סיפורי פיזיקאי, חלק א'. או: קשר של שנתיים ללילה אחד.

רשימת תירוצים לזה שלא כתבתי מלא זמן: התחיל סימסטר, התחלתי לעבוד, נכנסתי חזק לטוויטר (יכול להיות שאתם עוד לא עוקבים אחרי שם?) וחשוב מכל: נהיה לי חבר. ושמעו, חבר לוקח מלא מלא זמן. וחוץ מהזמן שנעלם הייתי צריך רגע להבין מה אני יכול לכתוב פה אם כבר אין לי סיפורי איך-כמעט-עשיתי-סקס-ובסוף-לא-ואיזה-מסקנות-מרתקות-יש-לי-מזה.

בפעם האחרונה שכתבתי (למעט איזה פוסט שהוא חצי סמס שכרות) הייתי קצת ממורמר ומיואש בעיקר בעקבות איזה בחור חתיך שעשה לי רע. נמאס לי. ההומו הרע שוב התחיל לצאת. הייתי אחרי דייטים כושלים, דחיות מתסכלות וכמעט אונס אחד. אז כשבחור פחות או יותר נחמד שאל אותי מה דעתי על סקס חסר משמעות, הייתי בעד.

רק שהבחור לא רצה סקס חסר משמעות. הוא רצה קשר חסר משמעות. הוא רצה להתחבק ולישון ביחד חסר משמעות. יכול להיות שזה נשמע קצת מבלבל, אז אני אסביר. זה לא שסקס זה לא כיף. סקס זה נהדר. סקס עם אהבה, סקס בלי אהבה, סקס עם החבר, סקס עם זרים, עם יותר מבן אדם אחד, וגם רק עם עצמך. תאמינו לי, כשעושים את זה נכון זה יכול להיות אדיר. אבל לפעמים רוצים משהו אחר. רוצים חבר, רוצים אהבה, רוצים הוליווד. אבל התרגלנו לעולם המיידי הזה. העולם שבו אני מקבל מה שאני רוצה כאן ועכשיו. העולם הזה שבו אני מרגיש חרמן ותוך שעה כבר מוצא סקס. אז למה להתנהג אחרת אם אני מרגיש בודד?

אז אם קודם מישהו כתב שהוא “מחפש לזיין” אז עכשיו הוא "מחפש קשר רציני". איך אפשר לחפש קשר רציני? מה הוא מצפה שיקרה? תחפש, תחפש ופתאום תמצא מישהו שיגיד לך "היי, אני חבר שלך כבר שנתיים". לא מוצאים קשר רציני. מוצאים בחור נחמד, מוצאים קליק ראשוני, מוצאים דייט מוצלח. אחרי הדייט המוצלח מגיע החלק הקשה – דייט שני, שיחות טלפון, לצאת, להכיר, לדבר והנורא מכל: לוותר על בחור אחר שמציע לי סקס.

לוותר? אבל מחר יש מצב שאני מזיין את החתיך האיטלקי שכתב לי באטרף שהוא בא לארץ, ויש איזה יזיז מפעם שקצת בא לי עליו פתאום כי אסור לי. עזוב אותך בעצם קשר רציני. בוא פשוט נתחבק הלילה עד שאנחנו נרדמים כדי שלילה אחד אני ארגיש קצת פחות לבד. זה מה שהם מחפשים. זה מה שהפיזיקאי חיפש וזה מה שנמאס לי לתת לאנשים.

אני לא בטוח בדיוק איך ומתי זה קרה, אבל פתאום נמאס לי. נמאס לי לשתף פעולה עם המשחק הזה. אני מרגיש לבד וחרא אז זיבי שהוא ירגיש טוב עם כל הסיפור הזה. סקס? בכיף. אתה יכול לרדת לי מכאן ועד הודעה חדשה. אבל לא תקבל ממני גרם אחד של רגש. מילה אחת טובה. ומפה לשם אני והבחורכ שוכבים אחד ליד השני, לבושים לגמרי, אחרי שבקושי התנשקנו. הוא רוצה לחבק אותי, ואני אומר לו שלא, לא הלילה. אני לא משחק יותר ברגשות. אני לא נותן לאנשים יותר את "הביחד" שהם צריכים. זה הפסיק לעבוד בשבילי, אז שלא יעבוד בשביל אף אחד אחר גם כן.

אני עדיין לא כל כך מבין למה, אבל הוא בכל זאת נשאר לישון. ובהמשך אני אנסה להסביר למה זה מה שנתן לנו את הסיכוי הזה למצוא קשר רציני.

יש גם חלק ב'

המדריך למתחיל המתחיל.

לפני שנתחיל באיך להתחיל, גילוי נאות: מעולם לא הצלחתי להתחיל עם מישהו בפאב. בד"כ סירבו בנימוס, או לקחו מספר טלפון ולא עשו בו שימוש. כל שימוש בעצות האלה על אחריותכם בלבד.

תתחיל

קודם כל, תתחיל. לכן קוראים לזה להתחיל. כי אתה צריך להתחיל. זה לא משנה אם זה בפאב, במסיבה, באוניברסיטה או באתר אינטרנט. תתחיל. תהיה היוזם. תשלח הודעה, תיגש, תשאיר פתק הפתעה בתיק. משהו. ולא, לעשות עיניים זה לא משהו. תבהיר שאתה בקטע. אל תלך מסביב, אל תנסה לרמוז במשך מספיק זמן. תראה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שאתה בעניין. אתה לא מבין כמה זה מושך גבר שלא מפחד להראות שהוא בעניין. כמה זה מושך לדעת שמישהו חושב שאתה מעניין. עוף על זה בכל הכוח.

תגיע לפואנטה

אם באת ואמרת "היי" אמנם זה נחשב שהתחלת, אבל צריך גם להמשיך. כן, אני יודע, זה לא הוגן. אתה זה שהתחלת, מה השני לא צריך לעשות משהו בנידון? לא. למה? ככה. כי החיים קשים. אז אתה צריך להמשיך את השיחה, ולקחת אותה למקום שבו אתם מחליפים מספרי טלפון, או הולכים לשירותים ביחד, לא איכפת לי מה המטרה כרגע. העניין הוא שתהיה מטרה. שים לב, צריך גם טאקט, אי אפשר שהמשפט השני יהיה "רוצה למצוץ?". אבל תחתור למגע. תבקש טלפון, תגיד שהיית רוצה להפגש שוב, או שהדירה שלך ממש קרובה, אם זה הכיוון. תמשוך קדימה. אפילו אם אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, תמשיך את השיחה במטרה לגלות. אין דבר שיותר קטלני לשיחת הכירות משתיקה מביכה. 

היה עצמך

אם אתה שונא בירה, אל תשתה בירה. אם אתה לא שנון, אל תנסה להיות שנון. אל תעמיד פנים שאתה אוהב דברים שאתה לא. מריחים את זה מקילומטרים וזה טרן-אוף רציני. אם מדובר באתר היכרויות – שים תמונה שבה אתה נראה כמו עצמך. כן, גם אם אתה נראה מעולה בתמונה ההיא כי לא רואים לך בכלל את הפנים. בסוף התמונות שם כדי לדעת איך אתה נראה. זה לא אומר שאי אפשר לבחור תמונה טובה שלך, אבל השאיפה היא שמתישהו יראו אותך גם במציאות.

אל תהיה עצמך.

תתכונן לפני. תראה קצת יותר טוב, תריח קצת יותר טוב. תצחק בקול רם ובחיוך מלא שיניים. אתה לא בדיוק עצמך כרגע, אתה עצמך-על-סטרואידים. עצמך החדש והמשופר. אפילו אם לא התכוננת, תן לעצמך שתי שניות, סדר את החולצה, תתכונן לרגע. רק בשביל התחושה שנכנסת למצב החתיך שלך. תישאר קליל. זה לא אומר לשקר, אבל אם השני אמר שהוא אוהב חתולים, אתה לא צריך לספר שאתה מתעב אותם. אנחנו פה בשביל מספר טלפון, לא בשביל לחשוף את האמת. 

והכי חשוב – תדע להתמודד. לפעמים אומרים "לא". לפעמים אומרים "כן" ובכל זאת לא מתקשרים אחרי זה. וזה קורה. וזה בסדר. אבל העיקר שניסית.

עייפות החומר. או: על ענייני עניין.

אני מעוניין בכל מיני אנשים. אני מתעניין בהם והם לא מתעניינים חזרה. בד"כ אני בוכה קצת, מתמרמר קצת, כותב על זה טור וממשיך הלאה. אבל די, התעייפתי. לא רק מהדחיות. אלא מהאוטיזם החברתי שהקהילה הזאת פיתחה. מחוסר היכולת להתמודד עם הסיטואציה הזאת בה הם מעוניינים במישהו אחר.

הרי אני לא היחיד בעולם שמעוניין באנשים. יש כמה אנשים שמעוניינים בי. אמנם אני לא מעוניין בהם, אבל זה לא העניין מי מעוניין. כי גם המעוניינים לא הביעו עניין. כלומר כן, אבל בדרך כל-כך מעוותת שזה רק הזיק. הם נעמדו לידי וחיכו שאני אעשה משהו. הם דיברו איתי במשך חודש בלי לרמוז לרגע שהם מעוניינים, וברגע שלקחתי את המושכות לידיים הם אמרו לי שכבר שבוע הם יוצאים עם מישהו כי לא עשיתי שום צעד. הם שלחו אנשים אחרים להגיד לי שהם בעניין שלי. האחרון שהחליט להפסיק להיות בחורה ולעשות עם זה משהו היה כל כך נכה-חברתית שהוא פשוט ניגש אלי וניסה לנשק אותי על הפה, כשלפני זה החלפנו אולי שלושים מילים כל החיים. יש המון סיבות שבגללן כל הדברים האלה קורים. אבל לכולם יש תוצאה אחת משותפת – נמאס לי.

לאחרונה א', חבר טוב (וֹסטרייט) דיבר איתי על הומו אחר שהוא פגש. הוא אמר שהוא מקסים וחתיך. כמובן שרציתי להכיר אותו. אבל אז שוב התחיל המשחק הזה. שוב התחיל הקטע הזה שאני צריך להיות זה שמביע עניין. ר' מושלם, אבל הוא ביישן. אפשר לדרבן את ר', אפשר לשכנע אותו לתת לי את המספר שלו. אפשר לשווק אותי טוב. כל אלו המילים של א'.

שילך להזדיין ר'. למה הוא יותר טוב ממני? למה הוא הצד שצריך "לדרבן"? למה אותי צריך "לשווק"? עד כמה אני מסכן שצריך "לדרבן" אנשים אחרים כדי שיסכימו לקבל ממני שיחת טלפון. אני חכם, מצחיק, מגניב ויש לי טור במגזין ירושלמי. אם ר' לא יודע איך לסמן לבחור שהוא מעוניין בו, או שהוא לא רוצה לעשות את זה, אז אני מוותר.

וזה תקף גם לכל השאר. אני התעייפתי. אני צריך מנוחה. בזמן הקרוב אני לא הולך להיות היד המלטפת לכל פגועי-אטרף של הקהילה הזאת. אני לא הולך להיות "הצד הבוגר" שיבין את מכואבי הנפש העדינה של כל ההומואים האחרים. מישהו אחר יצטרך לעשות את זה. תנאי סינון בסיסי הפך להיות בחור שיודע איך להתחיל עם מישהו אחר. מישהו יצטרך לבוא אלי ולהגיד לי "גד, בא לי עליך". מישהו יצטרך להיות זה שרוצה אותי, בזמן שחברים שלו מדרבנים אותי לצאת איתו. גם אם זה אומר שבזמן הקרוב אני אהיה לבד. אבל בסוף כשישאלו את הילדים שלי איך ההורים שלהם הכירו, הם לא יגידו "גד היה די מסכן, אבל שיווקו אותו ממש טוב, אז בסוף זה הצליח".  

מחפשים אהבה. או: על מה הומואים מדברים כשהם מדברים על רגשות.

"גם אם היית, ואתה לא, מכוער, לי זה לא חשוב. באמת באמת. מעניין אותי מה יש בפנים". כך כתב לי י' השבוע.

כמה דברים הטרידו אותי בסיפור הזה. הראשון הוא שמסתבר שכבר אי אפשר לדבר איתי (ובטח שלא לשכב איתי) בלי שהשיחה תהפוך לפוסט בבלוג הזה. הזהרו, הומואי ירושלים, פן שיחתכם הבאה תהפוך לסיפור החם של הילד הרע שבי.

הדבר השני הוא שזה שקר. מה שיש בפנים זה אחלה, אנשים עם בפנים זה מקסים. אבל אף אחד לא רוצה לצאת עם הומו מכוער. חשבתי שאני אצטרך להוציא את האמת בכוח, אבל הבלוף יצא מהר משציפיתי. כמו במשחק של כיתה ה', פשוט אמרתי "שקר".

אז י' הסביר: "חשוב שיהיה אסתטיקה (השגיאות במקור) וגוף תקין, אבל מעבר לזה אני הכי לא מתחכם", ובעוד אני מתכנן בדיחות שנונות לבלוג (אם אני אכרות אצבע, זה גוף תקין? מה זה כן מתחכם? מישהו שרוצה רובוטריק?) הוא נותן לי את הפאנצ' הסופי "אמממ אולי רק זה שטכנית לא נמשך לאשכנזים". הייתי ממש רוצה לכתוב משהו שנון וארסי אבל נראה לי שפה המציאות מתעלה על כל מה שאני יכול להמציא. אשכנזים, טכנית, בפנים, תמציאו לכם לבד כמה בדיחות.

אני לא כועס על הבחור. אני מאוד מחבב אותו וגם קצת מקווה שהוא לא יקרא את זה. (עדכון – מאז יצאנו לדייט וזה לא ילך). זו לא אשמתו. הוא גדל בעולם שבו לימדו אותו שאומרים דברים כאלה. הוא יודע בדיוק מה צריך להגיד כשרוצים סקס (שואלים "מה מחפש?" ועונים "זורם"), ומה כשרוצים קשר רציני ("קשר רציני") ומה כשאתה אוהב משחקי שליטה (שואלים "יש משהו מיוחד שאוהב בסקס?").

זה קצת רקוב. זה יותר מדי רחוק מהקטע הנורמלי הזה של "להכיר". של לראות מישהו, לעשות לו קצת עיניים, לדבר, אולי לשכב, אולי לא. לפעול קצת לפי מה שבא לנו. הכל הפך להיות כל כך מנוכר שאנחנו כבר לא יודעים מה בא לנו. מותר לנו לרצות שני דברים "סקס" או "קשר רציני" וזה או זה או זה. וכשאתה מחפש "קשר רציני" (שזה עניין שלם ומוזר בפני עצמו "לחפש קשר רציני") אסור לך להתעניין במראה. רק האופי זה מה שחשוב. זה לא עובד. זה רובוטי וזה מגעיל וזה חסר כל רגש. כן, דווקא שמחליטים שרוצים לעשות סקס עם רגש הוא הולך לאיבוד. זה הבעייה עם הרגשות האלה, הם נזילים מדי, שבירים מדי. ואנחנו, ההומואים לקחנו אותם עם הידיים הגסות והמטונפות שלנו והתעקשנו לדחוף אותם לתבניות שנוכל להתמודד איתם. אז נשאר לנו להגיד אחד לשני "אתה יפה מבפנים". ולנסות ממש ממש להאמין בזה. וזה לא עובד.

אבל אני הבנתי הכל. אני פיצחתי את השיטה. ואני הולך עכשיו לעשות סקס חסר כל משמעות עם בחור שאני ממש מחבב כי אני לא יודע אחרת.  

באטרף. או: כרוניקה של מוות ידוע מראש.

אז הנה אני שוב עושה את זה. פותח פרופיל באטרף. למי שלא עוקב אטרף הוא אתר היכרויות להומואים. יש לי עם האתר יחסים מורכבים. לא, בעצם הם די פשוטים - אני שונא אותו.

למה?

כי הוא עושה אותי עצוב. כי בסוף זה תמיד נגמר בשתיים בלילה מול האינטרנט ואני מרגיש בודד ומכוער ועצוב. קשה לי לשמוע "לא". מטבע הדברים כשמדברים עם יותר אנשים אז גם יותר מהם אומרים לך שאתה לא הטיפוס שלהם. זה זין, זה קשה כל פעם מחדש. 

לפעמים הם לא עונים אפילו. וזה בכלל משגע אותי. כי אני טיפוס כזה שיכול להתאהב במישהו משלוש תמונות ושני משפטים שהוא רשם על עצמו. אני כבר יודע שנהיה מושלמים ביחד אם הוא רק יענה! אני אוכל לשכנע אותו! ובלילות הגרועים באמת אני מתחיל לנסות להוציא מהם תגובה. כל תגובה ואז מתחרט על זה. ואחרי זה אני נהיה מתוסכל. מתוסכל ורע.

אז למה בכל זאת?

כי במשך שנה שלמה לא היה לי כרטיס באטרף, והצלחתי לצאת לשלושה דייטים, בקושי, וגם אותם מצאתי בדרכים דיגיטליות כאלה ואחרות. לא הצליח לי להכיר אנשים. וזה לא שישבתי בבית וחיכיתי. התחלתי ללמוד באוניברסיטה. התחלתי לעבוד במקום חדש. הכרתי מלא אנשים, סטרייטים, הומואים. אני יוצא למקומות, שואל, מנסה, מתחיל, משתדך. ובכל זאת, לא מצאתי חבר. מילא חבר, גם לא דייט. אני יכול להאשים את ההומואים האחרים שהם התרגלו יותר מדי לעולם הוירטואלי, שהם לא מסוגלים להתמודד עם מישהו שמתחיל איתם במציאות. אבל בסופו של דבר אני זה שעדיין לבד.

אז למה שהפעם זה יהיה שונה?

כי יש לי מסקנות. הראשונה – לא פיצחתי את השיטה. אין לי מושג איך אטרף עובד. אני כותב על זה כאילו אני כבר מבין שם הכל אבל אני לא. אני לא יודע מה השורה הנכונה לכתוב עכשיו כדי שיפנו אלי ולא יודע איזה תמונה לשים. אני לא יודע.

מסקנה שנייה – אני לא הפרס של אלוהים לעם ההומואי. כשהייתי בצבא הצליח לי לא רע, גם כשהייתי פנוי יומיים וחצי בשבוע וגרתי עם ההורים. הייתי בטוח שעכשיו, שאני כל השבוע בירושלים, ועוד שוכר דירה במרכז העיר, ההומואים פשוט יפלו לרגלי. זה לא קרה. אולי אני אמצא מישהו שמוצא חן בעיני, אולי אני אמצא חן בעיניו חזרה, עד אז קצת צניעות לא תזיק.

ודבר שלישי והכי חשוב – לכתוב על זה. אתם הולכים לשמוע על כל צעד שלי שם. איזה אושר, הא? כי כשאני מוציא את זה החוצה פתאום הצרות לא נראות כל כך גדולות. אז בחור חמוד לא רוצה אותי. ביג פאקינג דיל. נכתוב על זה פוסט ממורמר ונחזור לחיפושים.

אז יאללה, אני צולל פנימה.

Wish me luck  

למה הומואים לא מוצאים חבר, חלק ב'

או: י' ומ', שני סיפורים על חיפוש.

זוכרים שלא הבנתי למה הומואים לא מצליחים למצוא חבר? אז גיליתי. מוכנים? הנה זה בא: כי אנחנו לא רוצים להכיר אף אחד. אנחנו באים עם רשימת דרישות גבוהה מדי, מופרכת אפילו. אנחנו פוסלים אנשים עוד לפני שאנחנו מכירים אותם, לא על בסיס תחושה או משיכה, אלא על בסיס נתונים. להלן שתי דוגמאות:

סיפור א': מ' והגברים השריריים.

התחלתי לדבר עם מ' בגריינדר, אפליקציה שמציגה הומואים סביבך לפי מרחק. מ' נראה טוב, ואפילו אומר שהוא עו"ד מתמחה. אחרי שיחה קצרה בה אני משעשע ומקסים אני מזמין אותו לבירה. "רק אפשר לשאול קודם מה הגובה שלך?" הוא שואל. אז אני אומר לו. "ומה המשקל?" זו כבר נקודה רגישה כי משקל אף פעם לא היה הצד הכבד שלי. "רזה". זה המשקל שלי, שיתמודד. "באסה, כי אני נמשך לשריריים".

אני לא בטוח שהוא רציני, אבל הוא אומר שכן. למעשה, אם נצטט: "חשוב לי שהוא יהיה חכם, בוגר, איש שיחה, גבוה, חזק ושרירי" ואף מוסיף "על הכל אני מוכן להתפשר חוץ מעניין הכוח הפיזי" אני רציתי בירה ידידותית באמצע היום, וקיבלתי רשימת דרישות של דוגמנית צמרת עם תואר בפיזיקה. מיותר לציין שלא נפגשנו.

סיפור ב': י' והצלקת.

י' שלח לי מייל שהוא אוהב את הבלוג שלי (גם אתכם לא יהרוג להביע הערכה מדי פעם, אגב) וזה יצר איזה פלירט וירטואלי מתמשך. אתמול בזמן שעבדתי כקופאי באיזה מועדון, הוא הגיע להגיד שלום ואפילו פירגנתי לו בכניסה חינם. מפה לשם, כשהוא כבר בדרכו ללכת, הוא מסמס לי שאין לנו יותר על מה לדבר, כי הברמן זה האקס שלו.

ממש כך. בגלל שאני והאקס שלו עובדים באותו מקום הוא לא רוצה שום קשר איתי. אני קצת מופתע ואפילו מנסה לשכנע אותו שזה מטופש, כי אני מחבב את י'. אני לא חבר של הברמן, לא שוכב עם הברמן ואפילו לא עובד שם באופן קבוע. אבל לשווא. "הוא הרבה יותר מצלקת", אומר לי י'. מספיק שאני נמצא איתו באותו מקום בערך פעם בשבועיים, "כל מי שקשור אליו, נמחק מחיי". ובסמס הזה נקטעים יחסינו.

יש מסקנות בכלל?

אז מה אתם אומרים? סינון מוגזם או דרישות הגיוניות? לפגוש מישהו עם עיניים חומות למרות שאתה אוהב עיניים כחולות, לפגוש תימני למרות שאתה בדרך כלל נמשך לאשכנזים, האם זו הורדת סטנדרטים, או אולי פשוט הבנה שאף פעם אי אפשר לדעת מי בסוף יתפוס אותך? כך או כך, נראה שי', מ' ושאר האותיות דוגלים בשיטה הראשונה. למה להתפשר על מבנה גוף או רשימת חברים אם יש עוד שלושת אלפים הומואים מחפשים און ליין?

נ.ב.

י', אם אתה קורא את זה ומתרגז: מה אתה מופתע? לא קראת את המכתב ליואב? 

הייתי אומר את אותו הדבר למ', אבל לא נראה לי שהבלוג שלי מספיק שרירי בשבילו. 

למה הומואים לא מוצאים חבר, חלק א'.

או: 

איפה שלושת אלפים ההומואים האחרים?

די. זה לא עובד. הגיע הזמן שנפנים – השיטה לא עובדת. משהו פה רקוב מהיסוד. אני לא יודע איפה, אולי בחברה, אולי באתרי ההיכרויות שלנו, אולי בהומואים עצמם אבל משהו פה פשוט לא מאפשר לזה לקרות. אנחנו לא מצליחים למצוא חבר. אלו שמצליחים הם מעטים מדי ואחרי יותר מדי זמן. אחרי שבזבזתי שעות בשיטוטים וירטואלים ומציאותיים, אחרי שניסיתי להתחיל עם כל הומו שמצא חן בעיני (וגם עם כמה סטרייטים), אחרי שניסיתי כל גישה אפשרית לנושא ואחרי שניסיתי לא לנסות מתוך אמונה שזה יבוא לבד, אחרי כל אלה הגעתי למסקנה: מה שמונע מאיתנו למצוא את האחד זה לא זה שעוד לא מצאנו את האחד.

זה פשוט לא יכול להיות. אנחנו מתעסקים בזה יותר מדי בשביל לא למצוא אותו. בואו ניקח את אתר ההיכרויות של ההומואים, אטרף, כדוגמה. הייתי אומר שלפחות ל-80% מההומואים הפנויים יש אטרף (לא ממצא מדעי, אבל אני מכיר קצת את המצב). הרבה מהם משאירים את זה פתוח בערך כמו הפייסבוק. זה אומר שיש בכל רגע נתון בערך שלושת אלפים הומואים מחוברים באטרף, ואף אחד מהם לא מוצא חבר. הם ממשיכים לחפש מישהו שהם עוד לא עברו עליו. איזה חייל שהשתחרר, איזה מישהו שנראה פעם לא משהו והסתפר, איזה הומו בארון שסוף סוף יצא. הם בטוחים שכל מי שהם כבר דיברו איתו (וזה הרבה) פשוט לא מתאים.

זה לא הגיוני. לא יכול להיות שלכל אחד מהם אין אף אחד אחר שמתאים לו. לא הגיוני שחסרים עוד שלושת אלפים הומואים כדי שכל אחד ימצא חבר. ומה שהכי לא הגיוני זה שמתישהו הם יראו שם מישהו שהם לא ראו. תאמינו לי, הומואים חורשים את אטרף הלוך ושוב, מכל הכיוונים. פעם פותחים פרופיל כזה ופעם פרופיל כזה, פעם שמים תמונה כזאת ופעם תמונה אחרת. כולם כבר דיברו עם כולם ורובם כבר שכבו עם רובם. כבר ראינו את האחד, כבר דיברנו איתו, כבר פגשנו אותו ובזמן שלבשנו את המכנסיים כשהוא שוכב במיטה לידנו אמרנו לו שהיה נחמד ושנדבר איתו מחר. ולא דיברנו.

אז למה לא מוצאים? את מי להאשים? לא יודע. אבל אני לא רוצה להאשים את עצמי. לא רוצה להודות בזה שהם נגמרים לי. להגיד שהמצב הזה שבו עברתי על כל ההומואים בירושלים ולא מצאתי אף אחד, זה רק אומר שמי שאני רוצה פשוט לא רוצה אותי. אז אני אומר לעצמי שלא יכול להיות. זה בטוח משהו אחר, בשיטה, בחברה, בעולם. רק לא בי. לא יכול להיות שהשני לא מעוניין פשוט כי הוא לא מעוניין בי. זה איזה משהו אחר. כל תירוץ אחר, אבל לא אני. אני בסדר. אז למה לעזאזל זה לא עובד?!

עדכון: נמצאה תשובה לשאלה! ולמרבה ההקלה היא לא שאני מכוער. הכל בחלק ב'.