אני והקהילה, חלק ג'. או: האם הומואים יכולים לזהות הומואים אחרים?

הילד הרע שבי ממשיך לתהות על קנקנם של הומואים.

כאן חשבתי לי למה הם מזדיינים כל הזמן וכאן למה הם כאלה צדקנים.

לכל ההומואים יש עיני רנטגן. נושכי כריות by day ובעלי כוח על by night. אולי להיפך, בעצם. הם מסוגלים להסתכל לתוך תיקיות הפורנו הסודיות שלכם, דרך ההיסטוריה של האינטרנט שמחקתם ועד למחשבות הכי סודיות שלכם ולראות אם יש שם דוגמן בתחתונים. זה הגיי-דר. כח-העל שלנו. אז אומרים שכל ההומואים יודעים לזהות הומואים אחרים. זה באמת ככה?

איך אפשר בכלל לזהות הומו בארון? הוא כמו מישהו שמשחק מחבואים כשהוא מתחבא ומחפש באותו הזמן. הוא המתחבא. הוא לא רוצה שאף אחד יראה אותו. הוא לא יעיז להגיד שהוא אהב את הקומדיה האחרונה עם ג'ניפר אניסטון כי אולי זה קצת "הומואי" מצידו, ואם הוא קפץ בטעות כשהוא שמע שיר של בריטני, אז הוא ישר ידבר על כמה הוא היה רוצה לעשות את בר רפאלי. זו, אגב, אחלה דרך לזהות הומו בארון. הוא תמיד ירצה רק את הבנות הסופר-שוות. אלה שבטוח סטרייטים רוצים. הוא לא ייסתכן בפחות מזה. אף פעם לא תשמעו אותו אומר שהממושקפת ההיא דווקא חמודה לדעתו. החננה הזאתי?! בוא'נה איזה הומו אתה!

מצד שני הוא כל הזמן רוצה לדעת מי עוד משחק איתו. אם הוא רוצה סקס, וכולם רוצים סקס, הוא יצטרך להיחשף. גם אם זה מאחורי כינויים ושמות ממוצאים בצ'טים אפלים. בסוף אף אחד לא מזדיין עם שק על הראש (אל תהיו קטנוניים, זה לא הנושא עכשיו), ומישהו ידע עליו. אפילו מישהו אחד, אפילו לשנייה, ואולי זה יהיה המישהו הלא נכון.

יש כאן עניין מאוד חשוב. תמיד מתישהו מגיע "המישהו הלא נכון" הזה. יש כלל בלתי כתוב בין הומואים שגם אם גילית על הומו אחר בארון, אתה שומר את זה לעצמך ולא מספר לאף אחד. העניין הוא שעוד מימי התנ"ך ההומואים לא הכי טובים עם הקטע הזה של כללים והם רכלנים כמו סבתא משועממת. גם אם נסעת לעיר אחרת כדי לצאת לפאב של גייז, גם אם אתה מזדיין רק בפינות אפלות, גם אם אף אחד בעולם לפני זה ואחרי זה לא יודע, מתישהו יהיה שם לשנייה אחת ההומו הלא נכון שמכיר אותך.

ומילא אם היה צריך את המציאות בשביל זה. אבל מאז שהמציאו את הפייסבוק זה כבר לא ממש חכמה. יש לך שלושה חברים הומואים משותפים עם מישהו? הומו. העלו, אפילו לשנייה אחת, תמונה שלו מאיזה מסיבה? הומו. עשה לייק ל"אנטומיה של גריי"? הוא כל כך הומו שהצבע הורוד עצמו צוחק עליו שהוא הומו. רק פייסבוק? יש אפליקציה (אפילו שתיים) היום באייפון שמראה לך מי ההומואים סביבך. גם אם הוא לא שם שם תמונת פנים, קצת מחשיד שתמיד שהוא לידך זה מתחיל לצפצף.

בקיצור- אין חוש ואין נעליים. יש הסקת מסקנות די פשוטה והרבה רכילות. אז למה כל כך חשוב לנו הגיי-דר שלנו? כי גם בפעמים שנופתע, אף פעם לא נודה בזה. תמיד נגיד: "נו, ברור, מהרגע הראשון רואים עליו שהוא הומו כמו קשת בענן מצופה נצנצים". למה? כי כשסטרייט מגלה שמישהו אחר הומו, זה לא מאוד רלוונטי אליו. אולי הוא יופתע, מקסימום הוא ייזכר בבהלה באיזה מבט חשוד במקלחות בצבא, אבל בזה זה מסתכם. הומואים שמודים שהם הופתעו מודים בהרבה יותר מזה.

אם אנחנו נודה שאנחנו לא בטוחים בזהות המינית של מישהו, זה בעצם אומר שמבחינתנו הוא פוטנציאל לסקס. דמיינו לעצמכם סיטואציה: אתם יושבים ליד מישהי (נניח אפילו די שווה) ופתאום היא משנה את הישיבה שלה ככה שהיא קצת יותר מתחככת בכם. למה היא עשתה את זה? היא מנסה לרמוז לי משהו? היא זורמת? אני יכול לראות לה מפה את הציצים? ברגע שמישהו הוא פוטנציאל לסקס כל המחשבות האלה רצות גם לנו בראש. ובחיים לא נודה שאנחנו חושבים את כל הדברים האלה כל פעם שמישהו מגרבץ.

אולי אני טועה. אולי רק אני הומו גרוע עם גיי-דר מקולקל. יש לי חבר הומו שטוען שהוא מזהה אותם מקילומטרים. מצד שני הוא הכיר אותי שנה וחצי לפני שסיפרתי לו, ומתישהו באמצע מישהו אפילו אמר לו שהוא יודע שאני הומו, ובכל זאת הוא הופתע כשסיפרתי. טוב, נו, אבל דיברתי ממש הרבה על בר רפאלי.  

אני והקהילה, חלק ב'. או: למה הומואים הם תמיד בסדר.

פוסט שני, למי שלא עוקב, שמנסה להסביר למה הומואים הם כל כך, ובכן, הומואים.

לפני זמן מה התרעמתי פה על ההומואים שלא יודעים לקבל ביקורת. אבל לא מפתיע שהומואים הם כאלה. אני אנסה להביר למה.

קודם כל חשוב להבין משהו – לגלות בחטיבה שאתה הומו זה קשה. ממש קשה. זה לגלות פתאום שכל סרט דיסני-הוליווד-בחור-מתאהב-בבחורה שגדלת עליו לא תקף לגביך. להבין פתאום שדברים ברורים מאליהם – זוגיות, חתונה, ילדים, משפחה, עומדים בסימן שאלה מאוד גדול. זה כל מיני תהליכים שצריך לעבור קודם עם עצמך ואז שוב עם המשפחה והחברים. בקיצור, להיות הומו, אם לצטט את סמואל בקט, זוכה פרס נובל לספרות, "זה זין לא נורמאלי".

גיל ההתבגרות הוא גם ככה שק של בעיות, ועם הגילוי העצמי הזה למי יש זמן בכלל להבין על עצמו דברים אחרים? למי יש זמן לגלות שהוא ילדותי, מתנשא או סתם פוץ? להיות הומו זה עניין כל כך גדול שזה הופך להיות העניין היחיד. זה הדבר הכי נורא בעולם, אבל אם זה יסתדר, אז כל השאר כבר יהיה בסדר. אני זוכר איך חיפשתי באובססיביות אמונות תפלות של הבעת משאלות (כוכב נופל, נרות יום הולדת) ובכולם הקפדתי לבקש דבר אחד ויחיד – לא להיות הומו. לא ביקשתי לזכות בלוטו, לא ביקשתי להיות ספיידרמן. ידעתי שאם רק זה ייפתר אני אהיה האדם המאושר בעולם, אבל כל עוד אני הומו, אני אף פעם לא אהיה מבסוט באמת.

לא צריך להיות פרויד כדי להבין שזה מאוד מעיק. והכי מעיק שאין עם מי לחלוק את זה. אז קמות קבוצות תמיכה שכל מטרתן הוא להגיד לך שזה בסדר ושזה יעבור. הבעייה היא שזה לא תמיד נכון. לפעמים זה לא בסדר. לפעמים אפילו כילד הומו אתה פשוט לא בסדר. אבל אף אחד לא יודע בדיוק איך להגיד לך את זה.

אני לא הייתי ילד של קבוצות תמיכה. אבל בכל זאת, בפעם האחת שהלכתי למפגש תמיכה שכזה, זה די הרגיז אותי. עד היום אני זוכר את הילד שאמר "אף אחד לא אוהב אותי בגלל שאני הומו והם אפילו לא יודעים עלי". ואף אחד לא שם לב לכשל הלוגי. אם אף אחד לא יודע שאתה הומו, איך לא אוהבים אותך בגלל זה? אולי לא אוהבים אותך מסיבות אחרות? אולי אתה פשוט קצת מעצבן? אבל שום אסור להגיד דברים כאלה. רק אומרים לו "הם לא שווים שתתייחס אליהם בכלל. הם טועים ואתה צודק".

אז יש הומואים שגדלים ככה. משננים את המנטרה של "הם טועים ואני צודק". בסוף מקבלים ערמת אנשים שמכירים דרך אחת להתמודד עם בעיות: "יש לי בעייה – זה בגלל שאני הומו – אבל הם טועים ואני צודק, אז זה בסדר". להיות הומו בתיכון זו התמודדות כל כך מרכזית, אז לפעמים זו דרך ההתמודדות היחידה שלומדים. זה טוב להגיד "אני הומו, תתרגלו". אבל זה לא תופס לדברים אחרים "אני אגואיסט, תתרגלו"; "אני חרא של בן אדם, תתרגלו"; "אני כותב עם שגיאות כתיב, תתרגלו". אפשר להבין מאיפה זה בא, אפשר לצפות שזה ישתנה.

אז לא, הומואים לא תמיד צודקים. לפעמים אנחנו כן בסדר, ולפעמים לא, כמו כל שאר בני האדם. אבל אין לנו שום חסינות מפני ביקורת. אין לנו שום זכות להעליב, לפגוע או לא להתחשב באחרים ולצפות ש"יתרגלו". אפילו אם לנו עשו את זה קודם, אפילו אם בתיכון העליבו אותנו וציפו שנתרגל. הגיע הזמן שנתבגר.  

אני והקהילה, חלק א'. או: למה הומואים מזיינים כל מה שזז.

כל מה שאני עושה פה זה לספר לכם איך ההומואים. זה יוצא מנקודת הנחה שיש עוד דברים משותפים לכל ההומואים חוץ מ... נו, זה שהם הומואים. אבל האם זה באמת ככה? תשובה קצרה: לא. תשובה בינונית: על הנייר לא, אבל תכל'ס כן. תשובה ארוכה: אז ככה -

אני יוצא מנקודת הנחה שמבחינה ביולוגית להיות הומו אומר שאתה אוהב בנים. זהו. אפילו לא אוהב. נמשך לבנים. עומד לך מהם. הכי חייתי ופרימטיבי שיש. כל השאר כבר מגיע אחר כך, מהחברה. אז למה בכל זאת? למה אנחנו לא מוכנים להיות רק אוהבי-בנים ומתעקשים להיות "הקהילה הגאה"? כי יש חוויות שבגלל היותנו הומואיםעברנו כולנו. כמו שכל היהודים קשורים בקשר בל-ינתק כי הדבר הראשון פחות או יותר שעשו להם בחיים זה לחתוך להם את המה-שמו. יש לנו כמה טראומות משותפות בעברנו, ולכן אנחנו נוטים לחפש עוד אנשים שעברו מה שאנחנו עברנו. בפוסטים הבאים אני אתהה קצת על כל מיני דברים שעברנו ומה הם עושים לנו.

יש עם זה שתי בעיות. הראשונה: אני הולך לעשות המון הכללות. לא כל ההומואים עברו מה שאני עברתי ולא כולם יצאו מזה אותו דבר. אבל חלק גדול כן. עליהם אני כותב. השנייה: אני לא מבסס את המסקנות שלי על שום דבר מלבד חוויות אישיות והתרשמות. לא מסכימים איתי? זבש'כם. זה הבלוג שלי.

אז הכללה ראשונה: הומואים עושים מלא מלא סקס. הרבה יותר מסטרייטים.

למה? מאותה סיבה שהכלבים מלקקים לעצמם את הביצים. כי אנחנו יכולים. בעיקר בגלל האינטרנט. אתרי היכרויות וצ'טים מלאים בהומואים שרק רוצים סקס. כן, גם בכאלה שלא, אבל תמיד יש מישהו שכן. באינטרנט זה גם פחות מביך, אין לך באמת פנים, מקסימום כינוי בצ'ט. כשאין לך פנים גם המוסכמות החברתיות הופכות קצת רופפות, ואז זה בסדר לדפוק כל מה שזז. כשהסקס כל כך זמין ואף אחד לא שופט אותך, קשה לא לנצל את זה. אבל גם לסטרייטים יש אינטרנט (וגם הם עושים בעזרתו מלא סקס), אז למה הומואים מנצלים אותו הרבה יותר?

כי האינטרנט הוא הבית הטבעי שלנו. רוב ההומואים מתחילים בארון, וכשאתה ילד בארון החלום הרטוב שלך (ישר אחרי עידן הופמן מהכיתה המקבילה) הוא האינטרנט. מקום בו תוכל לדבר על הדברים שאתה באמת רוצה, להגיד מה אתה חושב, וכל זה בלי שום מחוייבות. בלי שאף אחד ידע מי אתה ומה אתה. פתאום אתה לא מרגיש סוטה ושונה, אלא נמצא בחברה (גם אם וירטואלית) שבה כולם כמוך. ואם פתאום אתה מרגיש לא הומו (ובהתחלה קורה המון שאתה בטוח שאתה לא הומו) בקליק אחד אתה כבר לא שם. זה מתחיל מתוך צורך בסיסי, צינור חמצן, ואחר כך מתגלגל למכונת סקס.

הקטע הזה, שבהתחלה אתה בטוח שאתה בכלל לא הומו, הוא גם עניין מהותי. בהתחלה אחרי כל פעם שגמרתי נשבעתי לעצמי שזה רק איזה משהו שהייתי צריך להוציא מהמערכת. קצת קשה לפתח מערכת יחסים עם מישהו כשאתה רוצה שיעלם לך מהפרצוף שלוש שניות אחרי שגמרת. אז מתחילים ב"לההפגש-לגמור-ללכת". אנחנו גומרים ואומרים לעצמנו שזהו, אנחנו סטרייטים. למה שאני ארצה להכיר מישהו? זה לא שאני הומו. רק ניסיתי פעם אחת! וברגע שנכנסים לעולם הזה של גומרים-הולכים קשה לצאת ממנו. גם כשכבר רוצים להכיר את הבחור, נראה מוזר שלא שוכבים איתו קודם.

ואולי הסיבה הכי חזקה – כי אנחנו גברים. מגיל אפס אנחנו מוקפים בזה שאנחנו נרצה סקס והצד השני לא. ואז אנחנו מתפרצים לדלת פתוחה. אנחנו רוצים סקס והצד השני עוד יותר רוצה סקס. תעשו את החשבון לבד.

אבל תכלס בכלל לא כולנו כאלה. רובנו הגדול עוברים שלב כזה, אבל בסוף מתבגרים. רובנו. בתור אחד שהתחיל כסטוציונר אני יכול להעיד שבסוף זה נמאס, בסוף מחפשים חבר. ומקסימום אם אני אתחרט אני אשנה מחר את הכינוי שלי בצ'ט ל"חתיך עם גדול מחפש לעכשיו"

סוף למרמור. או: למה עוד שלושה חודשים יהיה לי חבר.

היה לי רגע חלש, אפילו קצת יותר מרגע, תקופה. התבאסתי על זה שלא רוצים לצאת איתי, שאני לא מצליח לפענח את החוקים של הלהתחיל עם אנשים בפאב, שאני לא טוב בזה, שאין לי אופי טוב. בכיינות מכל הסוגים. ואז באו לי כמה תובנות. הראשונה היא שזה חייב להפסק. בכיינות זה לא מגניב. אני ממש לא הולך לתפוס את המשבצת של "אוי אני כזה מסכן". זה לא אני. והייתה עוד תובנה. הרי הדבר הראשון שכתבתי כשהחלטתי לסגור את הכרטיס באטרף הוא שאני לא יודע להתחיל עם אנשים בחיים האמיתיים. ופתאום הבנתי – אני באמת לא יודע להתחיל עם אנשים בחיים האמיתיים.

כשכתבתי את זה בפעם הראשונה זו הייתה סוג של הצהרה אופנתית. זה נראה לי חמוד כזה. זה היה יותר “אני לא יודע” בקטע של “אף פעם לא ניסיתי. אבל כמה קשה זה יכול להיות?”. ובכן, זה יכול להיות די קשה, מסתבר. חשבתי ששיטת ה"אני-לא-יודע-איך-להתחיל-איתך-אז-הנה-אני-עושה-את-זה" תעבוד לי. היא לא עבדה. “זה נורא חמוד", ככה אמרו לי כל הזמן. זה באמת חמוד. הבעייה היא שחתולים הם חמודים, וחתולים רוצים ללטף. אני לא מחפש מישהו שילטף אותי.

מרגע זה ואילך אני לא חמוד. אני מגניב, אני אדיר, אני כל מה שחיפשת בחבר גם אם עוד לא הבנת את זה עד עכשיו. ואולי זה לא מה שכולם יבינו ברגע הראשון, אבל זה בסדר, אני אלמד איך לגרום להם להבין את זה. והפעם זו לא שורה לבלוג, זו החלטה לחיים. אני הולך להיות טוב בלהתחיל עם בנים בפאב, וכמו שכל ספר-עצות-לחיים-בשקל יגיד לכם: להחליט זה כבר חצי דרך להשיג את המטרה.

אין יותר פוסטים ממורמרים. אין יותר בכיינות. אין יותר תלונות על תקופת היובש. זה לא אומר שלא יהיו תובנות חדשות. זה לא אומר שזה לא ייקח קצת זמן. זה כן אומר שמעכשיו לא תשמעו אותי מתלונן על זה אפילו פעם אחת. וגם אם זה לא יעבוד, לפחות אני לא אהיה הבכיין של החבר'ה. 

פוסט ממורמר. או: מתי הפכתי לאחד שרוצים רק לשכב איתו?

שמעתי שלאחרונה יש טרנד כזה ביו-טיוב שבנות מעלות סרטונים בהם הן שואלות אם הן מכוערות. בעיני כל העולם הן פקצות שמתחננות לצומי. בעיני הן אדירות. זה אחד הדברים הכי אמיצים שאפשר לעשות היום. פשוט להראות את עצמך, בלי משחקים, ולשאול באמת, מה אתה חושב? לרובנו אין אומץ לשמוע את התשובה. ואני רוצה גם להעלות אחד, רק איכשהו לצלם את כל האופי שלי. להראות את הכל, את הטוב ואת הרע. אני קצת מצחיק אבל קצת מעצבן. קצת חכם אבל קצת מתנשא. קצת מגניב אבל קצת יצור. ולהראות לכולם. זה מה יש, להגיד להם, ועכשיו תגידו לי, אני יפה או מכוער? אני שווה דייט?

אני מודה, זה בכייני ומתחנן לתושמת לב. אבל מותר לי, באמת שמותר לי. בחודש האחרון רציתי לצאת עם שלושה בחורים לדייט, אחד מהם נישקתי ועם השני אפילו שכבתי, אבל שלושתם אמרו לי שאני ממש חמוד ובכיף הם היו מזדיינים איתי, אבל פשוט לא מרגישים את הדבר הזה. אז מותר לי קצת להתמרמר. מה זה "הדבר הזה"? יש איזה דבר חדש שלא מספרים לי עליו? כי אני לא יזיז. מילא אם הייתי מקבל מהם רק הודעות “ערה?". אבל הם שולחים לי "איך היה השבוע?" ו"יש לי סיפור מצחיק" ו"מה אתה חושב על זה שמופז נבחר?" מזיז לי את הביצה מופז! צאו איתי לדייט! כי אם מדברים בלי להזדיין, ואז גם מזדיינים, אז איך זה עוד לא דייט? מה עוד נשאר?

בעיקרון זה אמור להחמיא, אני מניח. זה לפחות אומר שאני נראה טוב, או סקסי בצורה כזאת או אחרת. אבל זה לא מחמיא. דבר ראשון זה מוזר, אף פעם לא חשבתי על עצמי כסקסי, וגם לא חושב את זה עכשיו. אני לא חושב שאני מכוער. אני חושב שאני בסדר כזה. אבל תמיד הייתי בטוח שעד שמישהו כבר כן יחשוב שאני נראה טוב, אז מבחינת אופי אני לגמרי סבבה. כאילו מין מצחיק-חכם-קצת-מעצבן-אבל-בקטע-חמוד כזה. סטודנט מגניב ממרכז העיר. אבל לא, כנראה שאין לי אופי טוב.

“יש לה אופי טוב" אומרים על המכוערות. אז כנראה שאני הפוך. אין לי אופי טוב. באטרף זה היה מצליח לי. כשמישהו אהב את התמונות אז תמיד הצלחתי להיות מקסים ומצחיק. אולי הפרופיל שלי היה בנוי טוב. כנראה שכמו שאפשר להיות "לא פוטוגני" אז גם לאישיות זה ככה. כנראה שיש לי אישיות ממש פוטוגנית באינטרנט, אבל במציאות קצת פחות. סבבה לזיון, אבל לא לדייט. אז מה עושים? מה זה ה"דבר הזה" שאף אחד לא מרגיש אלי? איך משיגים אחד כזה? ואפשר שכבר מישהו יסכים לצאת איתי?

וואוו, פוסט שלם של מרמור על זה שכל מה שרוצים ממני זה סקס. אני ממש חייב לגדל את הבולבול שלי בחזרה.

חלק ב': מה האמת קשורה בכלל? או: למה הומואים ששונאים אותי חושבים שאני שונא את עצמי

אז בחלק א' סיפרתי למה אני כותב פה מה שאני כותב. לא מזמן פרסמתי את הבלוג הזה בפורום של הומואים. ידעתי שהתגובות יהיו צוננות, הרי אני אומר כל מיני דברים יפים יותר ויפים פחות על הומואים. אבל תגובה אחת דווקא הפתיעה אותי. "כתוב טוב" אמרו לי, "אבל מלא שנאה עצמית".

אני לא מלא שנאה עצמית. יש בי קצת שנאה עצמית, במידה בריאה. (לא אוהב את כל האלה שכל כך שלמים עם עצמם שהם גומרים מלהסתכל במראה). מה שבטוח זה שאין לי שום בעייה עם זה שאני הומו. דבר שני: אין בי שנאה גם לאחרים. אין לי שום דבר נגד "הקהילה". בכלל, אני לא מאמין במושג הזה "קהילה". מלא אנשים שהדבר היחיד שמאחד אותם זה האהבה לבולבול. חלקם עושים כל מיני דברים (אני מניח שכולם עושים דברים). על חלק מהדברים יש לי ביקורת. חלק מהביקורת שלי אני כותב פה.

אבל הרבה הומואים לא מכירים במושג הזה של ביקורת על הומואים. (הבהרה: כשאני אומר "הומואים" אני מתכוון לחלק מההומואים. מ-עכ-שיו) הם בטוחים שהומואים מצאו את פסלון החסינות ב”השרדות” של החיים. הם מחזיקים את האמת היחידה והמוחלטת ותמיד צודקים בכל מה שהם עושים. הם לעולם לא פוגעים ברגשות של אף אחד, אלא רק נפגעים. הם תמיד בסדר. הם לא רק בסדר אלא גם ממש מסכנים ולכן לעולם לא טועים בכלום. אם יש לי משהו רע להגיד זה רק כי אני בכלל לא יודע על מה אני מדבר. "אבל אני הומו! הייתי שם וחזרתי כדי לספר!" אני מוחה מולם. "כן" הם יגידו, "אבל זה רק כי אתה מלא שנאה עצמית". זה לא שהם לא אוהבים את מה שאני אומר. לא איכפת להם מה אני אומר. איכפת להם שאני לא חושב שבעולם של ההומואים הכל (כמה אירוני) ורוד. אין סיכוי שאני מבין ובכל זאת חושב דברים רעים. כנראה שהכל זה דברים שאני שונא בעצמי.

דוגמה? בואו נדבר על מצעד הגאווה. בעצם, בואו נדבר על לדבר על מצעד הגאווה. כמה הומואים מוכנים בכלל לנהל איזה דיון של בעד ונגד? יש כאלה, אבל מעט והם זוכים לזלזול ובוז. מצעד הגאווה הוא התגלמות הצדק וכל אמירה שבאה לערער על כך היא גזענית הומופובית ואם אפשר לקשר את זה גם לימין, לביבי ולחרדים אז בכלל טוב. אני לא אומר שמצעד הגאווה הוא רע. אני רק אומר שמותר לאנשים להתווכח. הומואים לא ינהלו איתך דיון על מצעד הגאווה. הם יסבירו לך למה אתה טועה, ואולי גם פרימיטיב וחשוך. אם לא תסכים זה רק כי אתה מלא שנאה. ואם אתה הומו אז זו שנאה עצמית.

וזו דוגמה אחת מיני רבות. אתם מסוגלים לדמיין דיון אמיתי עם גל אוחובסקי על זכותם של אנשים להישאר בארון? את הראל סקעת אומר שיש בעיות בהתנהגות של הומואים לפעמים? אז אני אגיד את זה. אף אחד לא יסתום לי את הפה בשם העקרונות שלו. זו דעתי על דברים. לפעמים יש דברים שאני לא אוהב כי אני לא אוהב אותם, לא כי אני לא אוהב את עצמי. ואם יש למישהו ב"קהילה" בעייה עם זה הוא מוזמן להגיד לי, לכתוב לי תגובות נאצה בבלוג, לשלוח מכתבי איומים או להפגין נגדי במצעד הגאווה. אבל את היחסים שלי עם עצמי תעזבו בשקט.

חלק א': הכביסה המלוכלכת. או: למה יש לי רק דברים רעים להגיד על הומואים

הרעיון של הפוסט הזה התחיל בכלל ממקום אחר. בכלל רציתי לספר קצת על תגובות שקיבלתי לבלוג הזה. אבל אז גיליתי שאני צריך לתת הקדמה קצרה ואז גיליתי שההקדמה הקצרה לא כל כך קצרה. אז החלטתי להפריד אותה לפוסט מקדים. ריציתי לכתוב למה אנשים לא אוהבים מה שכתוב פה, אבל לפני זה רציתי להסביר למה כתוב פה מה שכתוב פה.

אני מודה- אני אכן כותב דברים לא כל כך יפים על "הקהילה". (אני בכלל לא אוהב את המושג הזה "הקהילה". מי בדיוק מתקהל בקהילה? ולמה אף פעם לא מזמינים אותי? ולמה בפעמים שאני מגיע ל"אירועים הקהילתיים" אין ממש קהל? עוד לא לגמרי הפנמתי את המושג הזה). זה לא שאני הומופוב. פעם הייתי. הייתי ילד שהיה בטוח שהוא יתחתן עם אישה ורק יבגוד מהצד מדי פעם וישנא את עצמו לנצח. אבל עברתי את זה. אני סתם עוד הומו שמסיבות כאלה ואחרות, שרובן הגדול מסתכם באהבת הכתיבה ואהבת תשומת הלב, החליט לספר על כל מיני קטעים של הומואים. והקטעים המעניינים הם הלכלוך.

כאילו, בינינו, אני יכול לספר לכם על איזה מישהו שצ'וטט שנתיים באטרף (אתר היכרויות, בסוף תזכרו), עשה ממש מעט סקס, יצא עם כמה אנשים, ובסוף מצא חבר. הם ביחד כבר שלושה חודשים. מרתק. האמת גם את זה אני בכלל לא יכול לספר כי הוא עדיין נורא בארון. אז תשכחו מזה. אבל אתם מבינים את הנקודה? ההומואים הרגילים קיימים, הם פשוט לא מעניינים אף אחד.

אנשים כבר אמרו לי שהקהילה (שוב הקהילה הזאת? היא עוקבת אחרי?) עוד לא מספיק בשלה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ. יש לי שתי בעיות עם האמירה הזאת. הראשונה: זין בעין לא בשלה. תל אביב נבחרה לא מזמן לעיר הכי גאה בעולם. היא בשלה כמו שאני בשל לסקס וקיבלתי בערך פעמיים בחצי השנה האחרונה. הדבר השני הוא שאני לא מאמין ב"לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ”. כן, זה אנחנו. מזדיינים כמו שפנים (חלקנו). יש לנו אתר היכרויות הזוי (לפעמים). מועדנים עם פינות אפלות (ממש). כל זה ועוד המון סודות קטנים ומלוכלכים. אני לא חושב שרק להומואים יש את הקטעים האלה האלה. אבל רק אותם אני מכיר.

חוץ מזה, זאת הגאווה האמיתית. לא להסתיר, לא לנסות להתייפייף. להגיד בקול: זה אנחנו. עם כל הכיעור וכל היופי. לא מושלמים, לא תמיד מרוצים. להגיד "אין לי שום בעיות" זו לא גאווה. להגיד "יש לי בעיות, לכולם יש, אבל אני פה עם כל הבעיות שלי" זו גאווה. ואם לכם מותר לעשות את זה בתחתונים ורודים על משאית במצעד הגאווה אז לי מותר לעשות את זה בבלוג שלי.

ובחלק הבא: למה הומואים לא מסכימים עם זה.