אני כן בחרתי להיות ככה. או: איך לא מגנים על הקהילה.

אמא שלי יוצאת עכשיו מהארון. לא ממש היא, אלא יוצאת מהארון שלי. מספרת עלי לחברות שלה, עושה את השיחות, שואלת אותי את השאלות הקשות. כל מה שהתחלתי לעשות בכיתה י' ואולי עדיין לא ממש סיימתי. הרבה פעמים בשיחות, אלה שבהן היא שואלת אותי דברים כמו עם כמה בנים שכבתי (ואני משקר. כי לא נעים לשאול אותה אם כשהייתי באורגיה עם עוד חמישה עשר איש זה נחשב ששכבתי עם כולם), היא קצת מתבאסת. אז כדי לעודד אותי ובעיקר את עצמה, היא אומרת "הרי אי אפשר לשנות אותך, נכון? אז אין לי מה להצטער"

אני באמת לא רוצה שהיא תצטער, אז אני לא מגלה לה, אבל האמת היא שאני יכול לשנות את זה. אני בחרתי להיות הומו. בגיל שתים עשרה החלטתי שמעכשיו מגעיל אותי פות ובא לי על דניאל שוורץ מהכיתה המקבילה. למה? כזה אני, עושה דווקא, רוצה להיות שונה ולמשוך תשומת לב. באמת.

אמא שלי לא לבד. אוהבי הקהילה וגם הומואים בעצמם משתמשים בטיעון הזה שוב ושוב. “ככה נולדנו, זה לא אשמתנו. לא בחרנו להיות כאלה". לעגן את זכויותינו כהומואים בעובדה שלא בחרנו להיות כאלה זה בעייתי. זה מתנצל מראש, מבקש סליחה. המילה הזאת "אשמתנו" אומרת שיש אשמה. אולי היא לא שלנו, אבל היא קיימת. מישהו אשם, האמא, הגנים, הגורל. זה כאילו נאמר "ברור שלהיות הומו זה פחות טוב, נראה לכם שאם הייתה לנו אפשרות היינו בוחרים להיות כאלה? אבל אנחנו פגומים באופן בלתי ניתן לשינוי, אז לפחות קבלו את הפגם הזה באהבה".

אז רגע, למה בעצם שלא נלך כולנו לטיפולי המרה, הרי הם אומרים שיש מה לעשות עם זה. אני יודע מה תגידו, שהם לא באמת עובדים, שהם גורמים התאבדויות ומדכאים וכל מיני כאלה. בסדר, זה נכון, אבל זה רק אומר שהם עדיין לא מספיק טובים. אם אפשר היום להפוך גבר לאישה, בטוח שאפשר להפוך הומו לסטרייט. אבל במקום להשקיע את המשאבים בזה אנחנו משקיעים אותם במצעד הגאווה. גאווה במה, בדיוק? בזה שאין לנו שום דרך לשנות את זה?

לא, אני לא נולדתי פגום. אני נולדתי בסדר גמור. אני טוב בדיוק כמו סטרייט, לא יותר ולא פחות. אני לא מגונן על עצמי ב "אין מה לעשות". אולי יש, אולי אין, לא איכפת לי בכלל, אני לא רוצה. להגיד ש"אין מה לעשות" אומר שאם היה מה לעשות, אז היה צריך לעשות, כי המצב עכשיו לא תקין. אבל המצב אצלי מצויין כמו שהוא. גם אם זה לא תמיד היה ככה. 

פעם לא היה שום דבר שרציתי בעולם יותר מלהיות סטרייט. היום גם אם ימציאו את "הגלולה" זו שמתקנת את הפגם הנורא הזה, אני לא אקח אותה. למה? כי מבחינתי זו גלולת התאבדות. להיות הומו זה לא מתג של "גע" ו"תוק" שאפשר לכבות. זה אני, זה חלק ממני שאחוז בי ונמצא כמעט בכל מקום בחיים שלי. להפסיק את זה אומר להיות מישהו אחר לגמרי, מישהו שאני לא מכיר, מישהו שהוא לא אני.

אז מספיק. הגיע הזמן להוציא את ה"נולדנו ככה" מהלקסיקון. אל תגידו את זה יותר. אל תקבלו יותר את התפיסה של "זה פחות טוב, אבל אין מה לעשות". מעכשיו להיות הומו זו בחירה, והיא בחירה לגיטימת. ואם מישהו לידכם אומר שככה נולדתם פשוט תגידו לו "חחחח, מה פתאום, אני בגיל שתים-עשרה החלטתי להיות הומו כי זה היה באופנה. אבל אל תדאג, שמעתי שסתיו 2014 הולך להיות הכי סטרייט-פאשיין".

דעותי על ירון ברלד. או: האם באמת לזרוק ארגז זה הגבול שלנו?

ירון ברלד התנהג כמו בהמה. לא ברור בדיוק את מי זה מפתיע, אני לא רואה "ארץ נהדרת" (לא מהתנשאות, אני חסר טלויזיה) ולא "בובה של לילה" (לא מהתנשאות, אני גיי) ובכל זאת אני יודע שהוא בנה קריירה מלהיות בהמה. יש לי את דעתי על סוג כזה של קומדיה (והיא לא טובה) אבל זה לא העניין. אז לדעתי ברלד לא מצחיק. זה בסדר. אבל לדעתי הוא גם לא בסדר. זה לא בסדר.

בסדר? מה בסדר קשור לעניין? אנחנו רוצים שהבנאדם יצחיק אותנו. תנו לו לקלל, לזרוק אוכל, לזרוק דברים על אנשים. בחייאת, שיהיה קצת צחוקים במדינה הזאת, כולם לוקחים כל הזמן הכל כל כך ברצינות. עזבו עכשיו לדבר לקומיקאים עם כל מיני מילים גדולות כמו "דמויות לחיקוי" ו"השפעה על ילדים". די כבר עם הרצינות הזו כל הזמן! מה יש?! קצת צחוק. אז הוא זרק ארגז על פועל במה. אז מה? זה אומר שמחר ילד יזרוק ארגז מלא דברים על חבר שלו?

כנראה שכן.

מה לעשות, לגיבורי המיינסטרים יש השפעה כזאת על ילדים. ברלד יכול להסתתר מאחורי מילים כמו "צחוק", "קומיקאי", אולי אפילו "אמן" אם נחליט שהמילה הזאת איבדה כל משמעות וערך. אבל ההשפעה שלו שם. הוא לא רצה אותה? הוא רק רצה להצחיק? החיים קשים. ככה זה כשאתה נכנס לפריים טיים הישראלי. כולם מסתכלים עליך ורוצים להיות כמוך. מה שיפה לערוץ הספורט מאוחר בלילה, לא מתאים להופעה מול תלמידים.

אז הטלויזיה צריכה להיות רק כלי חינוכי שמראה לנו תמיד דמויות יפות וטובות ותלמידים מנומסים שמוציאים ציונים טובים? לא. אבל יש איזה קו שלא צריך לחצות. זה קו מאוד מאוד אפור, אבל ברלד ממש לא נמצא איפשהו על הקו הזה, הוא לא משחק על הקו הזה, הוא חצה אותו מזמן.

אבל מה פתאום ההצטדקות הזאת. "צפו בברלד מחרב את אולפן סמול-טוק" הוא קטע וידיאו נצפה בוואינט גם נכון לכתיבת שורות אלו. אז למה פתאום "צפו בברלד זורק ארגז" זה רציני? המופע שלו מתנהל בדיוק ככה כבר כמה זמן, מסתבר. אז מה פתאום נזכרתם עכשיו?

זה נכון, ההתעררות מאוחרת מדי. יכול להיות שכבר אז, כשהכניסו אותו לארץ נהדרת, מישהו היה צריך לקום ולהגיד "זה לא מה שהילדים שלנו צריכים לראות". לא קרה. זה לא אומר שאי אפשר להגיד את זה עכשיו.

אבל יש משהו יותר צורם בלהתנהג ככה במופע מול תלמידים. מול מצלמה יותר קל לשכוח מי רואה אותך וכמה הוא מושפע מזה. אפשר להאשים המון אנשים בדרך: תסריטאים, רגולטורים, הורים. אבל כשברלד עמד שם מול הילדים, הייתי מצפה ממנו לקצת יותר אחריות. קצת יותר מחשבה על הדברים שהוא עושה. אז הייתי מצפה. אז מה?

אי אפשר באמת להאשים את ברלד. האנשים שהזמינו אותו ידעו מי זה ברלד, ואם הם לא ידעו, זו הייתה אחריותם לברר. אז הוא זרק ארגז. אם הוא היה רק מקלל, אז זה היה בסדר? אם הוא היה רק משדר לכולם שאלימות וולגריות זה המגניב החדש, אז הכל טוב? אבל ארגז זה הגבול? היינו צריכים להגיד לברלד שיפסיק כבר מזמן ולא אמרנו. לא רק שלא אמרנו, גם צחקנו ומחאנו כפיים. אז מה הפלא שהוא המשיך?