אני כן בחרתי להיות ככה. או: איך לא מגנים על הקהילה.

אמא שלי יוצאת עכשיו מהארון. לא ממש היא, אלא יוצאת מהארון שלי. מספרת עלי לחברות שלה, עושה את השיחות, שואלת אותי את השאלות הקשות. כל מה שהתחלתי לעשות בכיתה י' ואולי עדיין לא ממש סיימתי. הרבה פעמים בשיחות, אלה שבהן היא שואלת אותי דברים כמו עם כמה בנים שכבתי (ואני משקר. כי לא נעים לשאול אותה אם כשהייתי באורגיה עם עוד חמישה עשר איש זה נחשב ששכבתי עם כולם), היא קצת מתבאסת. אז כדי לעודד אותי ובעיקר את עצמה, היא אומרת "הרי אי אפשר לשנות אותך, נכון? אז אין לי מה להצטער"

אני באמת לא רוצה שהיא תצטער, אז אני לא מגלה לה, אבל האמת היא שאני יכול לשנות את זה. אני בחרתי להיות הומו. בגיל שתים עשרה החלטתי שמעכשיו מגעיל אותי פות ובא לי על דניאל שוורץ מהכיתה המקבילה. למה? כזה אני, עושה דווקא, רוצה להיות שונה ולמשוך תשומת לב. באמת.

אמא שלי לא לבד. אוהבי הקהילה וגם הומואים בעצמם משתמשים בטיעון הזה שוב ושוב. “ככה נולדנו, זה לא אשמתנו. לא בחרנו להיות כאלה". לעגן את זכויותינו כהומואים בעובדה שלא בחרנו להיות כאלה זה בעייתי. זה מתנצל מראש, מבקש סליחה. המילה הזאת "אשמתנו" אומרת שיש אשמה. אולי היא לא שלנו, אבל היא קיימת. מישהו אשם, האמא, הגנים, הגורל. זה כאילו נאמר "ברור שלהיות הומו זה פחות טוב, נראה לכם שאם הייתה לנו אפשרות היינו בוחרים להיות כאלה? אבל אנחנו פגומים באופן בלתי ניתן לשינוי, אז לפחות קבלו את הפגם הזה באהבה".

אז רגע, למה בעצם שלא נלך כולנו לטיפולי המרה, הרי הם אומרים שיש מה לעשות עם זה. אני יודע מה תגידו, שהם לא באמת עובדים, שהם גורמים התאבדויות ומדכאים וכל מיני כאלה. בסדר, זה נכון, אבל זה רק אומר שהם עדיין לא מספיק טובים. אם אפשר היום להפוך גבר לאישה, בטוח שאפשר להפוך הומו לסטרייט. אבל במקום להשקיע את המשאבים בזה אנחנו משקיעים אותם במצעד הגאווה. גאווה במה, בדיוק? בזה שאין לנו שום דרך לשנות את זה?

לא, אני לא נולדתי פגום. אני נולדתי בסדר גמור. אני טוב בדיוק כמו סטרייט, לא יותר ולא פחות. אני לא מגונן על עצמי ב "אין מה לעשות". אולי יש, אולי אין, לא איכפת לי בכלל, אני לא רוצה. להגיד ש"אין מה לעשות" אומר שאם היה מה לעשות, אז היה צריך לעשות, כי המצב עכשיו לא תקין. אבל המצב אצלי מצויין כמו שהוא. גם אם זה לא תמיד היה ככה. 

פעם לא היה שום דבר שרציתי בעולם יותר מלהיות סטרייט. היום גם אם ימציאו את "הגלולה" זו שמתקנת את הפגם הנורא הזה, אני לא אקח אותה. למה? כי מבחינתי זו גלולת התאבדות. להיות הומו זה לא מתג של "גע" ו"תוק" שאפשר לכבות. זה אני, זה חלק ממני שאחוז בי ונמצא כמעט בכל מקום בחיים שלי. להפסיק את זה אומר להיות מישהו אחר לגמרי, מישהו שאני לא מכיר, מישהו שהוא לא אני.

אז מספיק. הגיע הזמן להוציא את ה"נולדנו ככה" מהלקסיקון. אל תגידו את זה יותר. אל תקבלו יותר את התפיסה של "זה פחות טוב, אבל אין מה לעשות". מעכשיו להיות הומו זו בחירה, והיא בחירה לגיטימת. ואם מישהו לידכם אומר שככה נולדתם פשוט תגידו לו "חחחח, מה פתאום, אני בגיל שתים-עשרה החלטתי להיות הומו כי זה היה באופנה. אבל אל תדאג, שמעתי שסתיו 2014 הולך להיות הכי סטרייט-פאשיין".

שחקני פורנו לא עונים למיילים

לא יהיה פה ראיון עם כוכב פורנו. נראה לי מגניב לגליון כחול, לדבר עם שחקן של סרטים כחולים. אבל שחקני פורנו לא עונים למיילים. לא ראיינתי שחקן פורנו. אבל ניסיתי. באמת שניסיתי.

בהתחלה חשבתי בכלל על מ'. בחור שעשיתי פעם ואחרי זה גיליתי שגם השתתף בהפקה של מייקל לוקאס (ממש פורנו, לא איזה סרט חובבים ישראלי). אבל לא רציתי איזה בן-של-השכנה שעשה את זה פעם אחת מול המצלמה ומאז קורא לעצמו שחקן. רציתי כוכב אמיתי. סרטים, אתר אישי, חיים בוגאס וזין באורך היד שלי.

אז מצאתי את כריסטופר. משהו בו תפס אותי. לא יודע אם זה היה המבט השובב בעיניים, ההומור העצמי או הבליטה בתחתונים שהעידה על שלונג רציני, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותו מקפל את הרגליים מאחורי הראש ידעתי שזה זה. זו לא פעם ראשונה שאני נדלק על שחקן פורנו ומחפש עוד... אומנות שלו, אבל איכשהו הפעם במקום להעמיס על המחשב שלי פורנו, הגעתי לטוויטר של כריסטופר. (אגב, יש לי טוויטר, בואו תעקבו). 

אז התחלתי לעקוב אחריו בטוויטר, וגיליתי שבנוסף לכך שכל ציץ של כריסטופר הוא בערך בגודל התבור, הוא גם לא לגמרי לא מצחיק. ציטוט לדוגמה:

“is cuddle-body the new code name for fuck-body or has everyone became incredibly lame?”

צייצתי לו קצת, החמאתי, אפילו קיבלתי איזה תגובה ואז שלחתי מייל. כתבתי שאני מעריץ, (מעריץ, כי הוא שחקן, עם כשרון וזה) שהוא שווה בטירוף ושאני אפילו צוחק ממנו לפעמים. הוא היה נורא נחמד וענה, אמר שהוא שמח. הוא אמר שבעיניו זו השליחות שבפורנו, לשמח אנשים ולגרום להם להרגיש בטוחים במיניות שלהם. ברור ששליחות, עכשיו תוריד את המכנסיים.

אז סיפרתי על האף ואמרתי שאשמח לדבר איתו קצת בסקייפ. הוא אמר שבכיף. תיאמנו שעה, אצלו זה היה בסביבות הצהריים אצלי זה היה 4 בבוקר, אבל מה לא עושים בשביל שיחה עם כוכב פורנו. קמתי כמו נינג'ה, התחברתי וחיכיתי. הוא לא היה מחובר. העלתי בינתיים סרט שלו, מנהל שמלמד מתמחה לעשות הכל למען החברה. חיכיתי וחיכיתי, אבל הוא לא התחבר. המזדיין.

אחריו בא מיטש. מיטש זכה בעונה השנייה של SYTYCF. (זה so you think you can fuck למקרה שתהיתם) שם כל מיני שחקני פורנו מזדיינים, ואז השניים הזוכים בכל פרק מזדיינים שוב. מיטש הוא חיית טוויטר, אז היה קל לתקשר איתו שם, רק שלמיילים הוא לא ענה. נחמד אבל לא משתף פעולה. נשמע מוכר, נכון? בקיצור, אני עוד מציק למיטש מדי פעם, רק שאת תגובתו לא ניתן היה להשיג עד למועד סגירת הגליון. אולי הייתי צריך להישאר עם מ'. תמיד יותר קל לכתוב על אנשים שהיו אצלך במיטה.

פורסם לראשונה במגזין "אף", מאי 2013, גליון כחול.