ההומו הטוב.

החלק הראשון בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

ההומו הטוב מצחיק וחכם. ההומו הטוב מעורב חברתית. הוא מתנדב בחוש"ן, חברותא, איג"י, הבית הפתוח ובתא הגאה של האוניברסיטה. הוא גם עמוק בברנז'ה. הוא מכיר את כל המסיבות הכי שוות ויש לו כניסה חינם לכולן. הוא חבר של הקופאי, של הברמן ושל הדי-ג'יי. הוא מכיר את הבעלים של המועדון ואתה די בטוח שהוא לא משלם על המנוי שלו בחדר הכושר. והוא חתיך. אוי כמה שהוא חתיך. איזה מזל יש לך שהוא רוצה אותך. אתה רוצה אותו? ברור שאתה רוצה אותו. כולם רוצים אותו. הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב הוא חיית המחמד של הקהילה. היא מעריצה אותו והוא מעריץ את עצמו. כותבים עליו במדורי הגאווה של “טיים אווט תל אביב" שהוא הדבר החם הבא. הוא חם כי הקהילה עושה אותו חם והיא עושה אותו חם כי הוא חם. אף אחד לא בטוח איך התחיל המעגל הזה. אבל כרגע הוא חתיך ואומר מה שאנחנו רוצים לשמוע. הוא אוהב את עצמו ואנחנו אוהבים אותו גם, כי הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב ממש הומו. הוא קם בבוקר והוא הומו והוא הולך לישון והוא הומו. הוא הומו מבוקר עד ערב ולא שום דבר אחר חוץ מזה. הוא מתנדב בארגונים של הומואים, הוא יוצא למסיבות של הומואים, הוא פוגש את החברים ההומואים שלו, ואז הם מדברים על המסיבה של ההומואים מאתמול. באוניברסיטה, הוא לומד משהו שקשור להומואים ואם לא, אז הוא לוקח לפחות קורס בחירה אחד בנושא "מגדר ומיניות". הוא ארגן את מצעד הגאווה, את הפגנת הלסביות ואת עצרת ההומואים הדתיים. הוא גם היה ממש טוב בזה, כי הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב הוא הומו מתיש. זה אף פעם לא רק שנינו כי הוא תמיד מכיר את כולם מסביב. זה אף פעם לא ערב שקט בבית כי זה בדיוק יום ההולדת של ההוא מהזה. אי אפשר לנהל שיחה רגילה בלי שהיא תגיע לקיפוח של הההומואים. ופעם אחת, רק פעם אחת, הייתי רוצה להגיד "איזה הומו" בלי לקבל על זה שטיפה. הוא בחיים לא ייתן לי להשמיע ביטוי הומופובי, הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב ואני נפרדנו, כי לא יכולתי כבר. הוא הפך לרווק הכי מבוקש של הקהילה. פשוט אין לו זמן להשקיע כרגע בזוגיות. בראיון ל”מאקו גאווה” הוא יגיד “משום מה בטוחים שאני סנוב, אבל אני סתם בן אדם פשוט, כמו כולם”. הוא לא פשוט כמו כולם. הוא מצחיק וחמוד ורגיש וחתיך יותר מכולם. ובגלל זה בסוף הוא ימצא איזה חתיך אחר ותהיה להם זוגיות בריאה ומוצלחת ובעיקר טובה. ואני אחייך ואקנא בו, בו ובחבר החתיך שלו. בעצם, בעיקר בחבר החתיך שלו, שתפס את ההומו הטוב.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון יוני 2012: טוב.

בעד המצעד

או: סיבה למסיבה

לפני כמה ימים איזה הומו כתב למה הוא נגד מצעד הגאווה. כתב כל מיני סיבות שבגללן מצעד הגאווה מיותר ואפילו מזיק. אני רוצה להסביר לו למה הוא טועה.

הוא כתב שמצעד הגאווה מיותר כי מצב הקהילה בארץ טוב. האמת, הוא צודק, מצב הקהילה בארץ אכן ממש טוב. אולי לפעמים אנחנו לא אומרים את זה מספיק. אבל יכול להיות יותר טוב. מבחינה חוקית ענייני אימוץ ומשפחה עדיין לא הוסדרו. המלצות של וועדה? בארץ שלנו הן שוות לתחת. עד שפונדקאית ישראלית לא תלד לי ילד, אני לא אאמין שזה עבר.

אבל לא זו הבעייה האמיתית. הבעייה האמיתית היא שיש ילדים שיוצאים מהארון וסופגים קללות ועלבונות. שיש ילדים שבכלל לא יוצאים מהארון, כי הם מפחדים. שהם מחכים עשר שנים לפני שהם מספרים למישהו, או שהם לא מספרים לאף אחד וגדלים להיות סטרייטים-בכאילו שנמצאים בנישואים אומללים. הבעייה האמיתית היא שיש הורים שלא מדברים עם הילדה שלהם כי היא רצתה להביא את חברה שלה הבייתה, או שהיא אמרה להם שהיא לסבית והם אמרו לה “את לא”. דברים כאלה קורים כל הזמן.

ולזה מצעד הגאווה חשוב. הוא מראה לחברה שיש הומואים ושהם בכל מקום. שזו לא איזה קבוצה קטנה ונעלמת שאפשר להתעלם ממנה. זה השכן שלהם והבוס שלהם והעובד שלהם והמוכר שלהם במכולת. שבין כל האנשים יש גם הומואים והם בדיוק כמו כולם. אבל יותר מזה המצעד מראה את זה לצעירים. כבר כתבתי פה פעם שלגלות שאתה הומו זה אחד הדברים הקשים שאפשר לעבור. המצעד מרכך קצת את המכה. הוא מראה לצעירים שזה בסדר, שיש עוד הרבה כמוהם, ולא רק שזה לא נורא, זו סיבה למסיבה. מהבחינה הזאת אני לא חושב שאי פעם מצב ההומואים יהיה "מספיק טוב". בבני אדם טבועה התנגדות לשונה ויכול להיות שתמיד נצטרך להיות פה כדי להזכיר שאנחנו לא כאלה שונים.

עוד נכתב שהמצעד לא מייצג אותו. קודם כל, זה מזיז לי ת'ביצה. צריך לבקש אישור מכל הומו לפני המצעד? המצעד כן מייצג אותו כי הוא הומו, ירצה או לא. ואם לא מוצא חן בעיני מישהו מה שרואים במצעד שיבוא וישנה את זה אבל שלא ישב בבית ויתלונן. כל המטרות שהוזכרו, הן בכלל לא מטרות רשמיות של המצעד. כל ההומואים הצמחונים, ימנים, שמאלנים, משתמטים, מיליטנטים, כל קבוצה כזו מתאגדת לגמרי על דעת עצמה. נכון, יש בזה משהו מקומם, אבל זה גם טוב, זה מראה שיש גיוון בקהילה, שחוץ מהומו אתה יכול להיות עוד אלף ואחד דברים אחרים. שאפשר להיות הומו בלי להיות רק הומו.

אבל הסיבה הכי חשובה לעשות את המצעד היא גם הכי פשוטה – כי זה כיף. במצעד כיף. כן, גם חם, אבל גם כיף. הוא לא מחאה, הוא חגיגה. אנחנו חוגגים את ההומואיות שלנו, ובגלל זה אנחנו מגזימים. אנחנו לא רוצים סתם ללכת ולהגיד "אה, כן, אנחנו גם הומואים". את זה אני עושה כל יום. ליום אחד אנחנו רוצים להיות ההומואים הכי מוגזמים שלנו, ולפעמים זה אומר לרקוד על משאית בתחתונים. יום אחד אנחנו משוויצים בזה ונהנהים מזה. ולמה לא? למה שלא נשמח עם זה? לאיזה מצב עגום הגענו בו כל הליכה ברחוב חייבת לנבוע מאיזה סיבה פוליטית מהותית ועמוקה? מה רע בזה שאנחנו פשוט רוצים לצאת ולכייף ולהזמין את כל הסטרייטים לחגוג ביחד איתנו? כי באמת, שזו, ורק זו, גאווה.

נגד המצעד.

או: במצעד הגאווה חם

במצעד הגאווה חם. לא חם כמו "יהיה לוהט" חם. חם כמו "ארבעים מעלות בצל" חם. מתכנסים בגן מאיר, וחם. ואז צועדים ברחוב, וחם. ועוברים ליד איזה משאית ויש את הרעש של המנוע, והוא גם פולט עליך חום, אז בכלל חם, ואז סוף סוף אחרי צעידה ארוכה, וכמובן חמה, מגיעים לחוף, ונחשו מה קורה שם. נכון, ממש ממש חם. וזהו. זה כל מה שקורה במצעד הגאווה. ובגלל שבתל אביב גם ככה ממש חם, אז אפשר פשוט לוותר עליו.

הרי מי שחושב שמצב הקהילה בארץ רע חי בסרט. לא מזמן המליצו שגייז יוכלו להביא ילדים בארץ באמצעות פונדקאות. כל עניין הנישואים תקוע בגלל נישואים אזרחיים, לאף אחד לא איכפת אם זה חתן וכלה או חתן וחתן כל עוד הרב אורתודוקסי. הומואים ברחבי ארצות הברית חוגגים את זכותם לצאת מהארון בצבא כשבארץ לשמונה מאתיים יש תפוצת גייז במייל כבר כמה שנים. ועוד דבר קטנטן, תל אביב נבחרה לא מזמן לעיר הכי גאה בעולם. ממש טרגדיה לקהילה. אני יודע שאנחנו שונאים להודות בזה, אבל בכל זאת: מצבנו בארץ כהומואים לא כזה רע.

וזה לא רק מיותר, זה גם מרגיז. מרגיז שאם אני ארצה או לא, המצעד הזה מייצג גם אותי. זה מצעד *הגאווה*. יענו, של כל ההומואים. ומי הם שיצעדו בשמי? אתם יודעים שיש שם קבוצה שמקדמת טבעונות בשם ההומואים? גם השתמטות, שמאלנות, סוציאליזם, יו ניים איט. זה לא אני והם לא מייצגים אותי. לא רוצה שיצעדו בשמי, לא רוצה שיציגו אותי כחלק מהם. בגללם רואים אותי ככה, בגללם כשאני אומר "הומו" רואים בחור בתחתונים רוקד על משאית. מי מינה אותם להיות הנציגים של הקהילה?


בסוף זה מה שאנשים רואים. אנחנו לוקחים יום אחד בשנה להראות את עצמו לכולם ורק מצדיקים את הסטריאוטיפ. מראים כמה אין בנו שום דבר מעבר לגוף שרירי וחולצה צמודה. שכל מה שמעניין אותנו זה מסיבות וסקס ולא שום דבר אחר. אנחנו מראים את עצמנו בצורה מסויימת ואז מתלוננים שככה רואים אותנו. אם הומואים דורשים יחס שווה הם צריכים להתנהג כמו כולם. וכולם לא צועדים בחום של יוני ומריירים על דוגמנים בתחתונים.


אבל הכי גרוע זה עצם הרעיון. עצם הרעיון שכדי להרגיש שווים כהומואים אנחנו צריכים להפריע לאחרים. שיתנו לנו להתחתן, שייתנו לנו להתגרש, שייתנו לנו להביא ילדים ולהיות טייסים, אבל כל עוד כולם בסדר עם זה, זה לא באמת שווה. זה לא מה-אנחנו-רוצים-לקבל, זה מה-אחרים-לא-רוצים-לתת-לנו. והם לא רוצים לתת לנו לצעוד, אז נצעד. רק אם נדע שהדוסים לא רוצים שנצעד אבל אנחנו נצעד בכל זאת, רק אז יש לנו שיוויון. תכל'ס, עכשיו אנחנו באמת יכולים להרגיש ישראלים כמו כולם, גם אנחנו רעשנים ומפריעים.

ובקרוב: למה בכל זאת כן צריך את מצעד הגאווה.

סיפור תל אביבי. או: מתי לא לרצות סקס הפך בכלל לאופציה?

אני מפסיק לרגע את הניתוח-פיסכולוגי-בשקל שלי של כל מיני דברים בקהילה, כדי לשתף אתכם בסיפור. סיפור שמצד אחד הפך להיות המציאות היום-יומית שלי, ומצד שני היה נקודת מפנה חשובה. אכן כן, ניחשתם נכון. אני הולך לספר לכם איך לא עשיתי סקס.

יצאתי קצת מוקדם, היא הגיעה קצת מאוחר ומפה לשם היו לי שעתיים לשרוף בתל אביב. פעם הייתה לי אפליקציה שמראה לי, על פי מרחק, מי ההומואים סביבי. ("מה, יש אפליקציה כזאת?!” כמה שאתם תמימים. לא רק שיש, היו לי שתיים כאלה). אבל הפסקתי עם השטויות האלה. אז אני כותב בפייסבוק "משעמם לי בתל אביב".

אני מקבל הודעה: "אתה תמיד מוזמן". הוא חתיך, חמוד, יש לו קוביות (הוא הסכים שאני אכתוב על זה רק אם יהיו לו קוביות), וכבר שכבנו פעם. זה חצי כח למצוא סקס באינטרנט, אבל זה בפייסבוק אז מותר לי. וחוץ מזה לא הזדיינתי כבר איזה ארבעה חודשים אז למי איכפת. אז אני שולח לו הודעה שאני בא, רק שאני לא בטוח שבא לי שנזדיין.

רגע. מה?!

ממתי לא בא לי? אני יכול לספור את הפעמים שעשיתי סקס בחצי שנה האחרונה על יד אחת. אז למה לעזאזל לא בא לי?! ומה זה בכלל “לא בטוח”? או שבא או שלא. מה יש להיות "לא בטוח"? פתאום זה נהיה לי מסובך. פתאום זה נראה לי מוזר ומביך הגישה הזאת שבה נורא ברור שאנחנו הולכים לעשות סקס אבל לפני צריך להעביר איזה עשרים דקות כדי שנרגיש פחות זולים. מסתבר שאחרי ארבעה חודשים בלי סקס גידלתי פות.

ואז הבנתי כמה אני מעריץ אתכם, סטרייטים. כי לעשות סקס זה ממש קשה. ידעתי שבלי אטרף יהיה לי קצת יותר קשה, הרי כשיש לך כרטיס באטרף צריך פשוט להכנס לאתר ומתישהו תמצא מישהו מספיק חתיך שגם רוצה אותך. וכשאני אומר מתישהו אני מתכוון תוך יומיים. אפילו יום אם לא איכפת לך לעשות סקס באוטו. אפילו שעה אם אין לך סטנדרטים.

אבל מסתבר שלמצוא מישהו זו רק ההתחלה. צריך להגיע לשלב שעושים את זה. מי עושה את המהלך הראשון? ומה אם הוא לא יזרום עם זה? ומה אם אחרי זה תהיה נבוך? אוי אלוהים. כשיצאתי ממנו (מתוסכל ונטול סקס) ישר התקשרתי לחבר סטרייט. כן, הוא אמר, זה תמיד ככה.

כשקובעים עם בחור באינטרנט זה מפשט את הדברים. ברור מה הולך לקרות. גם אם לא מדברים על זה, יש קודים ברורים. פתאום צריך להבין לבד מה השני רוצה. וגרוע מכך: צריך להבין לבד מה אתה רוצה. באטרף בוחרים אחת משלוש אופציות "סטוץ" "קשר" או "סתם לצ'וטט" וזה ממקד אותך. מה יש לחשוב? דיברתם על סקס? אז מזדיינים. דיברתם על קשר? אז מדברים שעה לפני שמזדיינים ושולחים הודעת "מצטער" יום אחרי. דיברתם על "סתם לצ'וטט?" אז לא תפגשו. ואם כן, זה בשביל סקס. מאוד ברור. 

פתאום הכל לא ברור. אני בכלל מחפש סקס היום? אני רוצה משהו רציני? זה יהרוס אם נשכב? אני רוצה שזה יהרוס? כיביתי את הדוד? יותר מדי מחשבות מעורבות פתאום בכל העניין הזה. מה עושים עם זה? מה קורה פה למען השם?! סטרייטים: כל הכבוד לכם שהמין האנושי הצליח בכלל להתרבות. כי נראה שאם זה היה תלוי בי, אף אחד לא היה מזדיין לעולם.