הומואים למחייתם. או: אני מסביר לתומר קמרלינג.

תומר קמרלינג כתב שהוא לא מבין הומואים שמתנהגים כאילו הם הומואים למחייתם. אז אני אסביר לו, שיבין.

בלי יותר מדי הכללות אני אגיד שמתוך ההומואים שאני מכיר, אלה שמתנהגים ממש "כמו הומואים" הם האנשים הכי נהדרים, טובי לב, מצחיקים ונחמדים שאני מכיר. אז גם אם אתה לא מבין, דע לך שההפסד כולו שלך. מצד שני, אולי זה רק אלה שאני מכיר.

אולי אנחנו בכלל לא מדברים על אותם אנשים. מי אלה בכלל "הם", מה צריך לעשות כדי להתנהג כאילו אתה הומו למחייתך? ללבוש ורוד? לדבר על עצמך בלשון נקבה? לשכב עם בנים? עם אחד? עם כמה במקביל? בוא ספר לי, קמרלינג, איך מתנהג הומו, כי אני באמת לא בטוח. אתה בטח חושב שזה פשוט. תשכב עם בנים כמה שאתה רוצה וזהו, כל שאר הזמן תתנהג כמו סטרייט. אפילו לא כמו סטרייט, כמו סתם בן אדם נורמלי. אבל זה לא עובד ככה.

את זה אני לא באמת יכול להסביר לך, גם אין לי איזה הוכחה חד משמעית לזה שאני צודק. אני רק אגיד לך שבזמן שהייתי צריך להסתיר את זה אז הסתרתי את זה בכל רגע ובכל דקה ובכל שנייה. הרגשתי שעשרים וארבע שעות ביממה אני לא באמת מי שאני. אתה לא מרגיש את זה כי זה נראה לך טבעי, כי רוב האכלוסיה היא פשוט כמוך. אתה לא יודע איך זה לחיות בעולם שבו כל שלט חוצות, כל סיטואציה חברתית, כל בחורה יפה שעוברת ליד החברים הסטרייטים שלך, כל אלה צועקים לך "אתה לא כמו כולם!". כי כשאתה פוגש מישהו ומניח שהוא סטרייט, אז כל עוד הוא לא מספר לך שהוא הומו, הוא מסתיר את זה ממך. אני לא יודע איך להסביר לך איך זה להרגיש חריג באופן תמידי ולכן אני לא יודע אם תבין למה לא להתגאות בחריגות שלך אומר להתבייש בה. אבל אני אנסה.

אי שם בחטיבה-תיכון גיליתי שאני הומו. אפילו עוד לא העזתי להגיד אז את המילה הזאת, "הומו", אבל הבנתי שמשהו מאוד בסיסי אצלי שונה. תחשוב על הרגע הכי גרוע שהיה לך בתיכון. אולי, אם היה לך מזל, זה היה כשכמה ילדים צחקו עליך שאתה שמן ומכוער, אולי כשחברה שלך זרקה אותך. אולי, ואני מקווה שלא, זה היה פציעה רצינית או מוות של חבר או בן משפחה. נסה להזכר בתחושה הזאת, שהעולם פשוט דפוק, ששום דבר לא יסתדר לעולם כי הכל חרא. כי משהו מאוד בסיסי השתבש בצורה שפשוט אי אפשר לתקן. זו הייתה התחושה שלי כשגיליתי שאני הומו.

אתה לא מבין למה זה קורה לך, אז אתה מתרץ, מכחיש, משקר, בונה כל מיני מנגנוני התמודדות שקורסים אחד אחרי השני כי הם כולם מנסים להשאיר בחוץ משהו שנמצא אצלך בפנים, אתה מנסה לנתק מעצמך משהו שהוא אתה עצמך. תחזור רגע שוב לרגע הכאוב ההוא בתיכון ודמיין שפתאום אתה מבין שאפשר לתקן את זה, אתה מבין שזה עניין של מחיר, שאתה יכול לסדר הכל אם תסכים לוותר על דבר אחד. הכל יהיה בסדר אם תכרות לעצמך את הזין. תחשוב רגע מה אתה מרגיש במצב כזה.

לשמחתי (ולצערה של הדודה המשוגעת שלי) כמו שאמרתי, כל אחד והסיפור שלו. אנשים התבגרו טוב יותר, רע יותר, חלק אפילו נשארו בהכחשה. השינוי לא קורה ברגע אחד, הוא תהליך. ובאיזשהי נקודה בתהליך הזה הייתי קצין בבסיס בדרום שבטוח שהוא סגור על המיניות שלו במאה אחוז. הייתי אחרי קשר של חמישה חודשים, סיפרתי לשני חברים טובים. הייתי בטוח שמי שצריך לדעת יודע, שמה שאני צריך אני עושה ומה שלא, לא. אבל עדיין, ממש כמוך, לא הבנתי.

היה לי קצין רפואה הומו בבסיס וממש נגעלתי ממנו. כולם ידעו שהוא הומו, הוא היה משתמש במילים כמו "מהמם" ו"מגניבוש". במשך כמה חודשים טובים לא החלפתי איתו מילה. לא הבנתי מה הוא רוצה. בסדר, אתה הומו, אבל למה להתנהג כמו הומו? עד שיום אחד רב החטיבה שלח מייל שמזמין זוגות צעירים לשבת מסורתית בירושלים ברוח היהדות. הרופא עשה לי "העבר" למייל הזה בצירוף מילה אחת: "הולכת?"

וזה הצחיק אותי. זה ממש ממש הצחיק אותי. פתאום זה התחבר לי, כל הדיבור הזה בלשון נקבה, המוגזמות הזאת, ההומואיות. כי אני לא אהיה כמוכם, אני לא אהיה זוג צעיר שיוצא לשבת יהודית, אפילו לא קרוב, אני לא אתחתן כמוכם, לא אביא ילדים כמוכם, וסוף סוף, בפעם הראשונה, בגלל הרופא הזה שדיבר אלי כאילו אני הומו למחייתי, לא להיות כמו כולם שם אותי במקום של כח, של כיף, של לצחוק על זה. היום הקצין הזה הוא חבר טוב שלי ונדיר שאנחנו פונים אחד לשני בלשון זכר.

אני לא יכול להיות כמו כולם. אז בסדר, אתה אומר, אל תהיה כמו כולם מתי שאין ברירה. אבל כשיש לך ברירה, אז אל תהיה הומו. מה, אתה הומו למחייתך? כן, קמרלינג, אני הומו למחייתי. גיליתי את זה בדרך קשה וכואבת, שאני הומו בכל רגע ובכל שנייה, כי אתם גרמתם לי להתבייש בזה. לא מתוך כוונה רעה, אולי בלי לשים לב לפעמים, אבל כל פעם שבסרט הבחור בסוף השיג את הבחורה, אני ידעתי שאני לא אעשה את זה לעולם. אז עכשיו גם כשאני יכול להיות סטרייט כמו כולם ולהגיד שנשבר לי הזין, אני מעדיף להגיד שכואב לי הכוס. למה? שיהיה ברור לכולם, בעיקר לעצמי, שאני הומו ושזה לגמרי בסדר. לא, לא שזה בסדר, שזה אדיר.

אז עכשיו אתה מבין? הם מתנהגים כמו הומואים למחייתם כי אתה דרשת מהם להתנהג כמו סטרייטים. וזו דרישה קשה וכואבת. הם מתנהגים כמו הומואים כי אין באמת דרך ניטרלית. לא להתנהג כמו הומו זה להתנהג כמו סטרייט. לא להחצין את זה אומר להסתיר את זה. ולהסתיר זה כזה כאב בכוס.

ואולי בגלל זה ההומואים (או אולי עדיף להגיד הומואיות) שמתנהגים ככה הם אלה שאני הכי אוהב. כי זה אומר שהם התגברו לגמרי על הפחד הזה, זה אומר שהם בטוחים בעצמם, שמחים עם מי שהם. זה אומר שהם ויתרו על כל הנורמות המאצ'ואיסטיות. הם לא מוכנים שיכפו עליהם את השטויות האלה ולכן הם גם לא יכפו את זה על אף אחד אחר. הם מבינים שכל אחד בא איך שהוא בא וזה לגמרי בסדר. אפילו מישהו טיפש והומופוב הוא בסדר. כי אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה. אנחנו יודעות שאנחנו פשוט מ-ה-מ-מותתתתתתתתתתתת!!!!1

סיפורי פיזיקאי, חלק ה'. או: השיחה שאחרי הפרידה.

גילוי נאות ראשון:

אחרי השיחה שמיד יסופר בה, הפיזיקאי התקשר להתנצל. הפוסט נכתב לפני ההתנצלות. זה משנה? ברור. נאמרו דברים קשים וההתנצלות בהחלט מרככת אותם. מי שרוצה להבין את הפוסט הזה צריך לדמיין אותי יושב ברכבת הקלה ומקליד בעצבים על הלפ-טופ.

גילוי נאות שני:

בשיחת הטלפון הפיזיקאי אמר לי שהוא קורא את מה שאני כותב. זה משנה? הייתי רוצה להגיד שלא. אבל כנראה שכן. אני מצטער אם דברים פה פוגעים בך, אבל זה חזק ממני ובעצם, אני גם לא רוצה ממש לצנזר את מה שהולך פה. טוב לי עם הכתיבה הזאת ולא רוצה שתקח את זה ממני. אני כן עומד מאחורי כל מה שכתוב פה, אבל קח בחשבון שהדברים נכתבים גם כדי לעניין אז לעיתים עניין יבוא על חשבון דיוק. ובכל זאתֿ, עם כל הרצון לכתוב מה שבא לי ועל הזין מה שאתה חושב, כל משפט פה עבר את הסינון הזה של "ומה הוא יחשוב?".

מתחילים.

שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אחרי חודשיים של שתיקה שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אז באתי. ברור שבאתי. חבל שבאתי.

במשך שעה ישבתי ושמעתי איזה חבר גרוע הייתי. כמה סבלת בכל רגע בקשר שלנו, כמה רק לקחתי ולא נתתי. סיפרת איך הגעת לקשר חזק ויצאת מרוקן ושבור. הכנת מראש מלאי אנקדוטות בהן הייתי חבר מחורבן. אמרת שאתה מצטער שנשארת איתי, שהיית צריך להפרד ממני. האשמת אותי שלא אהבתי אותך. 

אבל אהבתי אותך. אולי לא כמו שאתה אהבת אותי. אנשים לא אוהבים באותה צורה. אז אולי אתה לא קורא למה שנתתי לך "אהבה". אבל נתתי לך כל מה שהיה לי לתת. מבחינתך זה לא היה הרבה בכלל. 

הרבה דברים עצבנו אותי בשיחה הזאת. איפה אתה היית בכל שמונת החודשים האלה? למה בשום שלב לא עצרת את הסבל המתמשך הזה? אבל הדבר שהכי הרגיז אותי הוא כמה אהבה כבר יכולה הייתה להיות מצידך אם אתה יכול להגיד עכשיו "אני קצת נהנה לשמוע שאתה סובל"?

כי איך שאני רואה את זה, לא יכול להיות שאהבת אותי. אולי קראתי לך שמן, אבל מעולם לא רציתי שיהיה לך רע. מעולם לא רציתי לפגוע בך, גם כשאמרתי לך שאתה לבוש פחות יפה ממני. בכל רגע היה חשוב לי שיהיה לך טוב. אולי לא תמיד ידעתי איך לעשות את זה, אולי זה לא תמיד הצליח לי, אבל רציתי שיהיה לך טוב. ובסופו של דבר בגלל זה הגיע הלילה ההוא, כי הרגשתי שאני לא מצליח לעשות לך טוב כמו שמגיע לך. הרצון הזה שיהיה לך טוב לא נעלם, אולי לא יעלם אף פעם. בשבילי זאת אהבה.

אז אני לא יודע מה זאת האהבה שלך, אבל גיליתי איך היא יכולה להפוך ביום אחד להתעלמות ויום אחר כך לכעס ומרירות. גיליתי שאתה יכול לרצות לפגוע בי, דבר שלא חשבתי שתרצה אי פעם. גיליתי שאתה מתחרט על הדברים הכי יקרים לי. אתה מצטער על זמן שבילינו יחד. אם האהבה שלך יכולה להפוך לדבר הזה שאתה מספר לי עליו עכשיו, כמה חזקה היא הייתה לפני זה? איזו מין אהבה זאת?

ואתה יודע מה מחורבן בכל הסיפור הזה? שאני עדיין אוהב אותך. בדרכי העלובה והשבורה, בדרכי הלא מספקת ולא הוגנת, אני עדיין אוהב אותך. כי האהבה הדפוקה והפוגעת הזאת שלי, היא כזאת שנשארת. עדיין איכפת לי ממך. אפילו עכשיו, כשאני כועס ופגוע, כשאני חושב שהיית מטומטם, כשאני לא מצליח להבין איך אתה מסוגל להגיד דברים כאלה, אפילו עכשיו אני רוצה שיהיה לך רק טוב. כזאת היא הלא-אהבה הזאת שלי.

חשבתי שאני אוכל להציע לך נחמה, אבל כנראה שלא.אני לא מתלונן, קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. רציתי שתדבר איתי, שתגיד לי מה אתה מרגיש ואמרת. אני לא כועס על זה, אני לא צריך שתשקר, אני פשוט לא מבין אותך, את האהבה הזאת שלך.

אבל תאמין או לא, גם עכשיו הקשר שהיה לנו יקר לי. יקר לי מכדי להכניס לתוכו את הכעס הזה. הכעסת אותי שם, אבל אני אשאיר את זה בחוץ. הפעם ההיא שהלכנו ביחד בגשם להורים שלי, הריצה שלי לרכבת בטרנינג כי שכחת אצלי את הספר ואת הפלאפון, החיבוק שהיית נותן לי כל פעם שהייתי יורד מהאוטובוס ברחבות, אתה יכול להגיד שהיית רוצה לקחת אותם חזרה, אבל אני משאיר אותם אצלי.  

אני ונ'. או: קשר עם תאריך תפוגה.

כשאני חושב עכשיו על מה שהיה לי עם נ' נראה שהכל היה מושלם. חוץ מזה ששנינו גרנו עם ההורים, אז את רוב הזמן בילינו ביער ירושלים. אבל חוץ מזה הכל מדהים. אה, וחוץ מהקטע שהוא היה לא סגור על עצמו (ואני הייתי?), אבל באמת שרק זה. אה, וחוץ מזה שהוא עישן, מה שגרם לריב הכי גדול שלנו. אבל כל זה היה שטויות. כי כל רגע איתו היה נכון ומדהים ונהדר. אולי זו רק הנוסטלגיה שמדברת עכשיו, אולי ככה זה תמיד בקשר הראשון, אולי באמת היה שם משהו מיוחד. ואולי זה כי כל הקשר הזה הגיע מראש עם תאריך סיום.

כמו כל דבר רציני שהיה לי, גם נ' התחיל מסטוץ שהשתבש. הוא בדיוק השתחרר והתחיל לחשוב על הטיול הגדול ואני בדיוק נכנסתי לשנה של קבע, אז ידענו שאין זמן להתחיל משהו רציני. ובכל זאת, אם רצינו ואם לא, התחיל משהו רציני. לצד הקשר הרציני היה גם תאריך שבו הוא טס לחו"ל, רציני לא פחות. תאריך שאיתו התמודדנו, לפחות לדעתי, הכי רע שרק אפשר.

החלטנו שכשהוא טס זה נגמר. כל אפשרות אחרת הייתה מחוץ לתחום, אסור היה לחשוב עליה אפילו. הקשר עבר מהמורות ותהפכות אבל ההחלטה הזאת נשארה, היא הייתה הדבר היחיד והמוחלט. החלטה שעליה אסור לערער. הכי הרבה שהתרחקנו משם היה ההסכם שלא משנה מה קורה, כשהוא חוזר, אנחנו נפגשים לפחות פעם אחת, לבירה אחת.

אני לא אומר שהייתי צריך להגיד לו שאני רוצה שנשאר בלונג-דיסטנס, לבקש שיחכה לי. זה כנראה לא היה פייר לדרוש את זה ממנו, אני לא בטוח אפילו שאני יכולתי לדרוש את זה מעצמי. אבל היינו צריכים לדבר על זה. להודות שאולי הדברים לא הלכו בדיוק כמו שחשבנו. הייתי צריך להגיד שההחלטה לחתוך כבר לא נראית לי כל כך מובנית מאליה. אבל זה משהו שאסור היה להגיד. הוא טס. חותכים. נגמר. על מה יש לדבר? אפילו היה אסור להגיד "אני אוהב", כי זה מפחיד לאהוב מישהו שעוד שנייה נעלם לך מהחיים.

אבל אהבתי אותו. אם רציתי או לא, אהבתי אותו. גם אמרנו את זה, למרות הסוף המתקרב. אולי בכלל אהבתי אותו כל כך דווקא בגלל הסוף הזה. נורא קל לאהוב מישהו כשאתה יודע שעוד רגע הכל נגמר. מדחיקים את כל העניינים הקטנים, את הסיגריות, את הקטע הזה שלו עם אסטרולוגיה. למה להתעסק בזה עכשיו אם יש רק עוד חודשיים ביחד? אין שום פחד ממחויבות, מחשבות על אחרים. מישהו חתיך התחיל איתך? אין שום פספוס כי הוא יהיה שם עוד חודש. כאילו שאחרי שנ' טס באמת התחשק לי לפלרטט עם אחרים. מחוייבות? איזה מחוייבות? לחודש? אין עתיד. יש עכשיו. והעכשיו היה נהדר. אז בוא ננצל אותו עד שחותכים.

אז היה נהדר ואכן ניצלנו את זה והוא אכן טס ואכן חתכנו. לפחות אמרנו שחתכנו. כי עדיין היינו מדברים כל יום. הוא מתקשר מחו"ל, אני מתעורר בשלוש בלילה בבסיס, לא ממש לחתוך. זה היה קשה, כי מצד אחד אתה אומר לעצמך שהקשר נגמר ומצד שני אתה ממשיך לדבר איתו כל יום.

אז החלטנו שצריך לדבר על זה. סתם, נראה לכם?! לא העזנו לדבר על זה. להגיד שהנה, הוא טס, ואנחנו עדיין מדברים כל יום. העדפנו להחליט שדי, לא מדברים יותר. אני זוכר את השיחה הזאת, בשלוש בלילה מחוץ לחדר שלי כדי לא להעיר את הקצין השני, כשאמרתי לו שאני לא יכול ככה, לדעת שחתכנו ולהמשיך להיות כל כך קרובים. אחרי זה באמת לא דיברנו יותר. זה היה קשה וכואב כמו כל פרידה. אבל הזמן והמרחק עשו את שלהם ואחרי כמה חודשים הכל נחלש קצת.

כשהוא חזר באמת נפגשנו. אפילו ניסינו להמשיך עם זה עוד קצת אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. אני אומר "הבנו" כאילו זו הייתה החלטה משותפת, אבל הוא זה שנפרד ממני. לא ממש נפרד, כי לא ממש חזרנו, אבל, נו, אתם יודעים. שכנעתי את עצמי שהוא צודק, שאנחנו באמת במקומות שונים מדי בחיים. אולי זה באמת היה ככה, אולי סתם לא רציתי להודות שזורקים אותי, אולי בלי הסוף הזה באופק כבר לא יכולנו להתעלם מכל הדברים המפריעים. אבל כשדיברתי איתו שוב, לפני שכתבתי עליו, פתאום הכל חזר לי. השיחות, הנשיקות ביער, הקטע הזה שהוא היה מצחיק את עצמו. אני לא יודע להסביר לעצמי למה כל הדברים האלה היו מיוחדים כל כך. אולי זה היה רק בגלל הטיסה שלו ואולי פשוט היינו שני האנשים הנכונים אחד לשני באותו זמן. אבל היה שם משהו מיוחד.

סיפורי פיזיקאי, חלק ד'. או: דברים שלא אמרתי לך.

זאת לא הפעם הראשונה שאני כותב לך דברים שלא תקרא. כבר כתבתי פה בבלוג, כתבתי במחברת, כתבתי כהודעה בפייסבוק שמחקתי במקום לשלוח לך. אולי זו אחת הסיבות שנפרדנו, כל הדברים האלה שלא אמרתי לך. כתבתי לעצמי ולא לך כי לא רציתי להעליב אותך, להכעיס אותך או להפחיד אותך, כתבתי לעצמי כי פחדתי שאולי תפרד ממני אם אני אכתוב לך את הדברים שרציתי להגיד, כתבתי לעצמי פשוט כי היה מאוחר ולא יכולתי להתקשר. כבר היו הרבה סיבות שבגללן כתבתי לעצמי דברים שרציתי להגיד לך. אבל זו פעם ראשונה שאני כותב לעצמי בגלל שאתה לא רוצה לדבר איתי.

זה כבר לא משחק של "מי לא מדבר עם מי". בהתחלה עוד חשבתי שזה כן. זה נחתך בצורה מהירה וחדה. ביקשתי שתשאר עוד לילה, כדי לדבר קצת. שלחתי לך הודעה ששואלת מתי תיקח את הספר ששכחת, ואמרת ש"לא השבוע". חשבתי שאולי אתה מקבל ממני את אותה תחושה של התעלמות שאני מקבל ממך. רציתי להתקשר, אבל זה נראה לי קצת תוקפני להפתיע אותך עם טלפון. אז שלחתי הודעה שאני רוצה לדבר. ושוב, תשובה קצרה, לא מפרטת, בעיקר שוללת. "עוד כמה חודשים". אז עכשיו זה ברור, זה אתה שלא רוצה לדבר איתי.

לא עשיתי את כל הסצינה הזאת בתקווה שתתקשר כבר ותתחנן שאחזור. גם עכשיו אני לא מנסה פה איזה מהלך מתוחכם שיגרום לנו להיות ביחד. אז מה לעזאזל אני רוצה ממך? לדבר. כן, פשוט לדבר. כי לא נראה לי הגיוני שהצלחנו לסיים שמונה חודשים של קשר בעשר דקות. כי למרות כל מה שאתה בטח חושב, אני לא בטוח שהדרך הכי טובה להתגבר על הכל היא להעלים אותי מהחיים שלך בשנייה אחת.

אני רוצה לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו. יש לי זכות לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו, אפילו שנפגעת. כמו שאמרתי, קשר של שמונה חודשים לא נגמר בלילה, גם אם נרצה. ברור לי שזה מה שאתה מנסה לעשות. אבל זה באמת הפתרון? אני יכול לנחש שאתה כועס עלי, שאתה פגוע, שאתה לא מבין למה זה שוב לא הצליח לך, אם עשית את הכל כל כך נכון. ובאמת, באמת שעשית את הכל מושלם. אבל החיים לא עובדים ככה.

אתה סתם מעניש את עצמך. ההתעלמות הזאת רק גורמת לכל זה להיות קשה יותר, דרמטי יותר ללא סיבה. נכון, יש שם רגשות. נכון, זה כנראה יעורר אותם. אבל אני לא בטוח שהפתרון הנכון הוא באמת לקבור אותם מתחת לשתיקה הזאת עד שהם יחנקו. אתה אולי חושב שזה סתם יפתחו פצעים שאולי התחילו להגליד. אבל אני מרגיש שאצלי הם לא יכולים להגליד ככה. שאתה מנסה לתת להם להגליד כשהרסיס עדיין תקוע בפנים.

גם לי זה קשה. איזה רעיון מטומטם זה היה, להקריא לך את הספר שאני הכי אוהב. מי יודע כמה זמן אני לא אוכל לחזור אליו עכשיו. אני עדיין תקוע בפרק 7 עונה 2 בסדרה שראינו ביחד. כי מי בכלל יכול לחשוב על לראות פרק לבד.

הזמן יעשה את שלו, הוא תמיד עושה. אבל אני לא רוצה שמערכת היחסים הזאת פשוט תדהה. היא הייתה נהדרת, אני לא מתחרט על רגע. אז נכון, כשאני נתקל פתאום בסרטון שאני ממש רוצה לשים לך על הקיר, זה כואב. אבל הייתי רוצה מתישהו, להזכר בכמה כיף היה לעשות את השטויות האלה פעם. לא לזכור את הכאב הזה ולדעת שהוא נחלש כי עבר מספיק זמן. איך אתה היית רוצה לזכור את מה שהיה לנו, אם בכלל?

ניסוי

קח את האמת הכי כואבת, עמוד מולה. קח את הפצע, לחץ עליו. מצא את בריכת הרעל שלך, צלול לתוכה. התפלש בה, נשום את האדים המכאיבים, חוש את הצריבה, את הכאב, את הריקנות שאוכלת אותך מבפנים. דחו אותך, השפילו אותך. טוב, לא ממש השפילו, בסך הכל – לא! אל תתחמק! אל תבנה את ההגנות, אל תספר שקרים. קח את האמת בצורה הכי עירומה והכי כואבת. אתה רצית והוא לא. גם אם לא באמת רצית – די! בלי הגנות! רצית. רצית יותר מהכל וזה לא עבד, לא הלך לך. מה שתכננת מתפורר מולך ואתה עומד ולא יודע מה לעשות עם זה.

מי שלא רוצה הפסד שלו. אולי די עם זה?! ההפסד הוא שלך! אם תמשיך לשקר ככה זה ישאר בפנים. תוציא הכל החוצה. תנקז את המוגלה, עם כל הכאב שבפעולה. לא צריך שתיה, לא צריך כדורים, לא צריך שקרים, לא צריך חברים. אתה והכאב. הוא לא אינסופי, הוא יגמר, אבל בשביל שהוא יגמר צריך להרגיש אותו במקום הכי סודי שלך. להפיל כל גדר שיש בפנים. להרגיש את הכאב זוחל פנימה. הרי הוא כבר שם. התחושה הזאת כבר שם, אתה חושב שהגדרות לא נותנות לה להכנס, אבל הן לא נותנות לה לצאת.

שתצא. בכאב, בדמעות, בתסכול. שתצא החוצה, התחושה הזאת. תחצין, תראה, תבכה לכרית, תכתוב על זה. תגיד לעצמך שוב ושוב כמה מתסכל מה שקרה עכשיו. תן לזה לסחוף אותך, לאכול אותך, לשגע אותך. אתה תשרוד את זה. אתה תצא מחוזק. אתה מסוגל לזה. אתה חייב להיות מסוגל לזה. אין לך שום ברירה אחרת. 

כפייה דתית. או: לא כולנו אנשים חשוכים.

כפייה דתית.

בואו נדבר על כפייה דתית. מה זה בכלל "כפייה דתית"? כשכופים עלינו להיות דתיים, מה לא ברור? ומי כופה? החרדים, כמובן. זה קורה לפעמים, נגיד כשחרדים חוסמים כבישים בשבת. זה לא קורה כשהמדינה מטילה קנסות על סופרמרקטים שפתוחים בשבת. זו אכן כפייה, אבל הדתיים לא כופים כאן שום דבר, זו המדינה כופה.

אני אתחיל באנקדוטה קטנה בשביל אנשים שבטוחים שמדינת ישראל היא העיוות היחיד, הברברית היחידה בעולם המערבי שבה הדת מתערבת במדינה. לא מזמן חגגו אתאיסטים בארצות הברית את זה שהרשו להם להציב פסל נוסף אתאיסטי בחצר של בית משפט מחוזי, כי המדינה החילונית-נאורה-מתקדמת לא הסכימה להסיר פסל של עשרת הדיברות. אה, ושנדבר על זה שהמפלגה ששולטת באיטליה כבר די הרבה זמן היא מפלגה נוצרית? לא נדבר? טוב. בואו נחזור לעניין.

אז כן, המדינה כופה עלי כפייה דתית. אבל לא רק את זה. המדינה כופה עלי לתת לה חלק נכבד מכספי, דבר שהוא ללא ספק כפייה כלכלית. משרד הבריאות כופה על יצרנים לא להכניס למזון חומרים מסויימים – ללא ספק כפייה צרכנית. והצבא? אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו עם כל הדברים שכפו עלי ולא רציתי לעשות שם. הרי זה חלק לא קטן ממה שהמדינה עושהת כופה על אזרחיה דברים. אז למה בכל נושא אחר מותר ורק בנושא הדת אסור למדינה לכפות דברים?

כי הדת היא משהו שצריך להיות פרטי, שכל אחד ינהג איך שהוא רוצה ויעזוב אחרים. נכון? כי המדינה "כופה" רק דברים שקשורים לטובת הכלל, ודת זה עניין פרטי, המדינה לא צריכה לקבוע סולם ערכי או דתי. נכון? לא נכון.

אין למדינה שום בעייה לקבוע עד כמה איכפת לי מקשישים, חולים, פצועים ונכים. הרי המדינה לוקחת ממני כסף (כפייה כלכלית! ערכית!) בהתאם, כדי לטפל בהם. גם אם אני עשיר ומבוטח במליון ביטוחים פרטיים, גם אם אין סיכוי שאני יום אחד אצטרך את הכסף הזה מהמדינה, אני עדיין אשלם ביטוח לאומי. כי ככה זה עובד, המדינה החליטה שכולם דואגים לכולם. למה זה עניין שמותר לה לכפות עלי?

טוב, אז נגיד שעל דאגה לחלשים יש קונצנזוס. למה המדינה מחליטה שמוזיקה זה עניין שצריך לקדם? למה זה בסדר לקבוע למי יש קרייה מבטיחה מספיק, בשביל לוותר לו על שירות צבאי ובשביל לסבסד לו מלא דברים ותכניות הצטיינות? מי החליט שהקריירה של אחד בכינור חשובה יותר מהקריירה שלי בבובות אצבע? הוחלט באופן קולקטיבי שאומנות וספורט הם ערכים חשובים וכל אזרח צריך לתרום את חלקו כדי לקדם את טובי התלמידים. ואם לא בא לי? למה אי אפשר שכל אחד יעשה מה שמתאים לו וזהו? כי ככה! שקט! זה משהו שכולם מסכימים עליו!

מה אני בא להגיד פה? שעיגון בחוק של ערכים דתיים זה הגיוני בדיוק כמו מגוון אחר של ערכים שהמדינה בוחרת לעגן ולקדם. אז נשאלת השאלה: מי קובע איזה ערכים אנחנו רוצים ועד כמה אנחנו רוצים לקדם כל אחד? לא יודע. אבל בעיני יש שתי דרכים עיקריות להחליט. האחת: חוקת המדינה שקובעת את הערכים הבסיסיים שלה. טוב, זה אין לנו, אבל יש את מגילת העצמאות שקבעה שמדינת ישראל היא יהודית ממש כמו שהיא דמוקרטית. אז עיגון של הדת היהודית בחוק זה כל כך מופרך?

אבל דמוקרטית! דמוקרטיה! כפייה זה לא דמוקרטי! צודקים לגמרי. גם לדמוקרטיה צריך להיות חלק בזה. זה לא שיש כמעט עשרים אחוז של חברי כנסת שהם בעלי אג'נדה שהיא כמעט כולה קשורה לעיגון הדת במדינה. כלומר, זה כן. אז לא משנה.

עכשיו אני אלך קצת לכיוונכם: מוסד הרבנות בארץ רקוב. עשו ממנו מאפיה, היהדות האורתודוכסית מדירה כל אפשרות לסוג יהדות אחר ובמשרדים של הרבנות אין ווי-פי. באופן כללי אני לא מרוצה מההתנהלות של משרד הדתות. אז מה? אני לא מרוצה גם מההתנהלות של משרד האוצר, זה לא אומר שאני קורא לאנרכיה כלכלית. צריך להפריד בין "אני לא אוהב את ההתנהלות של משרד ממשלתי" לבין "שילוב של דת במדינה זה חשוך וימי-ביניים ולא קורה בשום מקום בעולם".

תראו, אני הומו ואסור לי להתחתן כי החליטו שהנשואים במדינה מתנהלים רק לפי היהדות האורתודוכסית. אני לא מרוצה מזה, אני חושב שזה צריך להשתנות. אבל אני גם מבין שיש לא מעט אנשים במדינה הזאת שלא רוצים להפריד את הדת מהמדינה וזו זכותם. הגיוני לרצות מדינה חילונית לגמרי, כמו שזה הגיוני לרצות פה קומוניזם. הגיוני, אבל כנראה לא הולך לקרות פה בקרוב. אבל לפסול דעה שונה, שבעד שילוב של הדת במדינה, להגיד על דעה כזאת שהיא פרימיטיבת, חשוכה ושאין לה מקום, זה חשוך, פרימיטיבי ואין לזה מקום.

דודה סימה. או: התמודדות ראשונה עם הומופוביה.

דודה סימה. 

קודם כל אני חייב לך התנצלות. התנצלות על זה ששיקרתי עד עכשיו. האמת היא שרוב הזמן לא שיקרתי, גם כשניסית לשדך לי מישהי בעקשנות שרק אחיין של דודה מרוקאית מכיר, לא שיקרתי. רק התחמקתי, הסתרתי. אבל לאחרונה זה הפך להיות כל כך אגרסיבי, הנסיונות, ההצעות, החקירות, שהייתי חייב להמציא לי חברה. אז לא, נועה לא באמת קיימת, כלומר היא קיימת, היא גם חברה שלי, אבל אנחנו לא יוצאים ולא שוכבים. גם לא נתחתן. את יודעת כבר, הרי זה בדיוק מה שאמא שלי סיפרה לך לאחרונה: אני הומו.

אני יודע שמאז שהיא סיפרה לך את זה אני מסנן אותך. אני גם לא עונה לוואטסאפים ההזויים שאת שולחת לי, על איך תכניסי אותי לחופה בעזרת אמא שלי הצדיקה ושבעזרת כוחות נפשיים נמצא יחד את הדרך הנכונה. לא ממש מתאים לי לענות על זה. זה לא את, זה אני. זה לא שאני לא רוצה לדבר איתך, אני פשוט... טוב, האמת שכן, אני לא ממש רוצה לדבר איתך.

תראי, דודה סימה, זה לא מפחד. גם לא מכעס או משנאה. את דודה שלי ואני מאוד מאוד אוהב אותך. אבל את צריכה להבין שאני עברתי כמה דברים לא פשוטים בחיים שלי. גם את, עם המעברה והכל, אז אולי לא דברים קשים כמוך, אבל דברים לא פשוטים. להבין פתאום שאני שונה ואחרי זה עוד לספר את זה לחברים, להורים. הייתי בכמה מקומות לא נעימים. מקומות שאין לי שום כוונה לחזור אליהם שוב.

אני לא מתכוון להתעלם ממך לתמיד. ברור שנדבר שוב. אבל לפני שנדבר שוב צריכים לקרות כמה דברים. הדבר הראשון שצריך לקרות הוא שתרגעי. באמת, לא משנה מה תגידי, לא משנה מה תעשי, גם אם תעלי בחזייה ותחתונים על משאית במצעד הגאווה (ובבקשה, דודה סימה, בבקשה אל תעשי את זה), אני לא אדבר איתך איזה שבועיים. קיבלת עכשיו חדשות גדולות. כשאני הבנתי אותן לקח לי כמה שנים טובות לעכל את זה. אני חושב שמגיע לך לפחות שבועיים לחשוב קצת על הדברים לפני שנעלה אותם לדיון.

הדבר השני שצריך לקרות הוא שתביני שכרגע הבחירה שלי (ובכוונה אני אומר "בחירה") לא נתונה לדיון. אני לא אומר שאת צריכה לקבל אותה, אני לא אומר שאת צריכה להבין אותה. אני כן אומר שכל שיחה על איך משנים אותה היא שיחה שאני לא מתכוון לנהל.

למה לא? קודם כל ככה לא. כי זה החיים שלי ואני לא חייב לתת לך הסברים על כל דבר. אם אני מחליט שאני לא רוצה לדבר על זה, אז לא מדברים על זה. נקודה. הסיבה השנייה היא שאני שלם עם ההחלטה הזאת. אני בסדר גמור איתה. תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לשנות את זה וזו לא הייתה תקופה טובה, אז אין לי שום כוונה לחזור לתקופה הזאת.

הדבר השלישי שצריך לקרות הוא שתביני שאני לא הולך להתחתן. כן, זה קצת כמו הדבר השני בעצם, אבל קצת שונה. הקודם יותר קשור אלי, זה משהו שאני לא אדבר עליו. אבל הדבר השלישי קשור אלייך. את צריכה באמת להבין שבאמת, באמת, אין שום סיכוי שאני אהיה סטרייט. אז אני לא הולך לנסות שום תפילה, שום דייט, שום רב. כלום. אפילו אם את בטוחה שיש סיכוי, אני אומר לך שאין. אפילו אם זה רק בגלל שאני פשוט לא רוצה להשתנות. 

אז על מה ישאר לנו לדבר בכלל אחרי זה? תוכלי לספר לי שזה מתסכל אותך, שזה קשה לך, שאת לא יודעת מה לעשות עם זה. תוכלי לשאול אותי את השאלות הבנאליות, ממתי אני יודע, אם הייתי פעם עם בחורה. תוכלי סתם לדבר איתי, כמו אדם רגיל. ואולי, עוד מליון ואחת שנה, אם באמת יגיע המשיח, תוכלי לנסות להכיר לי מישהו.