ריבאונד.

נפרדתי מהפיזיקאי. או שהוא נפרד ממני. אני עוד לא לגמרי בטוח. יקח עוד קצת זמן עד שאני אוציא מזה פוסט, אם בכלל. אז בינתיים אני יכול לספר לכם על הריבאונד שלי. זה הרבה יותר קל.

את א' ראיתי עוד כשהייתי עם הפיזיקאי וישר נדלקתי עליו. פרצוף חתיכי עם מבט טוב בעיניים וקעקועים מסקרנים על זרועות מסקרנות עוד יותר. היו כמה פלירטוטים קצרים אבל מתישהו, למען ההגינות, הייתי חייב להזכיר שיש לי חבר. בקיצור, חתיך אך מחוץ לתחום.

אבל זהו, אין חבר, אין תחום וחיי הרווקות עושים לי פרצופים של דפוקותי. אז כשיצאתי לפאב במוצ”ש כדי לא להתבאס על עוד לילה לבד וראיתי את א' מיד נכנסתי למצב כוננות. כמו מקצוען אמיתי אחרי ליטוף קל של הזרוע-בגודל-גזע שלו הזכרתי בטעות ש"בדיוק לפני כמה זמן החבר שלי לשעבר אמר לי...". כן, המשכתי, נפרדנו, באסה, אבל בוא נעבור לדבר על דברים יותר שמחים, כמו זה שאני גר ממש קרוב.

בקיצור, הגענו אלי, אכלנו דובדבנים, רכנתי לראות מקרוב את כל הקעקועים שלו, ואחרי התחרמנות קצרה ולא מספקת בעליל הוא פולט: "שמע, אני לא רוצה לשכב בדייט ראשון". מה? לשכב? לשמוע? לרצות? דייט? ממש עצרתי את עצמי מלענות "אני לא בטוח מה בדיוק אמרת עכשיו, אבל בוא נעלה להזדיין".

כן, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, עוד שיחה. חשבתי שסיימתי עם אלה כשהפיזיקאי החזיר לי את המפתח לדירה. אז הייתי צריך לעצור, להסביר, להבהיר שאני בדיוק אחרי קשר ולא מחפש משהו רציני ("אני ריבאונד?" הוא שאל, "כן" עניתי בלי למצמץ) ואחרי כל זה, בזמן שהוא מנסה לישון איתי כפיות, הייתי צריך להעלות אותו למעלה ולרדת לו. לקחתי אותך הבייתה אחרי שעה של שיחה בפאב, על איזה דייט בדיוק אתה מדבר?

בקיצור, מהר מאוד גיליתי שכל עוד אני נותן לו לעצור ולחבק אותי מדי פעם כדי להרגיש שקורה פה משהו עמוק, אני יכול להתקדם עם זה לאן שאני רוצה. עד שבאחת ההפסקות המרגשות האלה שהוא מתמוגג "כל כך כיף לי איתך" בזמן שאני מתפעל מכמה גדול כל שריר-חזה שלו, גיליתי שהוא בן 20. ב"קלאק" ענקי נפלו כל האסימונים למקום. הוא ילד. הוא ילד שחושב שאנחנו מתאהבים. הוא "לא שוכב בדייט ראשון" רק עד שהוא כן והוא חושב שכל פעם שהוא יודע איך קוראים לבחור זה דייט. הוא רק ילד והוא בטוח שככה מתחילים דברים רציניים.

טוב, אני כבר הבהרתי לו שזה לא יקרה ולא הייתה לי שום כוונה לסגת מהעמדה הזאת. הדבר הכי רציני שאני מתכוון לעשות זה לא לגרש אותו אחרי שאני גומר. כשבבוקר למחרת הוא עזב את הדירה והבנתי פתאום שאין לי אפילו את הטלפון שלו, חשבתי לעצמי שאחרי הכל היה פה שיחוק די רציני. עד שבצהריים הוא הוסיף אותי בפייסבוק. גם כן ריבאונד.

מפה לשם כבר הייתה פעם שנייה וכבר הבהרתי לו שוב שזה ממש לא רציני. כמה לא רציני? הייתי עם מישהו אחר כבר לפני ואחרי הפעם השנייה. רק שהוא ממשיך לגרור אותי לשיחות יחסינו לאן ולהגיד כמה כיף ביחד. אז אני צריך להפסיק את זה, כי זה רק הולך ומסתבך? לא יודע, תנו לי להתפעל עוד קצת מהזרועות שלו לפני שאני מחליט. 

(מתישהו אני אספר גם על הפעם השנייה).  

סיפורי שרירים. או: הו אלוהים, איזה מזל שאני רזה.

תמיד הייתי רזה. כשהייתי ביסודי אמרו לי "אבא שלך היה רזה כמוך, והגיע לתיכון וגדל" ואז הגעתי לתיכון ואמרו לי "דוד שלך היה רזה כמוך, והגיע לצבא וגדל" ואז הגעתי לצבא ואמרו לי "סבא שלך היה רזה כמוך, והגיע לאוניברסיטה וגדל". כיום אני בן עשרים ושלוש וחצי, ועד היום חיכיתי לגדול. היום הבנתי שאני מעדיף להישאר רזה לנצח. אבל לזה נגיע בהמשך.

לא מעט אנשים אומרים לי שהם נמשכים לאנשים גדולים יותר, שהם לא מעוניינים כי אני רזה. מדי פעם הייתי לוקח החלטה שאני צריך להתחיל להתאמן, אולי אפילו עושה שכיבות שמיכה איזה שבועיים, פעם אחת אפילו הלכתי לחדר כושר, ותמיד בסוף נמאס לי. למרות זאת כבר די הרבה זמן התשובה שלי לשאלה "מה היית משנה בעצמך" היא "הייתי רוצה קצת יותר כתפיים". עד לרגע זה, מרגע זה אני מפחד להיות שרירי.

הם תמיד נמשכים לעצמם, השריריים. הרבה פעמים עומד מאחורי זה איזה סיפור קורע לב על ילדות קשה ורזה כמו שלי, רק שהם לא היו סמרטוטים כמוני ואשכרה הלכו וניפחו את עצמם לגודל של משאית. אחרי זה הם הולכים להשיג לעצמם את כל השרירנים שהם תמיד חלמו עליהם ובמקביל ממשיכים לבלוס טונה בשביל עוד קצת מסה לשריר הירך. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד גם אני אהיה כזה. מהיום אני מפסיק להגיד את זה.

למה? בגלל השרירן האחרון שאמר לי לא. זה קורה בערך פעמיים ביום, אבל הפעם הוא דיבר על זה קצת יותר. סיפר שמאז שהוא שרירי הוא התחיל לאהוב רק שריריים, אפילו אמר שזה "המחיר" של השרירים שלו, שהוא נמשך רק לשריריים. שרק בבחור שרירי הוא יכול לראות בעל פוטנציאלי.

ואז בבת אחת זה הכה בי: או מי פאקינג גאד! הם באמת כאלה! הם מאמינים לעצמם! הם נשאבו ליקום חדר הכושר בו אתה נמדד בהיקף הזרוע שלך. תמיד ידעתי שהם פוסלים אנשים על סמך מראה, אבל האמנתי שאם אני אצליח לשכנע אותם לצאת איתי אני אגרום להם לראות מעבר. זה לא יקרה. הם העריצו את השרירים כל כך הרבה זמן, עבדו על זה כל כך קשה, אז הם כבר לא מסוגלים להודות שיש משהו מעבר. הם השקיעו את כל חייהם בקנקן, אז זה יהיה נוראי בשבילם להודות שיותר מעניין מה יש בתוכו.

זה איום ונורא משתי סיבות. הראשונה היא שזה הופך את זה בלתי אפשרי בשבילי לזיין בחור שרירי. אבל יש סיבה נוראית יותר: הם לא מסוגלים להרגיש משהו מעבר למשיכה פיזית. הם מכרו את כל החלקים האחרים בנשמתם בשביל אבקת חלבון. בטחון עצמי, הומור, שכל, עניין. כל זה לא אומר להם כלום. בחור שרירי כבר לא ידע איך זה לסיים שיחת טלפון עם חיוך מרוח על הפרצוף, כי לא שומעים בטלפון כמה שרירי בטן יש בצד השני. 

יש בי משהו שרוצה את השריריים. שרוצה להיות כזה ולהשיג את כולם. אבל עכשיו אני מפחד מזה, כי ראיתי למה זה הופך אותך. כשהתאהבתי בחבר האחרון שלי זה לא היה בגלל הזרועות שלו. זה כי הוא היה מספר סיפורים משעממים תחת אבל מצחיק את עצמו, וכל כך אהבתי לראות אותו צוחק. אז אני אמשיך להזיל עליהם ריר מרחוק, על השריריים. בסוף אני אמצא לי משהו הרבה יותר טוב.