המדריך למתחיל המתחיל.

לפני שנתחיל באיך להתחיל, גילוי נאות: מעולם לא הצלחתי להתחיל עם מישהו בפאב. בד"כ סירבו בנימוס, או לקחו מספר טלפון ולא עשו בו שימוש. כל שימוש בעצות האלה על אחריותכם בלבד.

תתחיל

קודם כל, תתחיל. לכן קוראים לזה להתחיל. כי אתה צריך להתחיל. זה לא משנה אם זה בפאב, במסיבה, באוניברסיטה או באתר אינטרנט. תתחיל. תהיה היוזם. תשלח הודעה, תיגש, תשאיר פתק הפתעה בתיק. משהו. ולא, לעשות עיניים זה לא משהו. תבהיר שאתה בקטע. אל תלך מסביב, אל תנסה לרמוז במשך מספיק זמן. תראה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שאתה בעניין. אתה לא מבין כמה זה מושך גבר שלא מפחד להראות שהוא בעניין. כמה זה מושך לדעת שמישהו חושב שאתה מעניין. עוף על זה בכל הכוח.

תגיע לפואנטה

אם באת ואמרת "היי" אמנם זה נחשב שהתחלת, אבל צריך גם להמשיך. כן, אני יודע, זה לא הוגן. אתה זה שהתחלת, מה השני לא צריך לעשות משהו בנידון? לא. למה? ככה. כי החיים קשים. אז אתה צריך להמשיך את השיחה, ולקחת אותה למקום שבו אתם מחליפים מספרי טלפון, או הולכים לשירותים ביחד, לא איכפת לי מה המטרה כרגע. העניין הוא שתהיה מטרה. שים לב, צריך גם טאקט, אי אפשר שהמשפט השני יהיה "רוצה למצוץ?". אבל תחתור למגע. תבקש טלפון, תגיד שהיית רוצה להפגש שוב, או שהדירה שלך ממש קרובה, אם זה הכיוון. תמשוך קדימה. אפילו אם אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, תמשיך את השיחה במטרה לגלות. אין דבר שיותר קטלני לשיחת הכירות משתיקה מביכה. 

היה עצמך

אם אתה שונא בירה, אל תשתה בירה. אם אתה לא שנון, אל תנסה להיות שנון. אל תעמיד פנים שאתה אוהב דברים שאתה לא. מריחים את זה מקילומטרים וזה טרן-אוף רציני. אם מדובר באתר היכרויות – שים תמונה שבה אתה נראה כמו עצמך. כן, גם אם אתה נראה מעולה בתמונה ההיא כי לא רואים לך בכלל את הפנים. בסוף התמונות שם כדי לדעת איך אתה נראה. זה לא אומר שאי אפשר לבחור תמונה טובה שלך, אבל השאיפה היא שמתישהו יראו אותך גם במציאות.

אל תהיה עצמך.

תתכונן לפני. תראה קצת יותר טוב, תריח קצת יותר טוב. תצחק בקול רם ובחיוך מלא שיניים. אתה לא בדיוק עצמך כרגע, אתה עצמך-על-סטרואידים. עצמך החדש והמשופר. אפילו אם לא התכוננת, תן לעצמך שתי שניות, סדר את החולצה, תתכונן לרגע. רק בשביל התחושה שנכנסת למצב החתיך שלך. תישאר קליל. זה לא אומר לשקר, אבל אם השני אמר שהוא אוהב חתולים, אתה לא צריך לספר שאתה מתעב אותם. אנחנו פה בשביל מספר טלפון, לא בשביל לחשוף את האמת. 

והכי חשוב – תדע להתמודד. לפעמים אומרים "לא". לפעמים אומרים "כן" ובכל זאת לא מתקשרים אחרי זה. וזה קורה. וזה בסדר. אבל העיקר שניסית.

מטא – פוסט. או: איך אני מפסיק להיות קארי בראדשואו והופך להיות ז'אן ז'ק רוסו.

"היא כותבת טור כזה, היא מספרת בו על כל מיני הרהורים על סקס ובנים, קוראת לבנים בכינויים, ממש בסגנון סקס והעיר הגדולה. בעצם גם ממש מזכיר את הטור שלך." כך אמר לי א', החבר הכי סטרייט שלי, והביא לעולמי טלטלה שהוא לא שיער.

מה רע בלכתוב כמו קארי בראדשואו, אתם שואלים? אז בואו נפתח את זה. אני לא יודע מה רע, כי מעולם לא ראיתי סקס והעיר הגדולה. אין לי שום דבר נגד שרה-ג'סיקה-פרקר, קים קטרל, או השתיים האחרות שלא היו מספיק מצחיקות כדי לקבל רפרנס בfamily guy. מה שכן יש לי זה איזה רעיון מה זה אומר "לכתוב כמו סקס והעיר הגדולה" ולא ככה אני רוצה לכתוב.

ראשית: זו כתיבה שטחית שמסתכמת בדאגה מתי הבחור ששכבתי איתו אתמול יתקשר אלי, האם נתחתן ועם איזה נעליים. שנית: היא מכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר. בואו נדבר על דברים פשוטים וכיפים, נדאג לסוף טוב, ונלבש נעלים יפות. דבר שלישי, ואולי הגרוע מכולם: ההתרכזות בעצמה. עם מי שכבתי, עם מי לא ואיזה נעליים אני עומדת לקנות. אני ואני ואני.

ועכשיו הגיע הזמן לקחת מבט ארוך ומעמיק במראה ולשאול: האם אני באמת שונה מזה?

אורח חיים נהנתני? נראה לי שפה אני דווקא בסדר. אולי אפילו קיצוני לכיוון השני. איזו הנאה מוזרה לדבר על תסכול וגועל. אולי זה משהו שדורש בדיקה בפני עצמו. אבל בינתיים נתנחם בזה.

מכנה משותף נמוך? אני כותב הרבה על סקס, שזו הדרך הכי נמוכה למשוך תשומת לב. אבל עסקתי גם בכמה דברים אחרים. חוץ מזה, אם הייתי רוצה למשוך תשומת לב עם סקס הייתם שומעים פה על סיפורים הרבה יותר קיצוניים. אז לא זו המטרה.

נשאר הדבר השלישי. האני. ופה אני נופל חזק. מספר לכם בדיוק מה עשיתי, את מי עשיתי, את מי לא עשיתי ומה דעתי על זה. התעסקות מוחלטת אך ורק בי. אבל פה נכנס הבחור שהזכרתי בכותרת – זא'ן ז'ק רוסו. הוא כתב ספר בשם "הוידויים". בוידויים שלו הוא מספר על עצמו, חוקר את עצמו, מנתח את עצמו. מדבר רק על עצמו. אבל עושה את זה מתוך נסיון להבין משהו כללי יותר. בגלל שאנחנו כל כך שונים, הוא טוען (בערך), הדרך היחידה להבין משהו על העולם היא להסתכל על עצמך ולנסות להבין מזה משהו על כולם. ואני ממש בסדר עם זה שיגידו לי שאני כותב כמו ז'ן ז'אק רוסו.

אז צריך להתרכז בנסיון להבין, להגיע עמוק, להסיק משהו מכל זה. לא לספר לכם ששכבתי אתמול עם גרמני שהיה כל כך יפה שבא לבכות. זה חסר טעם. זה "סקס והעיר הגדולה". להגיע ליותר מזה. לנסות להבין איך זה שאני חופר על זה שאני מחפש חבר, אבל מוצא בעיקר שרירי בטן. ואם לא זה, אז לפחות אני אלך לקנות נעליים יפות. 

נ.ב.
אם אתם מסכימים, או אם לא, ספרו לי! הבלוג הזה הוא בשבילכם.
(אבל בסוף אני אעשה מה שבא לי. זה הבלוג שלי, בכל זאת).

ההומו המכוער

החלק השלישי בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

לא רציתי, ניסיתי להתחמק. אבל אין מה לעשות. אני ההומו המכוער. האמת, בתכל'ס נראה לי שאני איפשהו באמצע. אולי בימים טובים קצת מעל. אני תמיד מקבל חצי-מחמאות. "יש לך בלורית כמו של הצנחנים מהכותל", "יש לך יופי כמו של הערבים בסרטים", "אתה מאוד פוטוגני". מין אמירות שמתכוונות לטוב אבל יותר מעליבות. לא שזה משנה משהו. כי יש רגע אחד, לפעמים במסיבה, לפעמים בפאב, לפעמים כשאני יושב בבית מול "אטרף דייטינג". זה הרגע הזה שבו מישהו אומר לי "לא", ובאותו רגע אני הכי מכוער שיש.

כי על זה הכל נסוב. על ה”לא”. אני רוצה אחרים והם לא רוצים אותי. כל פעם אני ממציא תירוץ. פעם אני מאשים אותם, פעם אני אומר שמזל שלא, פעם אני סתם מתמרמר על זה. מנסה עם קצת הומור להוציא מזה טור. כל פעם אני בורח מזה, הולך מסביב, יושב וכותב על משהו אחר כדי לא לכתוב על זה. אז הפעם אני תוקע את האצבע בפצע ומסובב. הכי ברור שיש - הבחור הכי חתיך במסיבה לא רצה אותי.

אין מה לעשות. הוא הכי חתיך במסיבה, הוא מצא את השני הכי חתיך במסיבה וזה לא אני. ואם זה לא אני, אז אני מכוער. מכוער זה לא מושג מוחלט. זה לא משנה אם אני ממש מכוער או רק טיפה מתחת ל"הכי חתיך שיש". בסוף זה או שכן או שלא. לא הכי חתיך במסיבה וגם לא במקום השני. והייתי רוצה ללכלך ולהגיד שזה סתם בחור יפה עם אישיות של כיסא. אבל הוא לומד משפטים, הוא מצחיק ומקסים וגם מתנדב עם ילדים. מושלם. ואני רוצה אותו. והוא רוצה מישהו אחר שרוצה אותו בחזרה. וזה זין לא נורמלי.

לא מתרגלים לזה. זה תמיד שורף מבפנים. “לקחת את זה בקלות” זו סתם העמדת פנים. זה מרגיש חרא. זה מוציא רפש שכבר שכחתי שיש בי. תסכול, גועל ולפעמים גם לשכב עם מישהו באותו לילה רק כדי להרגיש רצוי. רק כדי לא להיות מכוער. לא שזה עוזר.

אולי יהיה לי סוף הוליוודי. אולי מחר מישהו יחשוב שאני הבחור הכי חתיך במסיבה, ואני אחשוב שהוא הכי חתיך ונדהר ביחד אל עבר השקיעה. אולי.

אבל אתמול הבחור המושלם הלך עם הבחור השני. אתמול הייתי לבד.

והייתי סתם הומו מכוער.

מוקדש לז' סופית. האב הרוחני של "נטיות אפוכות" שאף פעם לא מרשה לי להיות ההומו המכוער.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוגוסט 2012: מכוער

תודה. או: איך כותבים דברים בלי ציניות ומרמור?

גליון "מכוער" של האף כבר ירד לדפוס. אני אתן לו להסתובב קצת ברחובות ובאתר האף ואז אעלה אותו פה. אני בטוח שהרשת כולה על קוצים.

אבל עד שהוא יצא אני עוצר לרגע להגיד משהו:

תודה לכם, קוראים יקרים.


בזמן האחרון קיבלתי מכם כמה וכמה מיילים. אני מבטיח להשיב לכולם בהקדם אבל המקבץ של כמה ביחד עשה לי חשק להודות גם לקוראים כגוף אחד.

לא תמיד קל לי לכתוב. לפעמים אין כוח. הרבה פעמים אני קורא משהו שכתבתי ורגע לפני שאני לוחץ על "פרסם" אני שואל את עצמי "את מי זה מעניין בכלל?".

וכל מייל כזה, כל תגובה, ואפילו כל קורא שאני רואה שנכנס (גוגל נותן כלים קצת פסיכים לעקוב אחרי כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך, קשה לא לפתח אובססיה לזה), כל אלה הם מה שגורמים לי ללחוץ בסוף על "פרסם".

אז תודה.

נתראה בגליון מכוער.

גד.

עייפות החומר. או: על ענייני עניין.

אני מעוניין בכל מיני אנשים. אני מתעניין בהם והם לא מתעניינים חזרה. בד"כ אני בוכה קצת, מתמרמר קצת, כותב על זה טור וממשיך הלאה. אבל די, התעייפתי. לא רק מהדחיות. אלא מהאוטיזם החברתי שהקהילה הזאת פיתחה. מחוסר היכולת להתמודד עם הסיטואציה הזאת בה הם מעוניינים במישהו אחר.

הרי אני לא היחיד בעולם שמעוניין באנשים. יש כמה אנשים שמעוניינים בי. אמנם אני לא מעוניין בהם, אבל זה לא העניין מי מעוניין. כי גם המעוניינים לא הביעו עניין. כלומר כן, אבל בדרך כל-כך מעוותת שזה רק הזיק. הם נעמדו לידי וחיכו שאני אעשה משהו. הם דיברו איתי במשך חודש בלי לרמוז לרגע שהם מעוניינים, וברגע שלקחתי את המושכות לידיים הם אמרו לי שכבר שבוע הם יוצאים עם מישהו כי לא עשיתי שום צעד. הם שלחו אנשים אחרים להגיד לי שהם בעניין שלי. האחרון שהחליט להפסיק להיות בחורה ולעשות עם זה משהו היה כל כך נכה-חברתית שהוא פשוט ניגש אלי וניסה לנשק אותי על הפה, כשלפני זה החלפנו אולי שלושים מילים כל החיים. יש המון סיבות שבגללן כל הדברים האלה קורים. אבל לכולם יש תוצאה אחת משותפת – נמאס לי.

לאחרונה א', חבר טוב (וֹסטרייט) דיבר איתי על הומו אחר שהוא פגש. הוא אמר שהוא מקסים וחתיך. כמובן שרציתי להכיר אותו. אבל אז שוב התחיל המשחק הזה. שוב התחיל הקטע הזה שאני צריך להיות זה שמביע עניין. ר' מושלם, אבל הוא ביישן. אפשר לדרבן את ר', אפשר לשכנע אותו לתת לי את המספר שלו. אפשר לשווק אותי טוב. כל אלו המילים של א'.

שילך להזדיין ר'. למה הוא יותר טוב ממני? למה הוא הצד שצריך "לדרבן"? למה אותי צריך "לשווק"? עד כמה אני מסכן שצריך "לדרבן" אנשים אחרים כדי שיסכימו לקבל ממני שיחת טלפון. אני חכם, מצחיק, מגניב ויש לי טור במגזין ירושלמי. אם ר' לא יודע איך לסמן לבחור שהוא מעוניין בו, או שהוא לא רוצה לעשות את זה, אז אני מוותר.

וזה תקף גם לכל השאר. אני התעייפתי. אני צריך מנוחה. בזמן הקרוב אני לא הולך להיות היד המלטפת לכל פגועי-אטרף של הקהילה הזאת. אני לא הולך להיות "הצד הבוגר" שיבין את מכואבי הנפש העדינה של כל ההומואים האחרים. מישהו אחר יצטרך לעשות את זה. תנאי סינון בסיסי הפך להיות בחור שיודע איך להתחיל עם מישהו אחר. מישהו יצטרך לבוא אלי ולהגיד לי "גד, בא לי עליך". מישהו יצטרך להיות זה שרוצה אותי, בזמן שחברים שלו מדרבנים אותי לצאת איתו. גם אם זה אומר שבזמן הקרוב אני אהיה לבד. אבל בסוף כשישאלו את הילדים שלי איך ההורים שלהם הכירו, הם לא יגידו "גד היה די מסכן, אבל שיווקו אותו ממש טוב, אז בסוף זה הצליח".  

מחפשים אהבה. או: על מה הומואים מדברים כשהם מדברים על רגשות.

"גם אם היית, ואתה לא, מכוער, לי זה לא חשוב. באמת באמת. מעניין אותי מה יש בפנים". כך כתב לי י' השבוע.

כמה דברים הטרידו אותי בסיפור הזה. הראשון הוא שמסתבר שכבר אי אפשר לדבר איתי (ובטח שלא לשכב איתי) בלי שהשיחה תהפוך לפוסט בבלוג הזה. הזהרו, הומואי ירושלים, פן שיחתכם הבאה תהפוך לסיפור החם של הילד הרע שבי.

הדבר השני הוא שזה שקר. מה שיש בפנים זה אחלה, אנשים עם בפנים זה מקסים. אבל אף אחד לא רוצה לצאת עם הומו מכוער. חשבתי שאני אצטרך להוציא את האמת בכוח, אבל הבלוף יצא מהר משציפיתי. כמו במשחק של כיתה ה', פשוט אמרתי "שקר".

אז י' הסביר: "חשוב שיהיה אסתטיקה (השגיאות במקור) וגוף תקין, אבל מעבר לזה אני הכי לא מתחכם", ובעוד אני מתכנן בדיחות שנונות לבלוג (אם אני אכרות אצבע, זה גוף תקין? מה זה כן מתחכם? מישהו שרוצה רובוטריק?) הוא נותן לי את הפאנצ' הסופי "אמממ אולי רק זה שטכנית לא נמשך לאשכנזים". הייתי ממש רוצה לכתוב משהו שנון וארסי אבל נראה לי שפה המציאות מתעלה על כל מה שאני יכול להמציא. אשכנזים, טכנית, בפנים, תמציאו לכם לבד כמה בדיחות.

אני לא כועס על הבחור. אני מאוד מחבב אותו וגם קצת מקווה שהוא לא יקרא את זה. (עדכון – מאז יצאנו לדייט וזה לא ילך). זו לא אשמתו. הוא גדל בעולם שבו לימדו אותו שאומרים דברים כאלה. הוא יודע בדיוק מה צריך להגיד כשרוצים סקס (שואלים "מה מחפש?" ועונים "זורם"), ומה כשרוצים קשר רציני ("קשר רציני") ומה כשאתה אוהב משחקי שליטה (שואלים "יש משהו מיוחד שאוהב בסקס?").

זה קצת רקוב. זה יותר מדי רחוק מהקטע הנורמלי הזה של "להכיר". של לראות מישהו, לעשות לו קצת עיניים, לדבר, אולי לשכב, אולי לא. לפעול קצת לפי מה שבא לנו. הכל הפך להיות כל כך מנוכר שאנחנו כבר לא יודעים מה בא לנו. מותר לנו לרצות שני דברים "סקס" או "קשר רציני" וזה או זה או זה. וכשאתה מחפש "קשר רציני" (שזה עניין שלם ומוזר בפני עצמו "לחפש קשר רציני") אסור לך להתעניין במראה. רק האופי זה מה שחשוב. זה לא עובד. זה רובוטי וזה מגעיל וזה חסר כל רגש. כן, דווקא שמחליטים שרוצים לעשות סקס עם רגש הוא הולך לאיבוד. זה הבעייה עם הרגשות האלה, הם נזילים מדי, שבירים מדי. ואנחנו, ההומואים לקחנו אותם עם הידיים הגסות והמטונפות שלנו והתעקשנו לדחוף אותם לתבניות שנוכל להתמודד איתם. אז נשאר לנו להגיד אחד לשני "אתה יפה מבפנים". ולנסות ממש ממש להאמין בזה. וזה לא עובד.

אבל אני הבנתי הכל. אני פיצחתי את השיטה. ואני הולך עכשיו לעשות סקס חסר כל משמעות עם בחור שאני ממש מחבב כי אני לא יודע אחרת.  

מכתב לד'. או: מצאתי את אהבת חיי בפעם השלישית השבוע.

אל תדאג ד', אני לא אחשוף את שמך המלא. אמנם כתבתי ליואב מה דעתי על הדיסקרטיות הזאת, אבל אותך אני לא שופט. הרי אתה חצי-סלב אחרי הריאליטי שהשתתפת בו. אני לא רוצה לגרום לך אי-נוחות, כי אני מאוהב בך, ד', ממש מאוהב.

דיברנו עשר דקות שלמות. צחקת מהבדיחות שלי, זה תמיד סימן טוב. אולי זה היה צחוק מנומס, אבל זה רק אומר שאיכפת לך ממני ואתה לא רוצה שאני אעלב. וברגע שגיליתי ששנינו אוהבים את סלינג'ר ידעתי שזהו, אפשר להדפיס הזמנות לחתונה.

אני יודע מה אתה חושב, ד', שהתאהבתי ככה גם לפני יומיים באהוד שלומד איתי, רק כי הוא סיפר משהו מצחיק ויש לו עיניים יפות. אני מודה, חשבתי שקורה שם משהו. כשחייכתי אליו הוא שלח לי בחזרה חצי-חיוך. חצי חיוך! אבל הוא סתם שיחק בי. יש לו חברה. שלח לי חצי-חיוך לחינם, הנבלה! הכל היה רק בלבול. אתה, ד', אתה הדבר האמיתי.

אני יודע, אתה תפוס. אמרת את זה בסוף הערב כשביקשתי ממך את המספר שלך. אני אפילו לא יודע אם זה חבר או חברה. אבל אני יודע שעמוק בפנים אתה מבין שאני האחד בשבילך, ממש כמו שאני מבין שאתה בשבילי. בפעם הבאה שתראה אותי כבר תגיד לי, נכון? כבר תגיד לי שגם אתה מאוהב.

מאוהב זו המילה. לא סתם דלוק .זה לא סתם ההומו הרע שבי שרוצה לזיין אותך. אני רוצה להתעורר איתך בימי שבת בבוקר, לראות איתך סרטים רומנטיים ולבחור שמות לילדים שלנו. הספיקו לי עשר דקות כדי להבין שזה יהיה מושלם.

אני יודע מה אתה חושב. שאני סתם משלה את עצמי. מכניס את עצמי לסרטים שממילא יגמרו רע בגלל מישהו שאני מכיר יומיים. אני יודע שזה מטופש, אבל אני לא יכול לעצור את עצמי.

אולי אני לא רוצה לעצור את עצמי. אולי זה נחמד לי הסרט המתמשך הזה. גם אם אהבה לא תצא מזה, לפחות יש לי קצת פרפרים בבטן. לפחות אני מתרגש כל פעם כמו ילד. הולך בכיוון ההפוך מהשיעור הבא רק כדי למשוך את השיחה עם אהוד בעל העיניים היפות עוד כמה דקות, שבסופן הוא יזכיר את חברה שלו. נכון, ממש כמו ההתאהבות המוגזמת יהיה גם שברון לב לא פרופורציונלי בעליל. אבל למשך חמש דקות אני ארגיש מאוהב. אהבה קלילה, סתמית, ילדותית.

אתה הלייסנדר שלי, ד', אני הולך לישון מאוהב בדימטריוס, וקם כשאני מאוהב בך, והולך לישון מאוהב בך וקם מאוהב במישהו אחר. זה רק לרגע, לקצת, ללילה אחד של קיץ. ובאותו רגע זה אמיתי וזה לנצח. מה זה משנה למה? מה זה משני במי? העיקר הפרפרים, העיקר ההתרגשות, העיקר להיות מאוהב.