סיפורי פיזיקאי, חלק ב'. או: למה קלישאות עובדות.

(בחלק א': למה הפיזיקאי רצה חיבוק, ולמה הוא לא קיבל אחד)

"מי שלא מחפש, מוצא". ככה אומרים. זה תמיד נראה לי שטויות, עד שהפכתי לעוד מקרה מזעזע בסטטיסטיקה. גם אני לא חיפשתי ומצאתי. ולמי שלא בעניין: חיפשתי סקס, הפיזיקאי הגיע ורצה חיבוק, לא נתתי לו, הוא נשאר לישון. אנחנו ביחד כבר כמעט חמישה חודשים. ולמי שלא מעורבב – חמישה חודשים זה בערך חתונת כסף בזמן הומואים. אז עכשיו אני אנסה להסביר איך לעזאזל קשר כזה מתחיל מההודעה "מה דעתך על סקס חסר משמעות"?

אבל אולי לפני שאני אסביר למה כשלא מחפשים מוצאים, אני אסביר למה כשחיפשתי לא מצאתי. תמיד החזקתי מעצמי אחד שטוב בדייטים ראשונים. חיוכים, נגיעות קלות, סיפורים מצחיקים שבהם אני יוצא קצת-דביל-אבל-בעצם-מצחיק-חמוד-ומגניב וכוס בירה אחת יותר מדי. קטן עלי. אבל איכשהו זה אף פעם לא הלך לי. העניין הוא שלהיות איזה פלקט חייכן של עצמך זה לא מעניין. זה בדיוק מישהו שאומרים עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואני לא הייתי מבין. "אבל מה?!" הייתי שואל בזעם. אבל משעמם תחת, זה מה. אנשים שכל החיים שלהם זה סיפור משעשע הם, ובכן, משעשעים, לא יותר מזה.

ואז עם הפיזיקאי זה פתאום קרה. פתאום כבר לא הייתי "נורא חמוד". הרי מבחינתי הוא היה בקטגוריה של "אנשים שאני לא הולך לשכב איתם" שזו הקטגוריה האחרונה שאני צריך להרשים, אפילו אחרי "מורים מהתיכון". אז למה לי להיות חמוד? למה להתאמץ עם הסיפורים המצחיקים? סיפרתי לו על כל החרא. סיפרתי לו שלא הולך לי, סיפרתי לו שנמאס לי מהמשחק הזה. אמרתי לו שאני לא מתכוון לתת לו הרגשה של "לילה מיוחד" כי בסוף אני רק עוד בחור שהוא יגיד עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואם אני אהיה סתם עוד אחד, אז גם הוא סתם עוד אחד ולא מגיע לו לחשוב שהוא משהו אחר. אחרי כל זה הוא אמר לי "אם אתה רוצה, אפשר לצאת לדייט".

זה לא שיש לי איזה עולם פנימי אפל ומרתק. סך הכל נפתחתי קצת, הייתי קצת אמיתי ואמיתי זה מעניין. לא משנה עד כמה החיים שלך אפרוריים, לתת למישהו הצצה למקום שהוא בדרך כלל פרטי, שלך, זה מעניין. לפחות מספיק מעניין בשביל לגרום לשני להגיד "חכה רגע, תן לי לראות עוד קצת".

אז למה הקלישאה? למה זה עובד רק כשלא מחפשים? כי חייבים להראות משהו אמיתי. וזה אמיתי רק כשאנחנו אומרים "זה מה יש, אם תאהב ואם לא". כדי להגיד דבר כזה, צריך להיות מאוד בטוח בעצמך. ומתי אתה לא בטוח בעצמך? כשיש מה להפסיד. כשיש מולך בחור שבא לך שיתעניין בך חזרה. כשאנחנו רוצים להראות לו משהו, אבל גם נורא רוצים שיאהב את זה. או בשתי מילים: "דייט ראשון".

ובהמשך: אם זה עובד כל כך טוב, למה יש לי כל כך הרבה ספקות?

סיפורי פיזיקאי, חלק א'. או: קשר של שנתיים ללילה אחד.

רשימת תירוצים לזה שלא כתבתי מלא זמן: התחיל סימסטר, התחלתי לעבוד, נכנסתי חזק לטוויטר (יכול להיות שאתם עוד לא עוקבים אחרי שם?) וחשוב מכל: נהיה לי חבר. ושמעו, חבר לוקח מלא מלא זמן. וחוץ מהזמן שנעלם הייתי צריך רגע להבין מה אני יכול לכתוב פה אם כבר אין לי סיפורי איך-כמעט-עשיתי-סקס-ובסוף-לא-ואיזה-מסקנות-מרתקות-יש-לי-מזה.

בפעם האחרונה שכתבתי (למעט איזה פוסט שהוא חצי סמס שכרות) הייתי קצת ממורמר ומיואש בעיקר בעקבות איזה בחור חתיך שעשה לי רע. נמאס לי. ההומו הרע שוב התחיל לצאת. הייתי אחרי דייטים כושלים, דחיות מתסכלות וכמעט אונס אחד. אז כשבחור פחות או יותר נחמד שאל אותי מה דעתי על סקס חסר משמעות, הייתי בעד.

רק שהבחור לא רצה סקס חסר משמעות. הוא רצה קשר חסר משמעות. הוא רצה להתחבק ולישון ביחד חסר משמעות. יכול להיות שזה נשמע קצת מבלבל, אז אני אסביר. זה לא שסקס זה לא כיף. סקס זה נהדר. סקס עם אהבה, סקס בלי אהבה, סקס עם החבר, סקס עם זרים, עם יותר מבן אדם אחד, וגם רק עם עצמך. תאמינו לי, כשעושים את זה נכון זה יכול להיות אדיר. אבל לפעמים רוצים משהו אחר. רוצים חבר, רוצים אהבה, רוצים הוליווד. אבל התרגלנו לעולם המיידי הזה. העולם שבו אני מקבל מה שאני רוצה כאן ועכשיו. העולם הזה שבו אני מרגיש חרמן ותוך שעה כבר מוצא סקס. אז למה להתנהג אחרת אם אני מרגיש בודד?

אז אם קודם מישהו כתב שהוא “מחפש לזיין” אז עכשיו הוא "מחפש קשר רציני". איך אפשר לחפש קשר רציני? מה הוא מצפה שיקרה? תחפש, תחפש ופתאום תמצא מישהו שיגיד לך "היי, אני חבר שלך כבר שנתיים". לא מוצאים קשר רציני. מוצאים בחור נחמד, מוצאים קליק ראשוני, מוצאים דייט מוצלח. אחרי הדייט המוצלח מגיע החלק הקשה – דייט שני, שיחות טלפון, לצאת, להכיר, לדבר והנורא מכל: לוותר על בחור אחר שמציע לי סקס.

לוותר? אבל מחר יש מצב שאני מזיין את החתיך האיטלקי שכתב לי באטרף שהוא בא לארץ, ויש איזה יזיז מפעם שקצת בא לי עליו פתאום כי אסור לי. עזוב אותך בעצם קשר רציני. בוא פשוט נתחבק הלילה עד שאנחנו נרדמים כדי שלילה אחד אני ארגיש קצת פחות לבד. זה מה שהם מחפשים. זה מה שהפיזיקאי חיפש וזה מה שנמאס לי לתת לאנשים.

אני לא בטוח בדיוק איך ומתי זה קרה, אבל פתאום נמאס לי. נמאס לי לשתף פעולה עם המשחק הזה. אני מרגיש לבד וחרא אז זיבי שהוא ירגיש טוב עם כל הסיפור הזה. סקס? בכיף. אתה יכול לרדת לי מכאן ועד הודעה חדשה. אבל לא תקבל ממני גרם אחד של רגש. מילה אחת טובה. ומפה לשם אני והבחורכ שוכבים אחד ליד השני, לבושים לגמרי, אחרי שבקושי התנשקנו. הוא רוצה לחבק אותי, ואני אומר לו שלא, לא הלילה. אני לא משחק יותר ברגשות. אני לא נותן לאנשים יותר את "הביחד" שהם צריכים. זה הפסיק לעבוד בשבילי, אז שלא יעבוד בשביל אף אחד אחר גם כן.

אני עדיין לא כל כך מבין למה, אבל הוא בכל זאת נשאר לישון. ובהמשך אני אנסה להסביר למה זה מה שנתן לנו את הסיכוי הזה למצוא קשר רציני.

יש גם חלק ב'

הומואים ושלטון

יש בכלל הומואים בשלטון? ובכן, אם שמים רגע בצד את פי אלף יותר עצמה לישראל שטוענים שכולם הם שמאלנים גייז, אז יש רק אחד, ניצן הורוביץ. אז בואו נסתכל גם אחורה. ב 19 הכנסות השונות של המדינה כיהנו 885 חברי כנסת שונים. בהערכה קמצנית בערך 3 אחוזים מהאלכוסיה הם הומואים (אמרתי קמצנית, ובכל מקרה, זה ממש לא עשרה, כמו שאתם בטח חושבים) וחישוב זריז אומר שהייינו צריכים לראות בערך 25 הומואים בכנסת ולפחות סטוץ מביך אחד. אבל לא. עדיין רק ניצן הורוביץ, הוא ועוזי דיין שנתן שואו של איזה חודש כי מישהו מת. זה לא מספיק. אין ספק שהומואים לא מגיעים לשלטון.

אז שאלתי את ניצן הורוביץ, ההומו היחיד בשלטון, למה בכלל צריך שם הומואים. קודם כל אציין שהוא ענה לי על המייל מהר, והיה נחמד לאללה. וזה מה שהוא אמר: “הייתי כמובן רוצה להגיד שאין צורך מיוחד בהומואים בשלטון. ואני עדיין רוצה להאמין שגם מי שאיננו הומו/לסבית יכול וצריך לדאוג גם לנו, כחלק מהחברה הישראלית. אבל לצערי הרב מאוד, זה איננו כך עדיין. [...] אני לא חושב שיש איזשהו מיגזר או קבוצה אחרת בארץ, בוודאי לא בסדר גודל כמו הקהילה הגאה, שזכה לכל כך מעט נבחרי ציבור [..] יש חשיבות עצומה לעצם הנוכחות של חבר כנסת הומו או לסבית בכנסת. זה ביטוי ומסר של שיוויון, של קבלה ושל סובלנות שמשודר לכלל הציבור.

מעבר לניראות – שיא חשובה ביותר - תת-הייצוג הקשה הזה משפיע לדעתי ומשקף באופן ישיר והדוק, את ההתעלמות והניכור מצרכי הקבוצה הזו."

קצת פסימי לי. ניכור, התעלמות, תת יצוג. חייבים להודות שמצבנו לא כזה רע. בעוד שבארצות הברית חגגו לא מזמן את ביטול החוק "don't ask, don't tell" שאומר שאפשר להיות הומו בצבא, רק תעמיד פנים שאתה לא, ב-8200 יש כבר כמה שנים תפוצת גייז במייל (לא ראיתי בעיניים שלי, אבל מקור מהימן סיפר).

מצד שני אני לא יכול להתחתן עם חבר שלי בארץ. אבל גם צחי לא יכול להתחתן עם חברה שלו נטשה בגלל ש-רגע, היא לא יהודיה?! הבעייה היא נשואים אזרחיים, זה לא משנה כרגע אם זה חתן וחתן או חתן וכלה, אלא רק מי הרב. אוקי, אבל מה איכפת לי מה הסיבה? אני לא יכול להתחתן. ונגד כל זה אפשר להגיד "תל אביב", שמראה עד כמה זה כן בסדר להיות הומו בישראל.

אז כן או לא? צריך או לא צריך? מה אני יודע. נצטט עוד קצת את ניצן במקום:

"בהחלט הייתי רוצה, ואולי גם נגיע לכך בעתיד, שנטייה מינית כזו או אחרת כבר לא תהיה רלבנטית לשום דבר. שלהיות הומו או לסבית יהיה דבר טריוויאלי מבחינה ציבורית. ממש כמו צבע שיער או תחביב לשעות הפנאי. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכך מאוד. עבור ציבורים ענקיים בישראל – אולי רוב האוכלוסיה – זו סוגיה רגישה וכאובה מאוד.”

ויש בזה משהו. אבל היי, לו יש מושב בכנסת ולי יש טור במגזין. אז לפחות אנחנו מתקדמים.

פורסם לראשונה במגזין "אף", גליון פברואר 2013: "שלטון"

ג' והפיזיקאי: כי למה לשלוח הודעות שיכרות כשאפר לכתוב פוסט במקום

הזנחתי את הבלוג הזה. עצוב להגיד, אבל הפסקתי לכתוב בו. אני בדיוק הילד שמבקש מההורים שיקנו לו גיטרה ומתלהב ממנה חודש ואז שוכח אותה בקופסה. אבל זה לא העניין עכשיו.

יש לי חבר. אני מניח שזה מאוד קשור לזה שהפסקתי לכתוב. הבלוג הזה מבוסס על חוויות אישיות. לכתוב "זיינתי אתמול מישהו" זה אישי, אבל זה קל. לספר מה אתה באמת מרגיש כלפי חבר שלך זה קשה. בכלל, גם הסיפור על איך נהיה לי פתאום חבר שווה פוסט, אבל זה לא לעכשיו. עכשיו אני פורק, ואתם תהיו פה להקשיב. אז בואו נתחיל.

יש לי חבר, כבר שלושה חודשים בערך. זה הדבר הכי רציני שהיה לי אי פעם. אני אפילו חושב שאני אוהב אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו. אני לא יודע אם שיקרתי כשאמרתי את זה. בהתחלה הייתי בטוח בזה יותר, עכשיו פחות. היום קרה משהו שגרם לי לפקפק בזה כל כך עד ששלחתי לו הודעת "בוא נדבר". שלחתי הודעה כזאת וישר אחרי זה באתי לכתוב כאן.

הפייסבוק הראה לי תמונה של ג'. ג' הוא הדייט הראשון שלי אי פעם. בדייט הראשון הוא לקח אותי למקום רומנטי והתנשקנו מלא. בדייט השני אכלנו במסעדה. בדייט השלישי הוא נפרד ממני. לא סיפור מאוד מעניין. אבל ראיתי תמונה שלו והתחלתי לחשוב. התחלתי לחשוב מחשבות לא טובו. התחלתי לחשוב שאני רוצה לבלות עם ג'. לא לזיין אותו. גם לזיין אותו. אבל יותר מזה. וזאת בדיוק הבעייה. יש לי את החבר שלי, למה שאני ארצה יותר מזה עם ג'?

מה שבעצם הייתי רוצה לעשות זה לשים את הפיזיקאי בצד לרגע (זה החבר שלי, אם אתם לא עוקבים) ולהתחיל עם ג'. לצאת עם ג' איזה שבועיים-חודש רק כדי לראות איך אני מרגיש. רק כדי להבין אם יש שם איזה רגש אחר, אם אני מפספס משהו. אם הוא יכול לגרום לי להרגיש משהו שהפיזיקאי לא יכול.

כי אולי גם עם ג' זה יגיע למצב הזה שאני נמצא בו עכשיו. אולי גם כשאני אהיה איתו שלושה חודשים אני אראה פתאום תמונה של ד' ה' ו' או ז' וארצה להתחיל איתם. אולי בניתי לי פנטזיה כל כך גדולה על הקשר המושלם, שלא משנה מה אני אקבל זה לעולם לא יהיה מספיק טוב. אם זה המצב, אני לא מפחד. מה שמפחיד אותי זה שלא. מפחיד אותי שעם ג' עלול להיות לי הרבה יותר טוב, ואני מפסיד את זה רק כי אני מתפשר עם הפיזיקאי.

אני לא מאוד מתפשר (כן, אני מודה, אני מציין את זה רק כי אתה עלול לקרוא את זה, אתה, הפיזיקאי שלי, שיודע כמה סוכר אני אוהב בתה). אני לא מתפשר. טוב לי איתו (איתך?). כיף לי איתו. אני אוהב להתעורר לידו ואני אוהב לישון מחובק איתו ואני כל כך מתחרמן מלראות אותו גומר (למה לא, נכניס גם סקס, זה אף פעם לא הזיק).

אבל בכל זאת, כשראיתי היום תמונה של ג', חשבתי על ג'. רציתי לצאת איתו. רציתי לראות מה יקרה אם נצא. ואני חייב לדעת. אני חייב להבין אם זה בגלל שהפיזיקאי הוא לא משהו שג' הוא כן או שזה רק בגלל שאני מקולקל מבפנים. מחר אני הולך להגיד את כל הדברים האלה לפיזיקאי. אם הוא יפרד ממני, יהיה לי הרבה יותר זמן לכתוב פה דברים. עד אז, אולי תגידו לי אתם מה כדאי לי לעשות.

גילוי נאות:
הפוסט הזה לא מאוד ערוך. הוא סוג של סמס שכרות, רק לכלל הקוראים שלי (שניים? שלושה?)
זה נשמע לי עדיף מכלום.
לילה טוב. 

מחשבות של שתיים בלילה. או: לבד או לא לבד

השעה שתיים בלילה ואתה לבד בבית. לפעמים בדיוק חזרת, לפעמים לא יצאת בכלל. אכלת, שתית, רקדת, דיברת, בילית. זה לא משנה. השעה שתיים, כבר אמרנו, אבל זה פחות קריטי. אתה לבד, וזה דווקא ממש חשוב.

אתה לבד ולא בא לך להיות לבד. אתה אמור ללכת לישון עכשיו, אבל יושבת לך איזה מועקה בבטן שלא נותנת לך. בא לך לדבר, לספר בדיחה, לשמוע מישהו צוחק, לספר סיפור, לשאול שאלה, לחבק מישהו. האמת היא שאתה לא כל כך בטוח מה בא לך. איזה סוג של קשר אנושי, אולי, אז אתה נכנס לאטרף. לרגע אתה עוצר את עצמך, חושב שהמילה “לבד” לא מתאימה. היית עם מלא חברים הלילה. החלטת לחזור מיוזמתך. אולי אטרף זה לא הפתרון? אבל האתר כבר עולה עם אלפיים איש און ליין שרק רוצים לדבר איתך. או לפחות עם מישהו. אבל אם כבר מישהו, אז הנה אתה שם.

על מה תדברו? לך יש זין, ולו יש זין, ובינינו, שניכם לא הייתם מתנגדים להשתמש בו הלילה. אתה חרמן. נו, אתה תמיד חרמן. לפעמים קצת חרמן, לפעמים חרמן כמו כלב מיוחם, אבל תמיד חרמן. גבר, נו, אף פעם לא תגיד "לא" לזיון טוב. אתה לא בטוח שבשביל זה נכנסת, אבל אם כבר יש מישהו חתיך וקרוב, מה לא תפגשו? רצית קצת קשר אנושי, ומה יותר קשר אנושי מסקס?

טוב ששאלת. כי זה מאוד תלוי. היה לך כבר סקס מדהים. אבל היה לך גם סקס נוראי. אתה יודע שיכול להיות שהבחור יבוא, ירד, יעלה, יעשה כל מה שגבר אחד לא אמור לעשות לגבר אחר וללכת. וזה לא עוזר ל”לבד” הזה בכלל. (שוב עולה המחשבה לרגע, לבד? זו המילה? ואז מישהו בלי חולצה שולח הודעה. ממשיכים הלאה). סתם סקס. אולי להביא ביד במקום? יותר קל, אותו סיום, ולא הרבה פחות כיף. אתה יודע שגם אם יבוא מישהו בסוף אתה תרגיש לבד בדיוק באותה מידה. אולי אפילו שוב תכנס לאטרף כשהבחור מתנקה בשירותים. אולי סתם תלך לישון עם ההרגשה המחורבנת הזאת. בוא נקרא לה "לבד".

בינתיים עוד לא נפגשתם. אתם רק מדברים. אולי זה יתגלגל לפגישה, אולי לא. יש את הלילות שאתה כל כך עייף, בראד פיט לא יוציא אותך עכשיו מהבית, ובכל זאת אתה גולש. הסקס הוא רק תירוץ לשיחה. כי על מה תדבר? על סרוונטס? הוא לא חזק פה, הבולבול שלך יותר מעניין כרגע. אז אתה מדבר. מזריק עוד קצת תקשורת אינטרנטית לוריד. מתמכר לצליל הזה של הודעה חדשה. מתמכר אליו אבל גם לא מבין. מחפש עוד הודעה, ועוד כרטיס. בטוח שאתה צריך למצוא מישהו קצת יותר חתיך, קצת יותר מצחיק, קצת יותר מבין עניין ואז תפתר המועקה הזאת. המועקה הזאת שעדיין שם. אחרי כל ההודעות האלה. אחרי כל הזמן הזה שבזבזת, אחרי מישהו שכרגע בא וירד לך והלך. אחרי כל אלה, אתה עדיין לבד.

לבד? באמת? אולי יש פה משהו אחר? בילית עם חברים הלילה. היה לך סקס הלילה. אז למה לבד? אתה מתחיל לחשוב שזו לא המילה הנכונה. מחשבה קצת מפחידה, כי זה אומר שיש משהו אחר. משהו שאי אפשר לפתור עם אלפיים איש און-ליין. אתה צריך להסתכל פנימה ואתה לא בטוח מה תמצא שם. זה קצת מפחיד וקצת מאוחר עכשיו. אז במקום להתמודד עם זה אתה מעלה את הפורנו, תמיד קל לך להירדם אחרי שאתה גומר. המחשבות יחכו לפוסט אחר.  

הומוסקסואליות – אפשר לצאת מזה, אבל טוב לי בפנים. או: למה הקב"ה עשה אותי הומו?

היהדות לא אוהבת הומואים, אין ספק. אפשר ללכת עם פירושים רפורמיים מכאן ועד הודעה חדשה, אבל כתוב בתורה, שחור על גבי ויקיפדיה, שאסור לעשות את זה. ומי שמדבר על אהבה בין גברים שלא כוללת להזדיין ממש, נו, אז אין לי שפה משותפת איתו. כשאני אוהב מישהו אני צריך שנזדיין.

ובעודי מפשפש ברשת כדי ללמוד עוד קצת על כל הרע והמר הצפוי לי בעקבות חטאי (ותאמינו לי, אני חוטא) נתקלתי באתר בשם "הומוסקסואליות – אפשר לצאת מזה". עם הכותרת המעודדת הזו צללתי פנימה והרשו לי לחלוק איתכם כמה דברים שגיליתי.

נתחיל, כראוי, בעובודת. "כמה עובדות: רובם ככולם של ההומוסקסואליים (שלא שינו את נטייתם) לא מקימים משפחה, לא מגדלים ילדים, ובמחצית השנייה של החיים הם חיים כאומללים ובקנאה באחרים על משפחה חמה ואוהבת שהאחרים הקימו." אלו "עובדות" שבונה האתר בדק ומצא, אני מניח שהוא השקיע הרבה זמן בעבודת מחקר רצינית ולכן לא נשאר לו זמן להתנסח בצורה שהיא לא דבילית לגמרי. אז קנאה? זה מה שיש לך? כבר חזו לי התאבדות בגיל ארבעים.

אז המשכתי וגיליתי ש:"נטייה זו אינה שונה מעונשים אחרים הקיימים בעולם, כגון מגיפות, וירוסים, טמטום או עקרות. ולכן זה מכעיס מאד את בורא עולם שבמקום לתקן את הפגם מעצימים אותו." הומוסקסואליות אינה שונה מטמטום. תכל'ס אחרי כך וכך שיחות עם הומואים, אני מתחיל לחשוד שהוא צודק.

ועוד:"לכן אלוקים לא שונא את בעלי הנטיות ההפוכות והוא ברא אותם כך, על מנת שיתגברו על נטיות אלו ולא יבצעו אותם בפועל, ועל מנת שישנו אותם ויזכו להקים חיי משפחה תקינים."

הבחור מלמעלה רצה שאני אהיה הומו, אבל אתגבר על זה. כל הזין לי, לא הצלחתי, זיינתי מלא מלא בנים. כנראה שבגלגול הבא אני אחזור אפילו עוד יותר חרמן כדי לתקן את דרכי. אבל אם אני אמור להתגבר על יותר חרמנות מזה, כנראה שהקרב אבוד מראש.

יודעים משהו? אני מאמין באלוהים. לא יכול להסביר איך בדיוק. חלק מההסבר שלי הוא שאי אפשר להסביר. קצת רמאות, אני יודע. בואו נגיד שלדעתי קיים איזה משהו שאנחנו לא בדיוק יכולים להבין והוא איפשהו מעל המציאות. ובגדול הוא גם הביא לנו את התנ"ך.

אז איך אני מסתדר עם זה? לא יודע. בעיקר מכחיש. זה לא שחוץ מהעניין הזה אני שומר תרי"ג מצוות. אולי י"ג, וגם זה בקושי. אולי אני והקב"ה עוד נתחשבן על זה. אולי נתחשבן על זה שאני לא לן בסוכה שבוע. אולי נתחשבן על זה שאני בכלל לא נוצרי. אבל בינתיים, כשהקליק הזה שם, ובחור יפה מסתכל לי בעיניים, זה לא נטיות הפוכות. זו הנטייה הכי ישרה שיש.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוקטובר 2012: דת.

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונות. או: זוכרים את הפעם ההיא שכמעט נאנסתי בבית של ביבי?

קבענו באטרף. דיבור של אחת וחצי בלילה כזה. "היי" "רוצה לבוא?" "כן." ואני כבר בדרך אליו. אני מגיע וכבר רואה שהוא לא ממש הטעם שלי, אבל בכל זאת נכנס פנימה, מי יודע למה. הבית עצום בקטע פסיכי. מי ידע שיש בתים כאלה בירושלים. אנחנו יורדים בגרם מדרגות ספירלי לקומה התחתונה, עוברים כמה סלונים ענקיים, ונכנסים לאיזה קבוצת חדרים שהיא לבדה יותר גדולה מהדירה שלי. הוא מסביר לי שהוא באיזה משלחת מטעם ביבי, שהוא במקרה גם בעל הבית. (הפעיל החברתי שבי התעורר לרגע, ביבי מחזיק ארמונות במרכז העיר). היה מרשים.

הבחור מתחיל לנשק אותי ואז אני כבר אומר לו "שמע, אני לא מרגיש את זה". "למה לא?" הוא שואל. "פשוט לא" אני אומר. מנסה לעשות את זה כמה שיותר נחמד. ואז הוא אומר לי "הנה מה שהולך לקרות, באת כבר לכאן, אז אתה הולך להתפשט, ולעשות את העבודה". אני מודה שהתמהמתי קצת עם התשובה, בכל זאת הוא ליטף לי קצת את המכנסיים, וכשהדם מתחיל לזרום מהמוח לזין, החשיבה מתערפלת. ובכל זאת אמרתי לו "לא". באתי לקום, והוא השכיב אותי בכח על המיטה, והמשיך בשכנועים שעוד היו קצת נחמדים, ואיכשהו הכניס לשם איזה משפט על זה שאם אני אלך, הוא יכה אותי.

אני כבר צוחק ואומר לו שדיבורי האונס האלה ממש לא עושים לי את זה. הוא אומר שהוא רציני ומצמיד אותי בכוח למיטה. הוא די חזק, אני מתחיל להבהל. אני מנסה להסביר לו שזה לא יעבוד. כל הזמן מנסה להשאר רגוע, להסביר לו שסקס מבחינתי צריך משיכה, שאני לא מתכוון להלחם בו, שאני לא אזיין אותו, שבמקרה הצורך אני אצעק ואזמין משטרה וגם אם יהיה לי לא נעים היום, אני בטוח שגם הוא לא יהנה מהסיטואציה.

הוא מבחינתו מספר לי כמה הוא מרוויח וכמה הוא דוחק בחדר כושר. לא כדי לעשות עלי רושם, יותר כדי להבהיר לי כמה אפס אני. הוא מסביר לי כמה אין לי זכות לבזבז לו את הזמן כמו שאני עושה עכשיו ושעדיף לי להתפשט כבר. מצד שני הוא מספר לי כמה הוא אוהב ללכת מכות וכמה הוא ישמח "to beat the shit out of me" בכל רגע. בסוף הכל מתנקז לאולטימטום הרומנטי שהוא הציב לי "you're gonna fuck me, or fight me".

בשלב הזה הלב שלי דופק די חזק, הוא מחזיק אותי די חזק, ולא עומד לי אפילו לא קצת. אני מנסה לדבר איתו, הוא לא נותן לי. אני מבקש ממנו לעזוב אותי, הוא לא עוזב. במשך משהו כמו שלוש דקות מתנהלת השיחה הזאת בה הוא מחזיק אותי בכוח, מנסה להסביר לי למה אנחנו הולכים לשכב, וזורק מדי פעם כמה הוא דוחק בחדר כושר. מתישהו נמאס לו, אמר לי שאפילו לריב איתי לא בא לו, ונתן לי ללכת, תוך כדי שהוא אומר שהוא מתקשר לאבטחה. הייתי מחכה להם שם, אבל הוא אמר שיקח להם עשרים דקות, והיה לי דברים טובים יותר לעשות. כמו לטוס משם כשהרגל שלי מפרפרת על הקלאץ' מרוב אדרנלין. וחשבתי שאני זה שלא יודע לקחת "לא" בתור תשובה.

אני כותב את זה עכשיו והמילה "אונס" עדיין נראית לי זרה. אני עדיין לא חושב ש"כמעט נאנסתי" למרות שזה כנראה מה שקרה. באף שלב, לא לפני לא אחרי ולא תוך כדי, המושג הזה לא נראה לי מתאים. זה עד כדי כך בלתי נתפס בעיני. כנראה גם בעיני הבחור השני. הוא בשום שלב לא חשב שהוא "אונס", וכשהעלתי את המילה הזאת, הוא סיים עניינים די מהר. הוא כנראה רצה סקס, והלך עם זה קצת רחוק יותר מדי ממה שהוא תכנן.

אני לא אומר את זה כדי להגן עליו. אני אומר את זה כדי לתת עצה. אם זה קורה לכם, אם יש מישהו שלא תכנן, אבל מצא את עצמו מול מישהו שמוכן ללכת רחוק כדי לסיים את הלילה במיטה, אני מציע קו רגוע ותקיף. “אני לא רוצה לשכב איתך, אם נעשה את זה אתה אונס אותי". אני חושב שאולי אם הייתי תקיף יותר מההתחלה, אולי הייתי יכול לסיים את זה בפחות אי-נעימות. לא להתווכח יותר מזה, לא להסביר. לא רוצה וזהו זה. וברגע שאפשר, לרוץ משם כמה שיותר מהר ואם אתם יכולים לתת לו בעיטה בביצים תוך כדי, בכלל טוב.