יום שישי, 31 ביולי 2015

מחשבות על דקירות. או: אני כועס.

קודם כל - אני כועס על מי שדקר. כועס עליו וכועס על החברה החרדית כולה. בני לאו יכול להתנצל בשם התורה עד מחר. אני רוצה שהוא יתנצל בשם התורה בכל פעם שקוראים לזה ״מצעד התועבה״. אני רוצה שאריה דרעי יוציא הודעה גינוי על כל פשקוויל. אחרת שיפסיקו לבלבל לי את המח עם סליחה. הם חלק מזה.

אבל זה שבסוף מישהו דקר זה לא מה שמשנה. כי יש הרבה דברים שהובילו לזה שדוקרים מישהו במצעד, שאפשר בכלל לדקור מישהו במצעד. עצם העובדה שהמצעד הזה הוא כל שנה מאבק, עצם זה שהוא אירוע שעוד חושבים שאפשר למגר מירושלים, זו עובדה מכעיסה. ויש אנשים שלא משנים את העובדה הזאת. וגם עליהם אני כועס.

אני כועס על כל מי שלא בא אתמול למצעד. על כל הומו שהולך למצעד הגאווה בתל אביב, אבל לא טרח להגיע אתמול למצעד. על כל מי ששינה את תמונת הפרופיל שלו לפני חודש, או היום, לתמונה בצבעי הגאווה, אבל לא בא אתמול למצעד. על כל מי שאומר ביום יום שהוא לא מבין איך לא נותנים להומואים להתחתן בארץ, אבל לא בא אתמול למצעד. אתמול היה משחק הגמר. אתמול היה הקרב הקובע. אתמול הייתי צריך אתכם יותר מתמיד, ולא באתם לעזור. קראתי לכם לעזרה ונשארתם בבית. בדיוק היה לכם משהו חשוב בעבודה, בר מצווה של בן דוד, מבחן גדול, מלא שיעורי בית. וכל אלו היו יותר חשובים מהזכות שלי לא להסתיר את מי שאני בארץ ישראל. אתמול הייתי צריך אתכם, ולא באתם. ואני כועס.

וכך אני כועס גם על כל חבר כנסת, וכל פעיל ציבור, וכל חבר עירייה שלא היו אתמול במצעד. אולי אם הייתם שם אז הייתה יותר אבטחה? איפה היית, אמיר אוחנה, ראש התא הגאה בליכוד? איפה היית, איציק שמולי, שכתב היום שהקהילה היא הקהילה שלו? איפה היית, מירי רגב, שבא לקבל חיבוקים במצעד בתל אביב? איפה היית, ניר ברקת? איפה היית, שלי יחימוביץ׳, שכתבה ש״נרדמה בשמירה״? והרשימה הזאת עוד ארוכה. כל נבחר ציבור שלא הגיע אתמול להביע תמיכה, להראות שזה בסדר לצעוד בלבוש מלא ובצורה מכובדת ברחובות ירושלים ולהגיד ״זה בסדר להיות הומו״ - כל נבחר ציבור שביום יום ׳תומך׳ בזכויות שלי, אבל לא בא לתמוך כשהיינו צריכים אותו יותר מתמיד, כל נבחר ציבור כזה הוא בזיון. ואני כועס עליו. אולי אם הוא היה שם, זה לא היה קורה.

אני כועס על משטרת ישראל. תפקידכם היה למנוע את זה. תפקיד המשטרה הוא לאבטח את האזרחים ונכשלתם. במצעד הדגלים המקולל אתם יודעים יפה מאוד לסגור את הערבים בבתים שלהם. ועכשיו לא יכולתם למנוע מחרדים להגיע לשניים וחצי רחובות בירושלים? לא יכולתם לשים מעקב אחרי הבן אדם הזה? לא יכולתם לשים שם כשומר מישהו עם יותר מסוגלות ממג״בניקית בת 19 שהגיעה לשם כי הנתונים שלה לא היו מספיק גבוהים בשביל להתגייס לצה״ל? והיא בערך היחידה שאני לא כועס עליה. זו לא אשמתה, היא בבירור חסרה הכשרה להתמודד עם מישהו שבאמת רוצה לעשות משהו רע. היא שם לקישוט, כדי שתגידו ״איבטחנו״. משטרת ישראל - נכשלתם, נכשלתם בכל כך הרבה רמות, ונכשלתם בגלל שדמי מותר בעיניכם. בגלל שלאף אחד לא היה מספיק איכפת מעוד הומו שנדקר.

אבל הכי גרוע - השלטון. השלטון שעכשיו מופתע. השלטון שעכשיו מגנה. השלטון שהיום מגנה גם רצח של תינוק. השלטון שמוציא פרסומות לטלויזיה של ׳גזענות היא פשע, עזרו לנו למגר אותו יחד׳. מגרו אותו בעצמכם חבורה של בטלנים! כועס על זה שאתם לא עושים כלום. כועס על זה שחוקרים איזה צייצן שכתב ״בא לי לירות בביבי״ אבל לא את המוני האנשים בפייסבוק שמסיתים נגד השמאל, נגד ההומואים, נגד הערבים והפלסטינים. כועס על זה שאתם עוצמים עין מול מערכת החינוך החרדית ומערכת החינוך הדתית לאומית ומול אירגון להב״ה שפאקינג מפגין בכיכר ציון כאילו זה לא ארגון טרור. הדם הזה הוא על ידכם. על ידיו של ראש הממשלה, על ידיהם של השרים, של עושי דברם. ואני כועס עליהם.

ומתוך הכעס, אני קורא, שוב, לעזרה. שנה הבאה שוב יהיה מצעד, ואני מבקש מכם שוב - בואו. צריך אתכם שם. ארגנו את הזמן, כתבו את העבודות לאוניברסיטה מוקדם יותר, הודיעו לבוס שיש לכם אירוע שאין שום סיכוי בעולם שאתם מפסידים, קחו אוטובוס ובואו. פשוט בואו. כי אני צריך אתכם שם, כי למרות שהאור ינצח, החושך עדיין מפחיד אותי, כי אני רוצה ללכת ברחוב ולהיות מי שאני. אני לא רוצה לכעוס יותר. ואני צריך אתכם בשביל זה. בואו.

יום ראשון, 17 במאי 2015

על פונדאות והחלטות נוספות. או: היי! סטרייטים! זדיינו לי מהתא המשפחתי!

מכירים את זה שאתם הולכים ברחוב ורואים מישהי עם שני תינוקות וזה לא נראה כאילו יש לה כסף לכלכל את שניהם אז אתם ניגשים אליה ומציעים לה למסור אחד לאימוץ? מה עם זה שאתם הולכים ברחוב ורואים מישהי שנראית בת שלושים ומשהו ובלי ילדים, אז אתם ניגשים אליה ואומרים לה שהיא צריכה ללדת איזה ילד? או הפעם ההיא שהייתה אם חד הורית אז הלכתם אליה ואמרתם לה שהיא צריכה להתחתן עם מישהו לטובת הילד שלה? לא? לא עשיתם את זה? אז למה על התא המשפחתי שלי אתם פותחים ג׳ורה כאילו זה עניינו של מישהו חוץ ממני?

הייתה רעידת אדמה בנפאל, שוב עלו כל הדיונים על פונדקאות, שמפריעה לאנשים רק כשהומואים מעורבים בה. אני מכבד את הדיונים האלה. גם עליהם יש לי מלא דעות מעצבנות, אבל לא בא לי להכנס אליהן עכשיו. מה שמעצבן אותי זה שכל אחד שיש לו איזה דעה על פונדקאות, מסיים אותה בתא האידיאלי המשפחתי לגבר ההומו הסטנדרטי. לכל אחד פתאום יש את כל הפתרונות לתא משפחתי גאה בריא ומתפקד.

תאמץ. תעשה הורות משותפת. תביא ילד עם סטרייטים. עם לסבית. עם זוג לסביות. עם בן הזוג ההומו שלך. לבדך. עם אמא. הוא צריך אמא. אבל נפאלית. תביא את האמא הנפאלית לארץ. שתכיר אותו. קח אותו לנפאל, שיכיר את המולדת. תסתיר ממנו את אמא שלו. שמי שיולדת אותו תהיה גם האמא שלו. שתהיה פונדקאית ותורמת ביצית נפרדת. שתורמת הביצית תהיה אחות של בן הזוג שלך. שתורמת הביצית תהיה ישראלית. שתהיה יפה. ש-סתמו כבר את הפה.

כל כך הרבה עצות שכבר שכחתי שאפשר להתנגד לפונדאות בלי לדחוף את האף שלך לתא המשפחתי שלי. כל כך הרבה עצות שלרגע כבר חשבתי שאני חייב להקשיב לאחת מהן. שמישהו מהם צודק. אף אחד לא צודק. התא המשפחתי של כל גבר הומו הוא התא *שלו* וזו זכותו (וגם של סטרייט, ושל אישה לסבית) להחליט איך התא המשפחתי שלו צריך להראות, מי צריך להיות חלק ממנו ומי לא, וצריך להיות ברור שזה לא עניינו של אף אחד אחר. כל אחד זכאי לדעה על זה, כמובן, אבל שישמור אותה לעצמו.

לכל אישה בעלת רחם בארץ יש את הזכות להביא ילד והיא יכולה לגדל אותו באיזה מסגרת משפחתית שהיא רוצה. לבדה, עם אבא, עם עוד אמא, בבית ילדים בקיבוץ. וכולנו מבינים שגם אם אנחנו לא מסכימים עם כל בחירה של האמא, זו המשפחה שלה והיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. כל מה שאני מבקש זה את אותו כבוד כלפי המשפחה שלי.

״אבל הכבוד שלך דורש השפלה של אישה אחרת!״ אתם צועקים. ואני, כרגיל, מבקש שתסתמו קצת. כמו שאמרתי, הדיון על פונדקאות הוא חשוב. ואם אתם חושבים שלא צריכה להיות פונדקאות, אז תגידו את זה. אבל תסיימו שם. אני יודע שזה מפתיע, אבל אתם יכולים להגיד שאתם נגד פונדקאות גם בלי להציע לי איך לנהל את החיים שלי. גם אם אני מחליט לקבל את עמדכתם בנוגע לפונדקאות, יש לי עוד מלא החלטות שלא מערבות רחם של אף אישה. אולי אני אאמץ. אולי אני ארצה הורות משותפת. אולי אני אהפוך לסטרייט. כך או כך, ההחלטה כולה שלי.

אבל הצורה שבה אני רוצה לגדל ילד תפגע בילד? הוא יתמודד. כאילו שמישהו לא פוגע בילד שלו. סטרייטים דופקים את הילדים שלהם כל היום ולאף אחד לא איכפת. כמו שאמרתי, אף אחד לא מעלה בדעתו אפילו להגיד לסטרייטים אם הם מותר או אסור להם להתגרש או להביא ילדים לבד כי זה ידפוק את הילדים שלהם. זה הילד שלי ואני אדפוק אותו באיזה דרכים שאני רק אבחר. יש אמהות חד הוריות ויש הורים ששולחים את הילדים שלהם לחוג ארכיאולוגיה ויש הורים שלוקחים את הילדים שלהם לבומבלה וכל אחד מהם דופק את הילדות שלו בשלל דרכים. ואני אמצא את הדרכים שלי. ואולי זה יהיה עם פונדקאות ואולי זה יהיה בלי. ואתם יכולים להגיד על זה מה שאתם רוצים, ואני אחליט לבד.

יום שני, 25 בנובמבר 2013

ילדות בנות 15 ואייל גולן. או: איך גם אני לקחתי חלק בשני הצדדים של הניצול הזה.

אני חושב שיש שני דברים שנותנים לי נקודת מבט שונה על תופעת הזמר מפורסם מזמין ילדות למסיבות קריוקי. הראשון - הייתי במסיבות קריוקי. גם במובן הסוטה של מסיבות קריוקי (שזה אחלה) וגם במסיבות קריוקי רגילות (שזה אפילו יותר טוב!). השני - גם אני הייתי חרא לאנשים שרצו לשכב איתי וגם אני עד היום נותן לאנשים להתנהג אלי כמו חרא כי אני רוצה לשכב איתם.
הנקודה הפרובוקטיבית שלי לסיפור הזה היא פשוטה: ילדות בנות 15 כן יודעות מה הן עושות. הן רצו לשכב עם אייל גולן. הן יכולות להגיד ״לא״. אני אתן לכם רגע לקרוא לי מטומטם. קדימה, תוציאו הכל, אני לא מבין כלום, אני חזיר, אני טיפש, אני פרובוקטור (צודקים לגמרי). סיימתם? יופי, בואו נמשיך.
נקודה ראשונה - אייל גולן עבר (לכאורה) על החוק. שום דבר עוד לא הוכח, אבל ממה שמסתמן הוא שכב עם נערה בת 15, יותר מאחת אפילו. למזלנו יש את מערכת המשפט הנהדרת של מדינת ישראל שקבעה שילדה בת 15 לא מסוגלת, גם אם היא רוצה, להסכים ליחסי מין עם אדם בגילו של מר גולן ועל כן זו עבירה על החוק. אני לגמרי מסכים עם החוק הזה, אני בהחלט שהמדינה תקבע אם אייל גולן עבר על החוק ותקבע את עונשו בהתאם. אבל החוק זה הדבר שהכי פחות מעניין אותי בכל הסיפור הזה.
זה מה שמטריד פה? שהיא קטינה? ואם היא הייתה בת 17, אז זה הופך את העניין לבסדר? מה שמביא אותי לנקודה השנייה - אייל גולן חלאה. מה שהוא עשה מטריד לא כי זו עבירה על החוק, אלא כי זו התנהגות נוראית. לא כי היא ילדה, אלא כי ברור שהיא ניצל את ההשפעה שלו עליה בתור סלב (ובואו נקווה שלא, אבל אולי גם בתור איש עם כסף) כדי להביא אותה לאורגיות. גם כשזה חוקי לגמרי, זה עדיין ממש דוחה. כשאומרים ״היא לא מבינה כלום כי היא בת 15״, רומזים, גם אם לא במודע, שמישהו בת 17 כבר יכולה להחליט בראש צלול שאורגיה עם אייל גולן זה מה שמתאים לה עכשיו.
אז לאן אני חותר? לבטל את כל האורגיות בעולם? חס וחלילה. כל מה שאני מבקש זה שנסתכל על הדברים בצורה מורכבת. כי הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות עם הסיפור הזה, הוא להפוך אותו לעניין של שחור ולבן. הרי גם אני, גם היום, מאבד שליטה נוכח בחורים יפים ולפעמים המרושעים שבהם גם מנצלים את זה. האם זה הופך אותם לאנסים? האם זה הופך אותי לקרבן? וגם אני עשיתי את זה. גם אני ניצלתי ילד בן 20 (ואמנם אני רק בן 25, אבל הוא היה כזה ילד!) רק כי הרגשתי בודד וכי יכולתי. לא הזמנתי אותו למסיבת קריוקי, אבל כן קראתי לו אלי כל לילה ונתתי לו לקרוא לי חבר שלי בזמן שהמשכתי לצאת עם אחרים. ואמרתי שוב ושוב, אולי בעיקר לעצמי, שהוא ילד גדול, שהוא לקח את ההחלטות שלו לבד. אבל פגעתי בו, וזה לא בסדר. ולא צריך בית משפט כדי שיגיד לי את זה.
אז פגעתי בו, זה אומר שצריך לכלוא אותי? בתור ילד בן 20 הוא בסוף צריך להתמודד עם זה לבד. האחריות הזאת לא הופיעה בבת אחת כשהוא היה בן 16, ולכן גם כשהוא היה בן 20, עדיין יש גם לי קצת אחריות. כך האחריות לא נעלמת בבת אחת בגיל 16 פחות יום. כן, ילדה בת 15 כבר יודעת מה היא עושה. היא כנראה הבינה שהיא הולכת לשכב איתו. אולי רק קצת, אבל צריך לומר את זה. החוק לא צריך לעשות את ההבחנות האלה, אבל אנחנו כן. לא בשביל אייל גולן, הוא עדיין איום ונורא. בשביל הרבה אנשים אחרים, שנמצאים בסיטואציות חוקיות לגמרי והגיוניות לחלוטין ועדיין קצת מנצלים את האדם שמולם, כי קשה להגיד ׳לא׳ כשמישהו כל כך יפה/נערץ/עשיר מציע לך לבוא איתו. אולי זה לא תמיד בלתי חוקי, אולי קשה לשים את האצבע על למה זה לא בסדר, אבל זה מסריח, ובסוף מישהו נפגע.
ואולי אם היו אומרים את זה, אז מישהו היה טורח להגיד לאנשים שאפילו שכבר הייתי בן 19, עדיין לא ידעתי מה אני עושה, לעזאזל! אז מה אם החוק מרשה?! הם לא ראו שאני מבולבל? שאני מחפש אישור? שאני מרגיש רע עם עצמי הלילה ואלך עם כל אחד שאני חושב שיגרום לי להרגיש טוב?! ואי אפשר להגיש כתב אישום נגד אף אחד, כי הכל חוקי. וגם לא צריך. רק צריך להיות קצת יותר מודע לכמה אפשר לנצל אנשים אחרים, גם אחרי שהם עוברים את גיל 18. החוק הוא לא מה שמשנה פה. כי אם אומרים למישהו שבגיל 15 האדם שמולו לא מבין כלום, אז בגיל 19 הוא מבין הכל. אבל אם נגיד שבגיל 15 הוא מבין ממש מעט, אבל עדיין מבין קצת, אז אולי אנשים יזכרו שבגיל 19 הוא מבין קצת יותר, אבל עדיין לא הרבה.

אני לא אתקן את העולם דרך הטור הזה. אני לא אתקן את הבעיות שיש לבנות ששכבו עם אייל גולן, שהיו להן לפני ושנוצרו להן אחרי. אני לא אפתור את כל בעיות ההטרדה המינית בקהילה. אבל בחייאת, פעם הבאה שמישהו רוצה לשכב איתך, בן 15, או 20 או גדול ממך בשנה. תזכור שזה לא כל כך פשוט. שילד בן 15 קצת יודע מה הוא עושה ומי שמולך אולי קצת לא יודע מה הוא עושה. שזה שהוא לא יוכל להגיש נגדך תלונה לא אומר שהוא לא יקום מחר בבוקר וירגיש חרא עם עצמו. וזה כל מה שאני מנסה להגיד פה. ואולי זה מספיק.

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

הומואים למחייתם. או: אני מסביר לתומר קמרלינג.

תומר קמרלינג כתב שהוא לא מבין הומואים שמתנהגים כאילו הם הומואים למחייתם. אז אני אסביר לו, שיבין.

בלי יותר מדי הכללות אני אגיד שמתוך ההומואים שאני מכיר, אלה שמתנהגים ממש "כמו הומואים" הם האנשים הכי נהדרים, טובי לב, מצחיקים ונחמדים שאני מכיר. אז גם אם אתה לא מבין, דע לך שההפסד כולו שלך. מצד שני, אולי זה רק אלה שאני מכיר.

אולי אנחנו בכלל לא מדברים על אותם אנשים. מי אלה בכלל "הם", מה צריך לעשות כדי להתנהג כאילו אתה הומו למחייתך? ללבוש ורוד? לדבר על עצמך בלשון נקבה? לשכב עם בנים? עם אחד? עם כמה במקביל? בוא ספר לי, קמרלינג, איך מתנהג הומו, כי אני באמת לא בטוח. אתה בטח חושב שזה פשוט. תשכב עם בנים כמה שאתה רוצה וזהו, כל שאר הזמן תתנהג כמו סטרייט. אפילו לא כמו סטרייט, כמו סתם בן אדם נורמלי. אבל זה לא עובד ככה.

את זה אני לא באמת יכול להסביר לך, גם אין לי איזה הוכחה חד משמעית לזה שאני צודק. אני רק אגיד לך שבזמן שהייתי צריך להסתיר את זה אז הסתרתי את זה בכל רגע ובכל דקה ובכל שנייה. הרגשתי שעשרים וארבע שעות ביממה אני לא באמת מי שאני. אתה לא מרגיש את זה כי זה נראה לך טבעי, כי רוב האכלוסיה היא פשוט כמוך. אתה לא יודע איך זה לחיות בעולם שבו כל שלט חוצות, כל סיטואציה חברתית, כל בחורה יפה שעוברת ליד החברים הסטרייטים שלך, כל אלה צועקים לך "אתה לא כמו כולם!". כי כשאתה פוגש מישהו ומניח שהוא סטרייט, אז כל עוד הוא לא מספר לך שהוא הומו, הוא מסתיר את זה ממך. אני לא יודע איך להסביר לך איך זה להרגיש חריג באופן תמידי ולכן אני לא יודע אם תבין למה לא להתגאות בחריגות שלך אומר להתבייש בה. אבל אני אנסה.

אי שם בחטיבה-תיכון גיליתי שאני הומו. אפילו עוד לא העזתי להגיד אז את המילה הזאת, "הומו", אבל הבנתי שמשהו מאוד בסיסי אצלי שונה. תחשוב על הרגע הכי גרוע שהיה לך בתיכון. אולי, אם היה לך מזל, זה היה כשכמה ילדים צחקו עליך שאתה שמן ומכוער, אולי כשחברה שלך זרקה אותך. אולי, ואני מקווה שלא, זה היה פציעה רצינית או מוות של חבר או בן משפחה. נסה להזכר בתחושה הזאת, שהעולם פשוט דפוק, ששום דבר לא יסתדר לעולם כי הכל חרא. כי משהו מאוד בסיסי השתבש בצורה שפשוט אי אפשר לתקן. זו הייתה התחושה שלי כשגיליתי שאני הומו.

אתה לא מבין למה זה קורה לך, אז אתה מתרץ, מכחיש, משקר, בונה כל מיני מנגנוני התמודדות שקורסים אחד אחרי השני כי הם כולם מנסים להשאיר בחוץ משהו שנמצא אצלך בפנים, אתה מנסה לנתק מעצמך משהו שהוא אתה עצמך. תחזור רגע שוב לרגע הכאוב ההוא בתיכון ודמיין שפתאום אתה מבין שאפשר לתקן את זה, אתה מבין שזה עניין של מחיר, שאתה יכול לסדר הכל אם תסכים לוותר על דבר אחד. הכל יהיה בסדר אם תכרות לעצמך את הזין. תחשוב רגע מה אתה מרגיש במצב כזה.

לשמחתי (ולצערה של הדודה המשוגעת שלי) כמו שאמרתי, כל אחד והסיפור שלו. אנשים התבגרו טוב יותר, רע יותר, חלק אפילו נשארו בהכחשה. השינוי לא קורה ברגע אחד, הוא תהליך. ובאיזשהי נקודה בתהליך הזה הייתי קצין בבסיס בדרום שבטוח שהוא סגור על המיניות שלו במאה אחוז. הייתי אחרי קשר של חמישה חודשים, סיפרתי לשני חברים טובים. הייתי בטוח שמי שצריך לדעת יודע, שמה שאני צריך אני עושה ומה שלא, לא. אבל עדיין, ממש כמוך, לא הבנתי.

היה לי קצין רפואה הומו בבסיס וממש נגעלתי ממנו. כולם ידעו שהוא הומו, הוא היה משתמש במילים כמו "מהמם" ו"מגניבוש". במשך כמה חודשים טובים לא החלפתי איתו מילה. לא הבנתי מה הוא רוצה. בסדר, אתה הומו, אבל למה להתנהג כמו הומו? עד שיום אחד רב החטיבה שלח מייל שמזמין זוגות צעירים לשבת מסורתית בירושלים ברוח היהדות. הרופא עשה לי "העבר" למייל הזה בצירוף מילה אחת: "הולכת?"

וזה הצחיק אותי. זה ממש ממש הצחיק אותי. פתאום זה התחבר לי, כל הדיבור הזה בלשון נקבה, המוגזמות הזאת, ההומואיות. כי אני לא אהיה כמוכם, אני לא אהיה זוג צעיר שיוצא לשבת יהודית, אפילו לא קרוב, אני לא אתחתן כמוכם, לא אביא ילדים כמוכם, וסוף סוף, בפעם הראשונה, בגלל הרופא הזה שדיבר אלי כאילו אני הומו למחייתי, לא להיות כמו כולם שם אותי במקום של כח, של כיף, של לצחוק על זה. היום הקצין הזה הוא חבר טוב שלי ונדיר שאנחנו פונים אחד לשני בלשון זכר.

אני לא יכול להיות כמו כולם. אז בסדר, אתה אומר, אל תהיה כמו כולם מתי שאין ברירה. אבל כשיש לך ברירה, אז אל תהיה הומו. מה, אתה הומו למחייתך? כן, קמרלינג, אני הומו למחייתי. גיליתי את זה בדרך קשה וכואבת, שאני הומו בכל רגע ובכל שנייה, כי אתם גרמתם לי להתבייש בזה. לא מתוך כוונה רעה, אולי בלי לשים לב לפעמים, אבל כל פעם שבסרט הבחור בסוף השיג את הבחורה, אני ידעתי שאני לא אעשה את זה לעולם. אז עכשיו גם כשאני יכול להיות סטרייט כמו כולם ולהגיד שנשבר לי הזין, אני מעדיף להגיד שכואב לי הכוס. למה? שיהיה ברור לכולם, בעיקר לעצמי, שאני הומו ושזה לגמרי בסדר. לא, לא שזה בסדר, שזה אדיר.

אז עכשיו אתה מבין? הם מתנהגים כמו הומואים למחייתם כי אתה דרשת מהם להתנהג כמו סטרייטים. וזו דרישה קשה וכואבת. הם מתנהגים כמו הומואים כי אין באמת דרך ניטרלית. לא להתנהג כמו הומו זה להתנהג כמו סטרייט. לא להחצין את זה אומר להסתיר את זה. ולהסתיר זה כזה כאב בכוס.

ואולי בגלל זה ההומואים (או אולי עדיף להגיד הומואיות) שמתנהגים ככה הם אלה שאני הכי אוהב. כי זה אומר שהם התגברו לגמרי על הפחד הזה, זה אומר שהם בטוחים בעצמם, שמחים עם מי שהם. זה אומר שהם ויתרו על כל הנורמות המאצ'ואיסטיות. הם לא מוכנים שיכפו עליהם את השטויות האלה ולכן הם גם לא יכפו את זה על אף אחד אחר. הם מבינים שכל אחד בא איך שהוא בא וזה לגמרי בסדר. אפילו מישהו טיפש והומופוב הוא בסדר. כי אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אנחנו יודעות שאנחנו פשוט מ-ה-מ-מותתתתתתתתתתתת!!!!1


יום שני, 12 באוגוסט 2013

סיפורי פיזיקאי, חלק ה'. או: השיחה שאחרי הפרידה.

גילוי נאות ראשון:
אחרי השיחה שמיד יסופר בה, הפיזיקאי התקשר להתנצל. הפוסט נכתב לפני ההתנצלות. זה משנה? ברור. נאמרו דברים קשים וההתנצלות בהחלט מרככת אותם. מי שרוצה להבין את הפוסט הזה צריך לדמיין אותי יושב ברכבת הקלה ומקליד בעצבים על הלפ-טופ.

גילוי נאות שני:
בשיחת הטלפון הפיזיקאי אמר לי שהוא קורא את מה שאני כותב. זה משנה? הייתי רוצה להגיד שלא. אבל כנראה שכן. אני מצטער אם דברים פה פוגעים בך, אבל זה חזק ממני ובעצם, אני גם לא רוצה ממש לצנזר את מה שהולך פה. טוב לי עם הכתיבה הזאת ולא רוצה שתקח את זה ממני. אני כן עומד מאחורי כל מה שכתוב פה, אבל קח בחשבון שהדברים נכתבים גם כדי לעניין אז לעיתים עניין יבוא על חשבון דיוק. ובכל זאתֿ, עם כל הרצון לכתוב מה שבא לי ועל הזין מה שאתה חושב, כל משפט פה עבר את הסינון הזה של "ומה הוא יחשוב?".

מתחילים.

שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אחרי חודשיים של שתיקה שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אז באתי. ברור שבאתי. חבל שבאתי.

במשך שעה ישבתי ושמעתי איזה חבר גרוע הייתי. כמה סבלת בכל רגע בקשר שלנו, כמה רק לקחתי ולא נתתי. סיפרת איך הגעת לקשר חזק ויצאת מרוקן ושבור. הכנת מראש מלאי אנקדוטות בהן הייתי חבר מחורבן. אמרת שאתה מצטער שנשארת איתי, שהיית צריך להפרד ממניהאשמת אותי שלא אהבתי אותך. 

אבל אהבתי אותך. אולי לא כמו שאתה אהבת אותי. אנשים לא אוהבים באותה צורה. אז אולי אתה לא קורא למה שנתתי לך "אהבה". אבל נתתי לך כל מה שהיה לי לתת. מבחינתך זה לא היה הרבה בכלל

הרבה דברים עצבנו אותי בשיחה הזאת. איפה אתה היית בכל שמונת החודשים האלה? למה בשום שלב לא עצרת את הסבל המתמשך הזה? אבל הדבר שהכי הרגיז אותי הוא כמה אהבה כבר יכולה הייתה להיות מצידך אם אתה יכול להגיד עכשיו "אני קצת נהנה לשמוע שאתה סובל"?

כי איך שאני רואה את זה, לא יכול להיות שאהבת אותי. אולי קראתי לך שמן, אבל מעולם לא רציתי שיהיה לך רע. מעולם לא רציתי לפגוע בך, גם כשאמרתי לך שאתה לבוש פחות יפה ממני. בכל רגע היה חשוב לי שיהיה לך טוב. אולי לא תמיד ידעתי איך לעשות את זה, אולי זה לא תמיד הצליח לי, אבל רציתי שיהיה לך טוב. ובסופו של דבר בגלל זה הגיע הלילה ההוא, כי הרגשתי שאני לא מצליח לעשות לך טוב כמו שמגיע לך. הרצון הזה שיהיה לך טוב לא נעלם, אולי לא יעלם אף פעם. בשבילי זאת אהבה.

אז אני לא יודע מה זאת האהבה שלך, אבל גיליתי איך היא יכולה להפוך ביום אחד להתעלמות ויום אחר כך לכעס ומרירות. גיליתי שאתה יכול לרצות לפגוע בי, דבר שלא חשבתי שתרצה אי פעם. גיליתי שאתה מתחרט על הדברים הכי יקרים לי. אתה מצטער על זמן שבילינו יחד. אם האהבה שלך יכולה להפוך לדבר הזה שאתה מספר לי עליו עכשיו, כמה חזקה היא הייתה לפני זה? איזו מין אהבה זאת?

ואתה יודע מה מחורבן בכל הסיפור הזה? שאני עדיין אוהב אותך. בדרכי העלובה והשבורה, בדרכי הלא מספקת ולא הוגנת, אני עדיין אוהב אותך. כי האהבה הדפוקה והפוגעת הזאת שלי, היא כזאת שנשארת. עדיין איכפת לי ממך. אפילו עכשיו, כשאני כועס ופגוע, כשאני חושב שהיית מטומטם, כשאני לא מצליח להבין איך אתה מסוגל להגיד דברים כאלה, אפילו עכשיו אני רוצה שיהיה לך רק טוב. כזאת היא הלא-אהבה הזאת שלי.

חשבתי שאני אוכל להציע לך נחמה, אבל כנראה שלא.אני לא מתלונן, קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. רציתי שתדבר איתי, שתגיד לי מה אתה מרגיש ואמרת. אני לא כועס על זה, אני לא צריך שתשקר, אני פשוט לא מבין אותך, את האהבה הזאת שלך.


אבל תאמין או לא, גם עכשיו הקשר שהיה לנו יקר לי. יקר לי מכדי להכניס לתוכו את הכעס הזה. הכעסת אותי שם, אבל אני אשאיר את זה בחוץ. הפעם ההיא שהלכנו ביחד בגשם להורים שלי, הריצה שלי לרכבת בטרנינג כי שכחת אצלי את הספר ואת הפלאפון, החיבוק שהיית נותן לי כל פעם שהייתי יורד מהאוטובוס ברחבות, אתה יכול להגיד שהיית רוצה לקחת אותם חזרה, אבל אני משאיר אותם אצלי.  

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

אני ונ'. או: קשר עם תאריך תפוגה.

כשאני חושב עכשיו על מה שהיה לי עם נ' נראה שהכל היה מושלם. חוץ מזה ששנינו גרנו עם ההורים, אז את רוב הזמן בילינו ביער ירושלים. אבל חוץ מזה הכל מדהים. אה, וחוץ מהקטע שהוא היה לא סגור על עצמו (ואני הייתי?), אבל באמת שרק זה. אה, וחוץ מזה שהוא עישן, מה שגרם לריב הכי גדול שלנו. אבל כל זה היה שטויות. כי כל רגע איתו היה נכון ומדהים ונהדר. אולי זו רק הנוסטלגיה שמדברת עכשיו, אולי ככה זה תמיד בקשר הראשון, אולי באמת היה שם משהו מיוחד. ואולי זה כי כל הקשר הזה הגיע מראש עם תאריך סיום.
כמו כל דבר רציני שהיה לי, גם נ' התחיל מסטוץ שהשתבש. הוא בדיוק השתחרר והתחיל לחשוב על הטיול הגדול ואני בדיוק נכנסתי לשנה של קבע, אז ידענו שאין זמן להתחיל משהו רציני. ובכל זאת, אם רצינו ואם לא, התחיל משהו רציני. לצד הקשר הרציני היה גם תאריך שבו הוא טס לחו"ל, רציני לא פחות. תאריך שאיתו התמודדנו, לפחות לדעתי, הכי רע שרק אפשר.
החלטנו שכשהוא טס זה נגמר. כל אפשרות אחרת הייתה מחוץ לתחום, אסור היה לחשוב עליה אפילו. הקשר עבר מהמורות ותהפכות אבל ההחלטה הזאת נשארה, היא הייתה הדבר היחיד והמוחלט. החלטה שעליה אסור לערער. הכי הרבה שהתרחקנו משם היה ההסכם שלא משנה מה קורה, כשהוא חוזר, אנחנו נפגשים לפחות פעם אחת, לבירה אחת.
אני לא אומר שהייתי צריך להגיד לו שאני רוצה שנשאר בלונג-דיסטנס, לבקש שיחכה לי. זה כנראה לא היה פייר לדרוש את זה ממנו, אני לא בטוח אפילו שאני יכולתי לדרוש את זה מעצמי. אבל היינו צריכים לדבר על זה. להודות שאולי הדברים לא הלכו בדיוק כמו שחשבנו. הייתי צריך להגיד שההחלטה לחתוך כבר לא נראית לי כל כך מובנית מאליה. אבל זה משהו שאסור היה להגיד. הוא טס. חותכים. נגמר. על מה יש לדבר? אפילו היה אסור להגיד "אני אוהב", כי זה מפחיד לאהוב מישהו שעוד שנייה נעלם לך מהחיים.
אבל אהבתי אותו. אם רציתי או לא, אהבתי אותו. גם אמרנו את זה, למרות הסוף המתקרב. אולי בכלל אהבתי אותו כל כך דווקא בגלל הסוף הזה. נורא קל לאהוב מישהו כשאתה יודע שעוד רגע הכל נגמר. מדחיקים את כל העניינים הקטנים, את הסיגריות, את הקטע הזה שלו עם אסטרולוגיה. למה להתעסק בזה עכשיו אם יש רק עוד חודשיים ביחד? אין שום פחד ממחויבות, מחשבות על אחרים. מישהו חתיך התחיל איתך? אין שום פספוס כי הוא יהיה שם עוד חודש. כאילו שאחרי שנ' טס באמת התחשק לי לפלרטט עם אחרים. מחוייבות? איזה מחוייבות? לחודש? אין עתיד. יש עכשיו. והעכשיו היה נהדר. אז בוא ננצל אותו עד שחותכים.
אז היה נהדר ואכן ניצלנו את זה והוא אכן טס ואכן חתכנו. לפחות אמרנו שחתכנו. כי עדיין היינו מדברים כל יום. הוא מתקשר מחו"ל, אני מתעורר בשלוש בלילה בבסיס, לא ממש לחתוך. זה היה קשה, כי מצד אחד אתה אומר לעצמך שהקשר נגמר ומצד שני אתה ממשיך לדבר איתו כל יום.
אז החלטנו שצריך לדבר על זה. סתם, נראה לכם?! לא העזנו לדבר על זה. להגיד שהנה, הוא טס, ואנחנו עדיין מדברים כל יום. העדפנו להחליט שדי, לא מדברים יותר. אני זוכר את השיחה הזאת, בשלוש בלילה מחוץ לחדר שלי כדי לא להעיר את הקצין השני, כשאמרתי לו שאני לא יכול ככה, לדעת שחתכנו ולהמשיך להיות כל כך קרובים. אחרי זה באמת לא דיברנו יותר. זה היה קשה וכואב כמו כל פרידה. אבל הזמן והמרחק עשו את שלהם ואחרי כמה חודשים הכל נחלש קצת.

כשהוא חזר באמת נפגשנו. אפילו ניסינו להמשיך עם זה עוד קצת אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. אני אומר "הבנו" כאילו זו הייתה החלטה משותפת, אבל הוא זה שנפרד ממני. לא ממש נפרד, כי לא ממש חזרנו, אבל, נו, אתם יודעים. שכנעתי את עצמי שהוא צודק, שאנחנו באמת במקומות שונים מדי בחיים. אולי זה באמת היה ככה, אולי סתם לא רציתי להודות שזורקים אותי, אולי בלי הסוף הזה באופק כבר לא יכולנו להתעלם מכל הדברים המפריעים. אבל כשדיברתי איתו שוב, לפני שכתבתי עליו, פתאום הכל חזר לי. השיחות, הנשיקות ביער, הקטע הזה שהוא היה מצחיק את עצמו. אני לא יודע להסביר לעצמי למה כל הדברים האלה היו מיוחדים כל כך. אולי זה היה רק בגלל הטיסה שלו ואולי פשוט היינו שני האנשים הנכונים אחד לשני באותו זמן. אבל היה שם משהו מיוחד.

יום שבת, 27 ביולי 2013

סיפורי פיזיקאי, חלק ד'. או: דברים שלא אמרתי לך.

זאת לא הפעם הראשונה שאני כותב לך דברים שלא תקרא. כבר כתבתי פה בבלוג, כתבתי במחברת, כתבתי כהודעה בפייסבוק שמחקתי במקום לשלוח לך. אולי זו אחת הסיבות שנפרדנו, כל הדברים האלה שלא אמרתי לך. כתבתי לעצמי ולא לך כי לא רציתי להעליב אותך, להכעיס אותך או להפחיד אותך, כתבתי לעצמי כי פחדתי שאולי תפרד ממני אם אני אכתוב לך את הדברים שרציתי להגיד, כתבתי לעצמי פשוט כי היה מאוחר ולא יכולתי להתקשר. כבר היו הרבה סיבות שבגללן כתבתי לעצמי דברים שרציתי להגיד לך. אבל זו פעם ראשונה שאני כותב לעצמי בגלל שאתה לא רוצה לדבר איתי.

זה כבר לא משחק של "מי לא מדבר עם מי". בהתחלה עוד חשבתי שזה כן. זה נחתך בצורה מהירה וחדה. ביקשתי שתשאר עוד לילה, כדי לדבר קצת. שלחתי לך הודעה ששואלת מתי תיקח את הספר ששכחת, ואמרת ש"לא השבוע". חשבתי שאולי אתה מקבל ממני את אותה תחושה של התעלמות שאני מקבל ממך. רציתי להתקשר, אבל זה נראה לי קצת תוקפני להפתיע אותך עם טלפון. אז שלחתי הודעה שאני רוצה לדבר. ושוב, תשובה קצרה, לא מפרטת, בעיקר שוללת. "עוד כמה חודשים". אז עכשיו זה ברור, זה אתה שלא רוצה לדבר איתי.

לא עשיתי את כל הסצינה הזאת בתקווה שתתקשר כבר ותתחנן שאחזור. גם עכשיו אני לא מנסה פה איזה מהלך מתוחכם שיגרום לנו להיות ביחד. אז מה לעזאזל אני רוצה ממך? לדבר. כן, פשוט לדבר. כי לא נראה לי הגיוני שהצלחנו לסיים שמונה חודשים של קשר בעשר דקות. כי למרות כל מה שאתה בטח חושב, אני לא בטוח שהדרך הכי טובה להתגבר על הכל היא להעלים אותי מהחיים שלך בשנייה אחת.

אני רוצה לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו. יש לי זכות לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו, אפילו שנפגעת. כמו שאמרתי, קשר של שמונה חודשים לא נגמר בלילה, גם אם נרצה. ברור לי שזה מה שאתה מנסה לעשות. אבל זה באמת הפתרון? אני יכול לנחש שאתה כועס עלי, שאתה פגוע, שאתה לא מבין למה זה שוב לא הצליח לך, אם עשית את הכל כל כך נכון. ובאמת, באמת שעשית את הכל מושלם. אבל החיים לא עובדים ככה.

אתה סתם מעניש את עצמך. ההתעלמות הזאת רק גורמת לכל זה להיות קשה יותר, דרמטי יותר ללא סיבה. נכון, יש שם רגשות. נכון, זה כנראה יעורר אותם. אבל אני לא בטוח שהפתרון הנכון הוא באמת לקבור אותם מתחת לשתיקה הזאת עד שהם יחנקו. אתה אולי חושב שזה סתם יפתחו פצעים שאולי התחילו להגליד. אבל אני מרגיש שאצלי הם לא יכולים להגליד ככה. שאתה מנסה לתת להם להגליד כשהרסיס עדיין תקוע בפנים.

גם לי זה קשה. איזה רעיון מטומטם זה היה, להקריא לך את הספר שאני הכי אוהב. מי יודע כמה זמן אני לא אוכל לחזור אליו עכשיו. אני עדיין תקוע בפרק 7 עונה 2 בסדרה שראינו ביחד. כי מי בכלל יכול לחשוב על לראות פרק לבד.

הזמן יעשה את שלו, הוא תמיד עושה. אבל אני לא רוצה שמערכת היחסים הזאת פשוט תדהה. היא הייתה נהדרת, אני לא מתחרט על רגע. אז נכון, כשאני נתקל פתאום בסרטון שאני ממש רוצה לשים לך על הקיר, זה כואב. אבל הייתי רוצה מתישהו, להזכר בכמה כיף היה לעשות את השטויות האלה פעם. לא לזכור את הכאב הזה ולדעת שהוא נחלש כי עבר מספיק זמן. איך אתה היית רוצה לזכור את מה שהיה לנו, אם בכלל?