה בבסיס, לא ממש לחתוך. זה היה קשה, כי מצד אחד אתה אומר לעצמך שהקשר נגמר ומצד שני אתה ממשיך לדבר איתו כל יום.

אז החלטנו שצריך לדבר על זה. סתם, נראה לכם?! לא העזנו לדבר על זה. להגיד שהנה, הוא טס, ואנחנו עדיין מדברים כל יום. העדפנו להחליט שדי, לא מדברים יותר. אני זוכר את השיחה הזאת, בשלוש בלילה מחוץ לחדר שלי כדי לא להעיר את הקצין השני, כשאמרתי לו שאני לא יכול ככה, לדעת שחתכנו ולהמשיך להיות כל כך קרובים. אחרי זה באמת לא דיברנו יותר. זה היה קשה וכואב כמו כל פרידה. אבל הזמן והמרחק עשו את שלהם ואחרי כמה חודשים הכל נחלש קצת.

כשהוא חזר באמת נפגשנו. אפילו ניסינו להמשיך עם זה עוד קצת אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. אני אומר "הבנו" כאילו זו הייתה החלטה משותפת, אבל הוא זה שנפרד ממני. לא ממש נפרד, כי לא ממש חזרנו, אבל, נו, אתם יודעים. שכנעתי את עצמי שהוא צודק, שאנחנו באמת במקומות שונים מדי בחיים. אולי זה באמת היה ככה, אולי סתם לא רציתי להודות שזורקים אותי, אולי בלי הסוף הזה באופק כבר לא יכולנו להתעלם מכל הדברים המפריעים. אבל כשדיברתי איתו שוב, לפני שכתבתי עליו, פתאום הכל חזר לי. השיחות, הנשיקות ביער, הקטע הזה שהוא היה מצחיק את עצמו. אני לא יודע להסביר לעצמי למה כל הדברים האלה היו מיוחדים כל כך. אולי זה היה רק בגלל הטיסה שלו ואולי פשוט היינו שני האנשים הנכונים אחד לשני באותו זמן. אבל היה שם משהו מיוחד.

סיפורי פיזיקאי, חלק ד'. או: דברים שלא אמרתי לך.

זאת לא הפעם הראשונה שאני כותב לך דברים שלא תקרא. כבר כתבתי פה בבלוג, כתבתי במחברת, כתבתי כהודעה בפייסבוק שמחקתי במקום לשלוח לך. אולי זו אחת הסיבות שנפרדנו, כל הדברים האלה שלא אמרתי לך. כתבתי לעצמי ולא לך כי לא רציתי להעליב אותך, להכעיס אותך או להפחיד אותך, כתבתי לעצמי כי פחדתי שאולי תפרד ממני אם אני אכתוב לך את הדברים שרציתי להגיד, כתבתי לעצמי פשוט כי היה מאוחר ולא יכולתי להתקשר. כבר היו הרבה סיבות שבגללן כתבתי לעצמי דברים שרציתי להגיד לך. אבל זו פעם ראשונה שאני כותב לעצמי בגלל שאתה לא רוצה לדבר איתי.

זה כבר לא משחק של "מי לא מדבר עם מי". בהתחלה עוד חשבתי שזה כן. זה נחתך בצורה מהירה וחדה. ביקשתי שתשאר עוד לילה, כדי לדבר קצת. שלחתי לך הודעה ששואלת מתי תיקח את הספר ששכחת, ואמרת ש"לא השבוע". חשבתי שאולי אתה מקבל ממני את אותה תחושה של התעלמות שאני מקבל ממך. רציתי להתקשר, אבל זה נראה לי קצת תוקפני להפתיע אותך עם טלפון. אז שלחתי הודעה שאני רוצה לדבר. ושוב, תשובה קצרה, לא מפרטת, בעיקר שוללת. "עוד כמה חודשים". אז עכשיו זה ברור, זה אתה שלא רוצה לדבר איתי.

לא עשיתי את כל הסצינה הזאת בתקווה שתתקשר כבר ותתחנן שאחזור. גם עכשיו אני לא מנסה פה איזה מהלך מתוחכם שיגרום לנו להיות ביחד. אז מה לעזאזל אני רוצה ממך? לדבר. כן, פשוט לדבר. כי לא נראה לי הגיוני שהצלחנו לסיים שמונה חודשים של קשר בעשר דקות. כי למרות כל מה שאתה בטח חושב, אני לא בטוח שהדרך הכי טובה להתגבר על הכל היא להעלים אותי מהחיים שלך בשנייה אחת.

אני רוצה לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו. יש לי זכות לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו, אפילו שנפגעת. כמו שאמרתי, קשר של שמונה חודשים לא נגמר בלילה, גם אם נרצה. ברור לי שזה מה שאתה מנסה לעשות. אבל זה באמת הפתרון? אני יכול לנחש שאתה כועס עלי, שאתה פגוע, שאתה לא מבין למה זה שוב לא הצליח לך, אם עשית את הכל כל כך נכון. ובאמת, באמת שעשית את הכל מושלם. אבל החיים לא עובדים ככה.

אתה סתם מעניש את עצמך. ההתעלמות הזאת רק גורמת לכל זה להיות קשה יותר, דרמטי יותר ללא סיבה. נכון, יש שם רגשות. נכון, זה כנראה יעורר אותם. אבל אני לא בטוח שהפתרון הנכון הוא באמת לקבור אותם מתחת לשתיקה הזאת עד שהם יחנקו. אתה אולי חושב שזה סתם יפתחו פצעים שאולי התחילו להגליד. אבל אני מרגיש שאצלי הם לא יכולים להגליד ככה. שאתה מנסה לתת להם להגליד כשהרסיס עדיין תקוע בפנים.

גם לי זה קשה. איזה רעיון מטומטם זה היה, להקריא לך את הספר שאני הכי אוהב. מי יודע כמה זמן אני לא אוכל לחזור אליו עכשיו. אני עדיין תקוע בפרק 7 עונה 2 בסדרה שראינו ביחד. כי מי בכלל יכול לחשוב על לראות פרק לבד.

הזמן יעשה את שלו, הוא תמיד עושה. אבל אני לא רוצה שמערכת היחסים הזאת פשוט תדהה. היא הייתה נהדרת, אני לא מתחרט על רגע. אז נכון, כשאני נתקל פתאום בסרטון שאני ממש רוצה לשים לך על הקיר, זה כואב. אבל הייתי רוצה מתישהו, להזכר בכמה כיף היה לעשות את השטויות האלה פעם. לא לזכור את הכאב הזה ולדעת שהוא נחלש כי עבר מספיק זמן. איך אתה היית רוצה לזכור את מה שהיה לנו, אם בכלל?

דודה סימה. או: התמודדות ראשונה עם הומופוביה.

דודה סימה. 

קודם כל אני חייב לך התנצלות. התנצלות על זה ששיקרתי עד עכשיו. האמת היא שרוב הזמן לא שיקרתי, גם כשניסית לשדך לי מישהי בעקשנות שרק אחיין של דודה מרוקאית מכיר, לא שיקרתי. רק התחמקתי, הסתרתי. אבל לאחרונה זה הפך להיות כל כך אגרסיבי, הנסיונות, ההצעות, החקירות, שהייתי חייב להמציא לי חברה. אז לא, נועה לא באמת קיימת, כלומר היא קיימת, היא גם חברה שלי, אבל אנחנו לא יוצאים ולא שוכבים. גם לא נתחתן. את יודעת כבר, הרי זה בדיוק מה שאמא שלי סיפרה לך לאחרונה: אני הומו.

אני יודע שמאז שהיא סיפרה לך את זה אני מסנן אותך. אני גם לא עונה לוואטסאפים ההזויים שאת שולחת לי, על איך תכניסי אותי לחופה בעזרת אמא שלי הצדיקה ושבעזרת כוחות נפשיים נמצא יחד את הדרך הנכונה. לא ממש מתאים לי לענות על זה. זה לא את, זה אני. זה לא שאני לא רוצה לדבר איתך, אני פשוט... טוב, האמת שכן, אני לא ממש רוצה לדבר איתך.

תראי, דודה סימה, זה לא מפחד. גם לא מכעס או משנאה. את דודה שלי ואני מאוד מאוד אוהב אותך. אבל את צריכה להבין שאני עברתי כמה דברים לא פשוטים בחיים שלי. גם את, עם המעברה והכל, אז אולי לא דברים קשים כמוך, אבל דברים לא פשוטים. להבין פתאום שאני שונה ואחרי זה עוד לספר את זה לחברים, להורים. הייתי בכמה מקומות לא נעימים. מקומות שאין לי שום כוונה לחזור אליהם שוב.

אני לא מתכוון להתעלם ממך לתמיד. ברור שנדבר שוב. אבל לפני שנדבר שוב צריכים לקרות כמה דברים. הדבר הראשון שצריך לקרות הוא שתרגעי. באמת, לא משנה מה תגידי, לא משנה מה תעשי, גם אם תעלי בחזייה ותחתונים על משאית במצעד הגאווה (ובבקשה, דודה סימה, בבקשה אל תעשי את זה), אני לא אדבר איתך איזה שבועיים. קיבלת עכשיו חדשות גדולות. כשאני הבנתי אותן לקח לי כמה שנים טובות לעכל את זה. אני חושב שמגיע לך לפחות שבועיים לחשוב קצת על הדברים לפני שנעלה אותם לדיון.

הדבר השני שצריך לקרות הוא שתביני שכרגע הבחירה שלי (ובכוונה אני אומר "בחירה") לא נתונה לדיון. אני לא אומר שאת צריכה לקבל אותה, אני לא אומר שאת צריכה להבין אותה. אני כן אומר שכל שיחה על איך משנים אותה היא שיחה שאני לא מתכוון לנהל.

למה לא? קודם כל ככה לא. כי זה החיים שלי ואני לא חייב לתת לך הסברים על כל דבר. אם אני מחליט שאני לא רוצה לדבר על זה, אז לא מדברים על זה. נקודה. הסיבה השנייה היא שאני שלם עם ההחלטה הזאת. אני בסדר גמור איתה. תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לשנות את זה וזו לא הייתה תקופה טובה, אז אין לי שום כוונה לחזור לתקופה הזאת.

הדבר השלישי שצריך לקרות הוא שתביני שאני לא הולך להתחתן. כן, זה קצת כמו הדבר השני בעצם, אבל קצת שונה. הקודם יותר קשור אלי, זה משהו שאני לא אדבר עליו. אבל הדבר השלישי קשור אלייך. את צריכה באמת להבין שבאמת, באמת, אין שום סיכוי שאני אהיה סטרייט. אז אני לא הולך לנסות שום תפילה, שום דייט, שום רב. כלום. אפילו אם את בטוחה שיש סיכוי, אני אומר לך שאין. אפילו אם זה רק בגלל שאני פשוט לא רוצה להשתנות. 

אז על מה ישאר לנו לדבר בכלל אחרי זה? תוכלי לספר לי שזה מתסכל אותך, שזה קשה לך, שאת לא יודעת מה לעשות עם זה. תוכלי לשאול אותי את השאלות הבנאליות, ממתי אני יודע, אם הייתי פעם עם בחורה. תוכלי סתם לדבר איתי, כמו אדם רגיל. ואולי, עוד מליון ואחת שנה, אם באמת יגיע המשיח, תוכלי לנסות להכיר לי מישהו.  

ריבאונד.

נפרדתי מהפיזיקאי. או שהוא נפרד ממני. אני עוד לא לגמרי בטוח. יקח עוד קצת זמן עד שאני אוציא מזה פוסט, אם בכלל. אז בינתיים אני יכול לספר לכם על הריבאונד שלי. זה הרבה יותר קל.

את א' ראיתי עוד כשהייתי עם הפיזיקאי וישר נדלקתי עליו. פרצוף חתיכי עם מבט טוב בעיניים וקעקועים מסקרנים על זרועות מסקרנות עוד יותר. היו כמה פלירטוטים קצרים אבל מתישהו, למען ההגינות, הייתי חייב להזכיר שיש לי חבר. בקיצור, חתיך אך מחוץ לתחום.

אבל זהו, אין חבר, אין תחום וחיי הרווקות עושים לי פרצופים של דפוקותי. אז כשיצאתי לפאב במוצ”ש כדי לא להתבאס על עוד לילה לבד וראיתי את א' מיד נכנסתי למצב כוננות. כמו מקצוען אמיתי אחרי ליטוף קל של הזרוע-בגודל-גזע שלו הזכרתי בטעות ש"בדיוק לפני כמה זמן החבר שלי לשעבר אמר לי...". כן, המשכתי, נפרדנו, באסה, אבל בוא נעבור לדבר על דברים יותר שמחים, כמו זה שאני גר ממש קרוב.

בקיצור, הגענו אלי, אכלנו דובדבנים, רכנתי לראות מקרוב את כל הקעקועים שלו, ואחרי התחרמנות קצרה ולא מספקת בעליל הוא פולט: "שמע, אני לא רוצה לשכב בדייט ראשון". מה? לשכב? לשמוע? לרצות? דייט? ממש עצרתי את עצמי מלענות "אני לא בטוח מה בדיוק אמרת עכשיו, אבל בוא נעלה להזדיין".

כן, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, עוד שיחה. חשבתי שסיימתי עם אלה כשהפיזיקאי החזיר לי את המפתח לדירה. אז הייתי צריך לעצור, להסביר, להבהיר שאני בדיוק אחרי קשר ולא מחפש משהו רציני ("אני ריבאונד?" הוא שאל, "כן" עניתי בלי למצמץ) ואחרי כל זה, בזמן שהוא מנסה לישון איתי כפיות, הייתי צריך להעלות אותו למעלה ולרדת לו. לקחתי אותך הבייתה אחרי שעה של שיחה בפאב, על איזה דייט בדיוק אתה מדבר?

בקיצור, מהר מאוד גיליתי שכל עוד אני נותן לו לעצור ולחבק אותי מדי פעם כדי להרגיש שקורה פה משהו עמוק, אני יכול להתקדם עם זה לאן שאני רוצה. עד שבאחת ההפסקות המרגשות האלה שהוא מתמוגג "כל כך כיף לי איתך" בזמן שאני מתפעל מכמה גדול כל שריר-חזה שלו, גיליתי שהוא בן 20. ב"קלאק" ענקי נפלו כל האסימונים למקום. הוא ילד. הוא ילד שחושב שאנחנו מתאהבים. הוא "לא שוכב בדייט ראשון" רק עד שהוא כן והוא חושב שכל פעם שהוא יודע איך קוראים לבחור זה דייט. הוא רק ילד והוא בטוח שככה מתחילים דברים רציניים.

טוב, אני כבר הבהרתי לו שזה לא יקרה ולא הייתה לי שום כוונה לסגת מהעמדה הזאת. הדבר הכי רציני שאני מתכוון לעשות זה לא לגרש אותו אחרי שאני גומר. כשבבוקר למחרת הוא עזב את הדירה והבנתי פתאום שאין לי אפילו את הטלפון שלו, חשבתי לעצמי שאחרי הכל היה פה שיחוק די רציני. עד שבצהריים הוא הוסיף אותי בפייסבוק. גם כן ריבאונד.

מפה לשם כבר הייתה פעם שנייה וכבר הבהרתי לו שוב שזה ממש לא רציני. כמה לא רציני? הייתי עם מישהו אחר כבר לפני ואחרי הפעם השנייה. רק שהוא ממשיך לגרור אותי לשיחות יחסינו לאן ולהגיד כמה כיף ביחד. אז אני צריך להפסיק את זה, כי זה רק הולך ומסתבך? לא יודע, תנו לי להתפעל עוד קצת מהזרועות שלו לפני שאני מחליט. 

(מתישהו אני אספר גם על הפעם השנייה).  

אני כן בחרתי להיות ככה. או: איך לא מגנים על הקהילה.

אמא שלי יוצאת עכשיו מהארון. לא ממש היא, אלא יוצאת מהארון שלי. מספרת עלי לחברות שלה, עושה את השיחות, שואלת אותי את השאלות הקשות. כל מה שהתחלתי לעשות בכיתה י' ואולי עדיין לא ממש סיימתי. הרבה פעמים בשיחות, אלה שבהן היא שואלת אותי דברים כמו עם כמה בנים שכבתי (ואני משקר. כי לא נעים לשאול אותה אם כשהייתי באורגיה עם עוד חמישה עשר איש זה נחשב ששכבתי עם כולם), היא קצת מתבאסת. אז כדי לעודד אותי ובעיקר את עצמה, היא אומרת "הרי אי אפשר לשנות אותך, נכון? אז אין לי מה להצטער"

אני באמת לא רוצה שהיא תצטער, אז אני לא מגלה לה, אבל האמת היא שאני יכול לשנות את זה. אני בחרתי להיות הומו. בגיל שתים עשרה החלטתי שמעכשיו מגעיל אותי פות ובא לי על דניאל שוורץ מהכיתה המקבילה. למה? כזה אני, עושה דווקא, רוצה להיות שונה ולמשוך תשומת לב. באמת.

אמא שלי לא לבד. אוהבי הקהילה וגם הומואים בעצמם משתמשים בטיעון הזה שוב ושוב. “ככה נולדנו, זה לא אשמתנו. לא בחרנו להיות כאלה". לעגן את זכויותינו כהומואים בעובדה שלא בחרנו להיות כאלה זה בעייתי. זה מתנצל מראש, מבקש סליחה. המילה הזאת "אשמתנו" אומרת שיש אשמה. אולי היא לא שלנו, אבל היא קיימת. מישהו אשם, האמא, הגנים, הגורל. זה כאילו נאמר "ברור שלהיות הומו זה פחות טוב, נראה לכם שאם הייתה לנו אפשרות היינו בוחרים להיות כאלה? אבל אנחנו פגומים באופן בלתי ניתן לשינוי, אז לפחות קבלו את הפגם הזה באהבה".

אז רגע, למה בעצם שלא נלך כולנו לטיפולי המרה, הרי הם אומרים שיש מה לעשות עם זה. אני יודע מה תגידו, שהם לא באמת עובדים, שהם גורמים התאבדויות ומדכאים וכל מיני כאלה. בסדר, זה נכון, אבל זה רק אומר שהם עדיין לא מספיק טובים. אם אפשר היום להפוך גבר לאישה, בטוח שאפשר להפוך הומו לסטרייט. אבל במקום להשקיע את המשאבים בזה אנחנו משקיעים אותם במצעד הגאווה. גאווה במה, בדיוק? בזה שאין לנו שום דרך לשנות את זה?

לא, אני לא נולדתי פגום. אני נולדתי בסדר גמור. אני טוב בדיוק כמו סטרייט, לא יותר ולא פחות. אני לא מגונן על עצמי ב "אין מה לעשות". אולי יש, אולי אין, לא איכפת לי בכלל, אני לא רוצה. להגיד ש"אין מה לעשות" אומר שאם היה מה לעשות, אז היה צריך לעשות, כי המצב עכשיו לא תקין. אבל המצב אצלי מצויין כמו שהוא. גם אם זה לא תמיד היה ככה. 

פעם לא היה שום דבר שרציתי בעולם יותר מלהיות סטרייט. היום גם אם ימציאו את "הגלולה" זו שמתקנת את הפגם הנורא הזה, אני לא אקח אותה. למה? כי מבחינתי זו גלולת התאבדות. להיות הומו זה לא מתג של "גע" ו"תוק" שאפשר לכבות. זה אני, זה חלק ממני שאחוז בי ונמצא כמעט בכל מקום בחיים שלי. להפסיק את זה אומר להיות מישהו אחר לגמרי, מישהו שאני לא מכיר, מישהו שהוא לא אני.

אז מספיק. הגיע הזמן להוציא את ה"נולדנו ככה" מהלקסיקון. אל תגידו את זה יותר. אל תקבלו יותר את התפיסה של "זה פחות טוב, אבל אין מה לעשות". מעכשיו להיות הומו זו בחירה, והיא בחירה לגיטימת. ואם מישהו לידכם אומר שככה נולדתם פשוט תגידו לו "חחחח, מה פתאום, אני בגיל שתים-עשרה החלטתי להיות הומו כי זה היה באופנה. אבל אל תדאג, שמעתי שסתיו 2014 הולך להיות הכי סטרייט-פאשיין".

סיפורי פיזיקאי, חלק ב'. או: למה קלישאות עובדות.

(בחלק א': למה הפיזיקאי רצה חיבוק, ולמה הוא לא קיבל אחד)

"מי שלא מחפש, מוצא". ככה אומרים. זה תמיד נראה לי שטויות, עד שהפכתי לעוד מקרה מזעזע בסטטיסטיקה. גם אני לא חיפשתי ומצאתי. ולמי שלא בעניין: חיפשתי סקס, הפיזיקאי הגיע ורצה חיבוק, לא נתתי לו, הוא נשאר לישון. אנחנו ביחד כבר כמעט חמישה חודשים. ולמי שלא מעורבב – חמישה חודשים זה בערך חתונת כסף בזמן הומואים. אז עכשיו אני אנסה להסביר איך לעזאזל קשר כזה מתחיל מההודעה "מה דעתך על סקס חסר משמעות"?

אבל אולי לפני שאני אסביר למה כשלא מחפשים מוצאים, אני אסביר למה כשחיפשתי לא מצאתי. תמיד החזקתי מעצמי אחד שטוב בדייטים ראשונים. חיוכים, נגיעות קלות, סיפורים מצחיקים שבהם אני יוצא קצת-דביל-אבל-בעצם-מצחיק-חמוד-ומגניב וכוס בירה אחת יותר מדי. קטן עלי. אבל איכשהו זה אף פעם לא הלך לי. העניין הוא שלהיות איזה פלקט חייכן של עצמך זה לא מעניין. זה בדיוק מישהו שאומרים עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואני לא הייתי מבין. "אבל מה?!" הייתי שואל בזעם. אבל משעמם תחת, זה מה. אנשים שכל החיים שלהם זה סיפור משעשע הם, ובכן, משעשעים, לא יותר מזה.

ואז עם הפיזיקאי זה פתאום קרה. פתאום כבר לא הייתי "נורא חמוד". הרי מבחינתי הוא היה בקטגוריה של "אנשים שאני לא הולך לשכב איתם" שזו הקטגוריה האחרונה שאני צריך להרשים, אפילו אחרי "מורים מהתיכון". אז למה לי להיות חמוד? למה להתאמץ עם הסיפורים המצחיקים? סיפרתי לו על כל החרא. סיפרתי לו שלא הולך לי, סיפרתי לו שנמאס לי מהמשחק הזה. אמרתי לו שאני לא מתכוון לתת לו הרגשה של "לילה מיוחד" כי בסוף אני רק עוד בחור שהוא יגיד עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואם אני אהיה סתם עוד אחד, אז גם הוא סתם עוד אחד ולא מגיע לו לחשוב שהוא משהו אחר. אחרי כל זה הוא אמר לי "אם אתה רוצה, אפשר לצאת לדייט".

זה לא שיש לי איזה עולם פנימי אפל ומרתק. סך הכל נפתחתי קצת, הייתי קצת אמיתי ואמיתי זה מעניין. לא משנה עד כמה החיים שלך אפרוריים, לתת למישהו הצצה למקום שהוא בדרך כלל פרטי, שלך, זה מעניין. לפחות מספיק מעניין בשביל לגרום לשני להגיד "חכה רגע, תן לי לראות עוד קצת".

אז למה הקלישאה? למה זה עובד רק כשלא מחפשים? כי חייבים להראות משהו אמיתי. וזה אמיתי רק כשאנחנו אומרים "זה מה יש, אם תאהב ואם לא". כדי להגיד דבר כזה, צריך להיות מאוד בטוח בעצמך. ומתי אתה לא בטוח בעצמך? כשיש מה להפסיד. כשיש מולך בחור שבא לך שיתעניין בך חזרה. כשאנחנו רוצים להראות לו משהו, אבל גם נורא רוצים שיאהב את זה. או בשתי מילים: "דייט ראשון".

ובהמשך: אם זה עובד כל כך טוב, למה יש לי כל כך הרבה ספקות?

סיפורי פיזיקאי, חלק א'. או: קשר של שנתיים ללילה אחד.

רשימת תירוצים לזה שלא כתבתי מלא זמן: התחיל סימסטר, התחלתי לעבוד, נכנסתי חזק לטוויטר (יכול להיות שאתם עוד לא עוקבים אחרי שם?) וחשוב מכל: נהיה לי חבר. ושמעו, חבר לוקח מלא מלא זמן. וחוץ מהזמן שנעלם הייתי צריך רגע להבין מה אני יכול לכתוב פה אם כבר אין לי סיפורי איך-כמעט-עשיתי-סקס-ובסוף-לא-ואיזה-מסקנות-מרתקות-יש-לי-מזה.

בפעם האחרונה שכתבתי (למעט איזה פוסט שהוא חצי סמס שכרות) הייתי קצת ממורמר ומיואש בעיקר בעקבות איזה בחור חתיך שעשה לי רע. נמאס לי. ההומו הרע שוב התחיל לצאת. הייתי אחרי דייטים כושלים, דחיות מתסכלות וכמעט אונס אחד. אז כשבחור פחות או יותר נחמד שאל אותי מה דעתי על סקס חסר משמעות, הייתי בעד.

רק שהבחור לא רצה סקס חסר משמעות. הוא רצה קשר חסר משמעות. הוא רצה להתחבק ולישון ביחד חסר משמעות. יכול להיות שזה נשמע קצת מבלבל, אז אני אסביר. זה לא שסקס זה לא כיף. סקס זה נהדר. סקס עם אהבה, סקס בלי אהבה, סקס עם החבר, סקס עם זרים, עם יותר מבן אדם אחד, וגם רק עם עצמך. תאמינו לי, כשעושים את זה נכון זה יכול להיות אדיר. אבל לפעמים רוצים משהו אחר. רוצים חבר, רוצים אהבה, רוצים הוליווד. אבל התרגלנו לעולם המיידי הזה. העולם שבו אני מקבל מה שאני רוצה כאן ועכשיו. העולם הזה שבו אני מרגיש חרמן ותוך שעה כבר מוצא סקס. אז למה להתנהג אחרת אם אני מרגיש בודד?

אז אם קודם מישהו כתב שהוא “מחפש לזיין” אז עכשיו הוא "מחפש קשר רציני". איך אפשר לחפש קשר רציני? מה הוא מצפה שיקרה? תחפש, תחפש ופתאום תמצא מישהו שיגיד לך "היי, אני חבר שלך כבר שנתיים". לא מוצאים קשר רציני. מוצאים בחור נחמד, מוצאים קליק ראשוני, מוצאים דייט מוצלח. אחרי הדייט המוצלח מגיע החלק הקשה – דייט שני, שיחות טלפון, לצאת, להכיר, לדבר והנורא מכל: לוותר על בחור אחר שמציע לי סקס.

לוותר? אבל מחר יש מצב שאני מזיין את החתיך האיטלקי שכתב לי באטרף שהוא בא לארץ, ויש איזה יזיז מפעם שקצת בא לי עליו פתאום כי אסור לי. עזוב אותך בעצם קשר רציני. בוא פשוט נתחבק הלילה עד שאנחנו נרדמים כדי שלילה אחד אני ארגיש קצת פחות לבד. זה מה שהם מחפשים. זה מה שהפיזיקאי חיפש וזה מה שנמאס לי לתת לאנשים.

אני לא בטוח בדיוק איך ומתי זה קרה, אבל פתאום נמאס לי. נמאס לי לשתף פעולה עם המשחק הזה. אני מרגיש לבד וחרא אז זיבי שהוא ירגיש טוב עם כל הסיפור הזה. סקס? בכיף. אתה יכול לרדת לי מכאן ועד הודעה חדשה. אבל לא תקבל ממני גרם אחד של רגש. מילה אחת טובה. ומפה לשם אני והבחורכ שוכבים אחד ליד השני, לבושים לגמרי, אחרי שבקושי התנשקנו. הוא רוצה לחבק אותי, ואני אומר לו שלא, לא הלילה. אני לא משחק יותר ברגשות. אני לא נותן לאנשים יותר את "הביחד" שהם צריכים. זה הפסיק לעבוד בשבילי, אז שלא יעבוד בשביל אף אחד אחר גם כן.

אני עדיין לא כל כך מבין למה, אבל הוא בכל זאת נשאר לישון. ובהמשך אני אנסה להסביר למה זה מה שנתן לנו את הסיכוי הזה למצוא קשר רציני.

יש גם חלק ב'

הומואים ושלטון

יש בכלל הומואים בשלטון? ובכן, אם שמים רגע בצד את פי אלף יותר עצמה לישראל שטוענים שכולם הם שמאלנים גייז, אז יש רק אחד, ניצן הורוביץ. אז בואו נסתכל גם אחורה. ב 19 הכנסות השונות של המדינה כיהנו 885 חברי כנסת שונים. בהערכה קמצנית בערך 3 אחוזים מהאלכוסיה הם הומואים (אמרתי קמצנית, ובכל מקרה, זה ממש לא עשרה, כמו שאתם בטח חושבים) וחישוב זריז אומר שהייינו צריכים לראות בערך 25 הומואים בכנסת ולפחות סטוץ מביך אחד. אבל לא. עדיין רק ניצן הורוביץ, הוא ועוזי דיין שנתן שואו של איזה חודש כי מישהו מת. זה לא מספיק. אין ספק שהומואים לא מגיעים לשלטון.

אז שאלתי את ניצן הורוביץ, ההומו היחיד בשלטון, למה בכלל צריך שם הומואים. קודם כל אציין שהוא ענה לי על המייל מהר, והיה נחמד לאללה. וזה מה שהוא אמר: “הייתי כמובן רוצה להגיד שאין צורך מיוחד בהומואים בשלטון. ואני עדיין רוצה להאמין שגם מי שאיננו הומו/לסבית יכול וצריך לדאוג גם לנו, כחלק מהחברה הישראלית. אבל לצערי הרב מאוד, זה איננו כך עדיין. [...] אני לא חושב שיש איזשהו מיגזר או קבוצה אחרת בארץ, בוודאי לא בסדר גודל כמו הקהילה הגאה, שזכה לכל כך מעט נבחרי ציבור [..] יש חשיבות עצומה לעצם הנוכחות של חבר כנסת הומו או לסבית בכנסת. זה ביטוי ומסר של שיוויון, של קבלה ושל סובלנות שמשודר לכלל הציבור.

מעבר לניראות – שיא חשובה ביותר - תת-הייצוג הקשה הזה משפיע לדעתי ומשקף באופן ישיר והדוק, את ההתעלמות והניכור מצרכי הקבוצה הזו."

קצת פסימי לי. ניכור, התעלמות, תת יצוג. חייבים להודות שמצבנו לא כזה רע. בעוד שבארצות הברית חגגו לא מזמן את ביטול החוק "don't ask, don't tell" שאומר שאפשר להיות הומו בצבא, רק תעמיד פנים שאתה לא, ב-8200 יש כבר כמה שנים תפוצת גייז במייל (לא ראיתי בעיניים שלי, אבל מקור מהימן סיפר).

מצד שני אני לא יכול להתחתן עם חבר שלי בארץ. אבל גם צחי לא יכול להתחתן עם חברה שלו נטשה בגלל ש-רגע, היא לא יהודיה?! הבעייה היא נשואים אזרחיים, זה לא משנה כרגע אם זה חתן וחתן או חתן וכלה, אלא רק מי הרב. אוקי, אבל מה איכפת לי מה הסיבה? אני לא יכול להתחתן. ונגד כל זה אפשר להגיד "תל אביב", שמראה עד כמה זה כן בסדר להיות הומו בישראל.

אז כן או לא? צריך או לא צריך? מה אני יודע. נצטט עוד קצת את ניצן במקום:

"בהחלט הייתי רוצה, ואולי גם נגיע לכך בעתיד, שנטייה מינית כזו או אחרת כבר לא תהיה רלבנטית לשום דבר. שלהיות הומו או לסבית יהיה דבר טריוויאלי מבחינה ציבורית. ממש כמו צבע שיער או תחביב לשעות הפנאי. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכך מאוד. עבור ציבורים ענקיים בישראל – אולי רוב האוכלוסיה – זו סוגיה רגישה וכאובה מאוד.”

ויש בזה משהו. אבל היי, לו יש מושב בכנסת ולי יש טור במגזין. אז לפחות אנחנו מתקדמים.

פורסם לראשונה במגזין "אף", גליון פברואר 2013: "שלטון"