כפייה דתית. או: לא כולנו אנשים חשוכים.

כפייה דתית.

בואו נדבר על כפייה דתית. מה זה בכלל "כפייה דתית"? כשכופים עלינו להיות דתיים, מה לא ברור? ומי כופה? החרדים, כמובן. זה קורה לפעמים, נגיד כשחרדים חוסמים כבישים בשבת. זה לא קורה כשהמדינה מטילה קנסות על סופרמרקטים שפתוחים בשבת. זו אכן כפייה, אבל הדתיים לא כופים כאן שום דבר, זו המדינה כופה.

אני אתחיל באנקדוטה קטנה בשביל אנשים שבטוחים שמדינת ישראל היא העיוות היחיד, הברברית היחידה בעולם המערבי שבה הדת מתערבת במדינה. לא מזמן חגגו אתאיסטים בארצות הברית את זה שהרשו להם להציב פסל נוסף אתאיסטי בחצר של בית משפט מחוזי, כי המדינה החילונית-נאורה-מתקדמת לא הסכימה להסיר פסל של עשרת הדיברות. אה, ושנדבר על זה שהמפלגה ששולטת באיטליה כבר די הרבה זמן היא מפלגה נוצרית? לא נדבר? טוב. בואו נחזור לעניין.

אז כן, המדינה כופה עלי כפייה דתית. אבל לא רק את זה. המדינה כופה עלי לתת לה חלק נכבד מכספי, דבר שהוא ללא ספק כפייה כלכלית. משרד הבריאות כופה על יצרנים לא להכניס למזון חומרים מסויימים – ללא ספק כפייה צרכנית. והצבא? אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו עם כל הדברים שכפו עלי ולא רציתי לעשות שם. הרי זה חלק לא קטן ממה שהמדינה עושהת כופה על אזרחיה דברים. אז למה בכל נושא אחר מותר ורק בנושא הדת אסור למדינה לכפות דברים?

כי הדת היא משהו שצריך להיות פרטי, שכל אחד ינהג איך שהוא רוצה ויעזוב אחרים. נכון? כי המדינה "כופה" רק דברים שקשורים לטובת הכלל, ודת זה עניין פרטי, המדינה לא צריכה לקבוע סולם ערכי או דתי. נכון? לא נכון.

אין למדינה שום בעייה לקבוע עד כמה איכפת לי מקשישים, חולים, פצועים ונכים. הרי המדינה לוקחת ממני כסף (כפייה כלכלית! ערכית!) בהתאם, כדי לטפל בהם. גם אם אני עשיר ומבוטח במליון ביטוחים פרטיים, גם אם אין סיכוי שאני יום אחד אצטרך את הכסף הזה מהמדינה, אני עדיין אשלם ביטוח לאומי. כי ככה זה עובד, המדינה החליטה שכולם דואגים לכולם. למה זה עניין שמותר לה לכפות עלי?

טוב, אז נגיד שעל דאגה לחלשים יש קונצנזוס. למה המדינה מחליטה שמוזיקה זה עניין שצריך לקדם? למה זה בסדר לקבוע למי יש קרייה מבטיחה מספיק, בשביל לוותר לו על שירות צבאי ובשביל לסבסד לו מלא דברים ותכניות הצטיינות? מי החליט שהקריירה של אחד בכינור חשובה יותר מהקריירה שלי בבובות אצבע? הוחלט באופן קולקטיבי שאומנות וספורט הם ערכים חשובים וכל אזרח צריך לתרום את חלקו כדי לקדם את טובי התלמידים. ואם לא בא לי? למה אי אפשר שכל אחד יעשה מה שמתאים לו וזהו? כי ככה! שקט! זה משהו שכולם מסכימים עליו!

מה אני בא להגיד פה? שעיגון בחוק של ערכים דתיים זה הגיוני בדיוק כמו מגוון אחר של ערכים שהמדינה בוחרת לעגן ולקדם. אז נשאלת השאלה: מי קובע איזה ערכים אנחנו רוצים ועד כמה אנחנו רוצים לקדם כל אחד? לא יודע. אבל בעיני יש שתי דרכים עיקריות להחליט. האחת: חוקת המדינה שקובעת את הערכים הבסיסיים שלה. טוב, זה אין לנו, אבל יש את מגילת העצמאות שקבעה שמדינת ישראל היא יהודית ממש כמו שהיא דמוקרטית. אז עיגון של הדת היהודית בחוק זה כל כך מופרך?

אבל דמוקרטית! דמוקרטיה! כפייה זה לא דמוקרטי! צודקים לגמרי. גם לדמוקרטיה צריך להיות חלק בזה. זה לא שיש כמעט עשרים אחוז של חברי כנסת שהם בעלי אג'נדה שהיא כמעט כולה קשורה לעיגון הדת במדינה. כלומר, זה כן. אז לא משנה.

עכשיו אני אלך קצת לכיוונכם: מוסד הרבנות בארץ רקוב. עשו ממנו מאפיה, היהדות האורתודוכסית מדירה כל אפשרות לסוג יהדות אחר ובמשרדים של הרבנות אין ווי-פי. באופן כללי אני לא מרוצה מההתנהלות של משרד הדתות. אז מה? אני לא מרוצה גם מההתנהלות של משרד האוצר, זה לא אומר שאני קורא לאנרכיה כלכלית. צריך להפריד בין "אני לא אוהב את ההתנהלות של משרד ממשלתי" לבין "שילוב של דת במדינה זה חשוך וימי-ביניים ולא קורה בשום מקום בעולם".

תראו, אני הומו ואסור לי להתחתן כי החליטו שהנשואים במדינה מתנהלים רק לפי היהדות האורתודוכסית. אני לא מרוצה מזה, אני חושב שזה צריך להשתנות. אבל אני גם מבין שיש לא מעט אנשים במדינה הזאת שלא רוצים להפריד את הדת מהמדינה וזו זכותם. הגיוני לרצות מדינה חילונית לגמרי, כמו שזה הגיוני לרצות פה קומוניזם. הגיוני, אבל כנראה לא הולך לקרות פה בקרוב. אבל לפסול דעה שונה, שבעד שילוב של הדת במדינה, להגיד על דעה כזאת שהיא פרימיטיבת, חשוכה ושאין לה מקום, זה חשוך, פרימיטיבי ואין לזה מקום.

דודה סימה. או: התמודדות ראשונה עם הומופוביה.

דודה סימה. 

קודם כל אני חייב לך התנצלות. התנצלות על זה ששיקרתי עד עכשיו. האמת היא שרוב הזמן לא שיקרתי, גם כשניסית לשדך לי מישהי בעקשנות שרק אחיין של דודה מרוקאית מכיר, לא שיקרתי. רק התחמקתי, הסתרתי. אבל לאחרונה זה הפך להיות כל כך אגרסיבי, הנסיונות, ההצעות, החקירות, שהייתי חייב להמציא לי חברה. אז לא, נועה לא באמת קיימת, כלומר היא קיימת, היא גם חברה שלי, אבל אנחנו לא יוצאים ולא שוכבים. גם לא נתחתן. את יודעת כבר, הרי זה בדיוק מה שאמא שלי סיפרה לך לאחרונה: אני הומו.

אני יודע שמאז שהיא סיפרה לך את זה אני מסנן אותך. אני גם לא עונה לוואטסאפים ההזויים שאת שולחת לי, על איך תכניסי אותי לחופה בעזרת אמא שלי הצדיקה ושבעזרת כוחות נפשיים נמצא יחד את הדרך הנכונה. לא ממש מתאים לי לענות על זה. זה לא את, זה אני. זה לא שאני לא רוצה לדבר איתך, אני פשוט... טוב, האמת שכן, אני לא ממש רוצה לדבר איתך.

תראי, דודה סימה, זה לא מפחד. גם לא מכעס או משנאה. את דודה שלי ואני מאוד מאוד אוהב אותך. אבל את צריכה להבין שאני עברתי כמה דברים לא פשוטים בחיים שלי. גם את, עם המעברה והכל, אז אולי לא דברים קשים כמוך, אבל דברים לא פשוטים. להבין פתאום שאני שונה ואחרי זה עוד לספר את זה לחברים, להורים. הייתי בכמה מקומות לא נעימים. מקומות שאין לי שום כוונה לחזור אליהם שוב.

אני לא מתכוון להתעלם ממך לתמיד. ברור שנדבר שוב. אבל לפני שנדבר שוב צריכים לקרות כמה דברים. הדבר הראשון שצריך לקרות הוא שתרגעי. באמת, לא משנה מה תגידי, לא משנה מה תעשי, גם אם תעלי בחזייה ותחתונים על משאית במצעד הגאווה (ובבקשה, דודה סימה, בבקשה אל תעשי את זה), אני לא אדבר איתך איזה שבועיים. קיבלת עכשיו חדשות גדולות. כשאני הבנתי אותן לקח לי כמה שנים טובות לעכל את זה. אני חושב שמגיע לך לפחות שבועיים לחשוב קצת על הדברים לפני שנעלה אותם לדיון.

הדבר השני שצריך לקרות הוא שתביני שכרגע הבחירה שלי (ובכוונה אני אומר "בחירה") לא נתונה לדיון. אני לא אומר שאת צריכה לקבל אותה, אני לא אומר שאת צריכה להבין אותה. אני כן אומר שכל שיחה על איך משנים אותה היא שיחה שאני לא מתכוון לנהל.

למה לא? קודם כל ככה לא. כי זה החיים שלי ואני לא חייב לתת לך הסברים על כל דבר. אם אני מחליט שאני לא רוצה לדבר על זה, אז לא מדברים על זה. נקודה. הסיבה השנייה היא שאני שלם עם ההחלטה הזאת. אני בסדר גמור איתה. תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לשנות את זה וזו לא הייתה תקופה טובה, אז אין לי שום כוונה לחזור לתקופה הזאת.

הדבר השלישי שצריך לקרות הוא שתביני שאני לא הולך להתחתן. כן, זה קצת כמו הדבר השני בעצם, אבל קצת שונה. הקודם יותר קשור אלי, זה משהו שאני לא אדבר עליו. אבל הדבר השלישי קשור אלייך. את צריכה באמת להבין שבאמת, באמת, אין שום סיכוי שאני אהיה סטרייט. אז אני לא הולך לנסות שום תפילה, שום דייט, שום רב. כלום. אפילו אם את בטוחה שיש סיכוי, אני אומר לך שאין. אפילו אם זה רק בגלל שאני פשוט לא רוצה להשתנות. 

אז על מה ישאר לנו לדבר בכלל אחרי זה? תוכלי לספר לי שזה מתסכל אותך, שזה קשה לך, שאת לא יודעת מה לעשות עם זה. תוכלי לשאול אותי את השאלות הבנאליות, ממתי אני יודע, אם הייתי פעם עם בחורה. תוכלי סתם לדבר איתי, כמו אדם רגיל. ואולי, עוד מליון ואחת שנה, אם באמת יגיע המשיח, תוכלי לנסות להכיר לי מישהו.  

ריבאונד.

נפרדתי מהפיזיקאי. או שהוא נפרד ממני. אני עוד לא לגמרי בטוח. יקח עוד קצת זמן עד שאני אוציא מזה פוסט, אם בכלל. אז בינתיים אני יכול לספר לכם על הריבאונד שלי. זה הרבה יותר קל.

את א' ראיתי עוד כשהייתי עם הפיזיקאי וישר נדלקתי עליו. פרצוף חתיכי עם מבט טוב בעיניים וקעקועים מסקרנים על זרועות מסקרנות עוד יותר. היו כמה פלירטוטים קצרים אבל מתישהו, למען ההגינות, הייתי חייב להזכיר שיש לי חבר. בקיצור, חתיך אך מחוץ לתחום.

אבל זהו, אין חבר, אין תחום וחיי הרווקות עושים לי פרצופים של דפוקותי. אז כשיצאתי לפאב במוצ”ש כדי לא להתבאס על עוד לילה לבד וראיתי את א' מיד נכנסתי למצב כוננות. כמו מקצוען אמיתי אחרי ליטוף קל של הזרוע-בגודל-גזע שלו הזכרתי בטעות ש"בדיוק לפני כמה זמן החבר שלי לשעבר אמר לי...". כן, המשכתי, נפרדנו, באסה, אבל בוא נעבור לדבר על דברים יותר שמחים, כמו זה שאני גר ממש קרוב.

בקיצור, הגענו אלי, אכלנו דובדבנים, רכנתי לראות מקרוב את כל הקעקועים שלו, ואחרי התחרמנות קצרה ולא מספקת בעליל הוא פולט: "שמע, אני לא רוצה לשכב בדייט ראשון". מה? לשכב? לשמוע? לרצות? דייט? ממש עצרתי את עצמי מלענות "אני לא בטוח מה בדיוק אמרת עכשיו, אבל בוא נעלה להזדיין".

כן, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, עוד שיחה. חשבתי שסיימתי עם אלה כשהפיזיקאי החזיר לי את המפתח לדירה. אז הייתי צריך לעצור, להסביר, להבהיר שאני בדיוק אחרי קשר ולא מחפש משהו רציני ("אני ריבאונד?" הוא שאל, "כן" עניתי בלי למצמץ) ואחרי כל זה, בזמן שהוא מנסה לישון איתי כפיות, הייתי צריך להעלות אותו למעלה ולרדת לו. לקחתי אותך הבייתה אחרי שעה של שיחה בפאב, על איזה דייט בדיוק אתה מדבר?

בקיצור, מהר מאוד גיליתי שכל עוד אני נותן לו לעצור ולחבק אותי מדי פעם כדי להרגיש שקורה פה משהו עמוק, אני יכול להתקדם עם זה לאן שאני רוצה. עד שבאחת ההפסקות המרגשות האלה שהוא מתמוגג "כל כך כיף לי איתך" בזמן שאני מתפעל מכמה גדול כל שריר-חזה שלו, גיליתי שהוא בן 20. ב"קלאק" ענקי נפלו כל האסימונים למקום. הוא ילד. הוא ילד שחושב שאנחנו מתאהבים. הוא "לא שוכב בדייט ראשון" רק עד שהוא כן והוא חושב שכל פעם שהוא יודע איך קוראים לבחור זה דייט. הוא רק ילד והוא בטוח שככה מתחילים דברים רציניים.

טוב, אני כבר הבהרתי לו שזה לא יקרה ולא הייתה לי שום כוונה לסגת מהעמדה הזאת. הדבר הכי רציני שאני מתכוון לעשות זה לא לגרש אותו אחרי שאני גומר. כשבבוקר למחרת הוא עזב את הדירה והבנתי פתאום שאין לי אפילו את הטלפון שלו, חשבתי לעצמי שאחרי הכל היה פה שיחוק די רציני. עד שבצהריים הוא הוסיף אותי בפייסבוק. גם כן ריבאונד.

מפה לשם כבר הייתה פעם שנייה וכבר הבהרתי לו שוב שזה ממש לא רציני. כמה לא רציני? הייתי עם מישהו אחר כבר לפני ואחרי הפעם השנייה. רק שהוא ממשיך לגרור אותי לשיחות יחסינו לאן ולהגיד כמה כיף ביחד. אז אני צריך להפסיק את זה, כי זה רק הולך ומסתבך? לא יודע, תנו לי להתפעל עוד קצת מהזרועות שלו לפני שאני מחליט. 

(מתישהו אני אספר גם על הפעם השנייה).  

אני כן בחרתי להיות ככה. או: איך לא מגנים על הקהילה.

אמא שלי יוצאת עכשיו מהארון. לא ממש היא, אלא יוצאת מהארון שלי. מספרת עלי לחברות שלה, עושה את השיחות, שואלת אותי את השאלות הקשות. כל מה שהתחלתי לעשות בכיתה י' ואולי עדיין לא ממש סיימתי. הרבה פעמים בשיחות, אלה שבהן היא שואלת אותי דברים כמו עם כמה בנים שכבתי (ואני משקר. כי לא נעים לשאול אותה אם כשהייתי באורגיה עם עוד חמישה עשר איש זה נחשב ששכבתי עם כולם), היא קצת מתבאסת. אז כדי לעודד אותי ובעיקר את עצמה, היא אומרת "הרי אי אפשר לשנות אותך, נכון? אז אין לי מה להצטער"

אני באמת לא רוצה שהיא תצטער, אז אני לא מגלה לה, אבל האמת היא שאני יכול לשנות את זה. אני בחרתי להיות הומו. בגיל שתים עשרה החלטתי שמעכשיו מגעיל אותי פות ובא לי על דניאל שוורץ מהכיתה המקבילה. למה? כזה אני, עושה דווקא, רוצה להיות שונה ולמשוך תשומת לב. באמת.

אמא שלי לא לבד. אוהבי הקהילה וגם הומואים בעצמם משתמשים בטיעון הזה שוב ושוב. “ככה נולדנו, זה לא אשמתנו. לא בחרנו להיות כאלה". לעגן את זכויותינו כהומואים בעובדה שלא בחרנו להיות כאלה זה בעייתי. זה מתנצל מראש, מבקש סליחה. המילה הזאת "אשמתנו" אומרת שיש אשמה. אולי היא לא שלנו, אבל היא קיימת. מישהו אשם, האמא, הגנים, הגורל. זה כאילו נאמר "ברור שלהיות הומו זה פחות טוב, נראה לכם שאם הייתה לנו אפשרות היינו בוחרים להיות כאלה? אבל אנחנו פגומים באופן בלתי ניתן לשינוי, אז לפחות קבלו את הפגם הזה באהבה".

אז רגע, למה בעצם שלא נלך כולנו לטיפולי המרה, הרי הם אומרים שיש מה לעשות עם זה. אני יודע מה תגידו, שהם לא באמת עובדים, שהם גורמים התאבדויות ומדכאים וכל מיני כאלה. בסדר, זה נכון, אבל זה רק אומר שהם עדיין לא מספיק טובים. אם אפשר היום להפוך גבר לאישה, בטוח שאפשר להפוך הומו לסטרייט. אבל במקום להשקיע את המשאבים בזה אנחנו משקיעים אותם במצעד הגאווה. גאווה במה, בדיוק? בזה שאין לנו שום דרך לשנות את זה?

לא, אני לא נולדתי פגום. אני נולדתי בסדר גמור. אני טוב בדיוק כמו סטרייט, לא יותר ולא פחות. אני לא מגונן על עצמי ב "אין מה לעשות". אולי יש, אולי אין, לא איכפת לי בכלל, אני לא רוצה. להגיד ש"אין מה לעשות" אומר שאם היה מה לעשות, אז היה צריך לעשות, כי המצב עכשיו לא תקין. אבל המצב אצלי מצויין כמו שהוא. גם אם זה לא תמיד היה ככה. 

פעם לא היה שום דבר שרציתי בעולם יותר מלהיות סטרייט. היום גם אם ימציאו את "הגלולה" זו שמתקנת את הפגם הנורא הזה, אני לא אקח אותה. למה? כי מבחינתי זו גלולת התאבדות. להיות הומו זה לא מתג של "גע" ו"תוק" שאפשר לכבות. זה אני, זה חלק ממני שאחוז בי ונמצא כמעט בכל מקום בחיים שלי. להפסיק את זה אומר להיות מישהו אחר לגמרי, מישהו שאני לא מכיר, מישהו שהוא לא אני.

אז מספיק. הגיע הזמן להוציא את ה"נולדנו ככה" מהלקסיקון. אל תגידו את זה יותר. אל תקבלו יותר את התפיסה של "זה פחות טוב, אבל אין מה לעשות". מעכשיו להיות הומו זו בחירה, והיא בחירה לגיטימת. ואם מישהו לידכם אומר שככה נולדתם פשוט תגידו לו "חחחח, מה פתאום, אני בגיל שתים-עשרה החלטתי להיות הומו כי זה היה באופנה. אבל אל תדאג, שמעתי שסתיו 2014 הולך להיות הכי סטרייט-פאשיין".

שחקני פורנו לא עונים למיילים

לא יהיה פה ראיון עם כוכב פורנו. נראה לי מגניב לגליון כחול, לדבר עם שחקן של סרטים כחולים. אבל שחקני פורנו לא עונים למיילים. לא ראיינתי שחקן פורנו. אבל ניסיתי. באמת שניסיתי.

בהתחלה חשבתי בכלל על מ'. בחור שעשיתי פעם ואחרי זה גיליתי שגם השתתף בהפקה של מייקל לוקאס (ממש פורנו, לא איזה סרט חובבים ישראלי). אבל לא רציתי איזה בן-של-השכנה שעשה את זה פעם אחת מול המצלמה ומאז קורא לעצמו שחקן. רציתי כוכב אמיתי. סרטים, אתר אישי, חיים בוגאס וזין באורך היד שלי.

אז מצאתי את כריסטופר. משהו בו תפס אותי. לא יודע אם זה היה המבט השובב בעיניים, ההומור העצמי או הבליטה בתחתונים שהעידה על שלונג רציני, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותו מקפל את הרגליים מאחורי הראש ידעתי שזה זה. זו לא פעם ראשונה שאני נדלק על שחקן פורנו ומחפש עוד... אומנות שלו, אבל איכשהו הפעם במקום להעמיס על המחשב שלי פורנו, הגעתי לטוויטר של כריסטופר. (אגב, יש לי טוויטר, בואו תעקבו). 

אז התחלתי לעקוב אחריו בטוויטר, וגיליתי שבנוסף לכך שכל ציץ של כריסטופר הוא בערך בגודל התבור, הוא גם לא לגמרי לא מצחיק. ציטוט לדוגמה:

“is cuddle-body the new code name for fuck-body or has everyone became incredibly lame?”

צייצתי לו קצת, החמאתי, אפילו קיבלתי איזה תגובה ואז שלחתי מייל. כתבתי שאני מעריץ, (מעריץ, כי הוא שחקן, עם כשרון וזה) שהוא שווה בטירוף ושאני אפילו צוחק ממנו לפעמים. הוא היה נורא נחמד וענה, אמר שהוא שמח. הוא אמר שבעיניו זו השליחות שבפורנו, לשמח אנשים ולגרום להם להרגיש בטוחים במיניות שלהם. ברור ששליחות, עכשיו תוריד את המכנסיים.

אז סיפרתי על האף ואמרתי שאשמח לדבר איתו קצת בסקייפ. הוא אמר שבכיף. תיאמנו שעה, אצלו זה היה בסביבות הצהריים אצלי זה היה 4 בבוקר, אבל מה לא עושים בשביל שיחה עם כוכב פורנו. קמתי כמו נינג'ה, התחברתי וחיכיתי. הוא לא היה מחובר. העלתי בינתיים סרט שלו, מנהל שמלמד מתמחה לעשות הכל למען החברה. חיכיתי וחיכיתי, אבל הוא לא התחבר. המזדיין.

אחריו בא מיטש. מיטש זכה בעונה השנייה של SYTYCF. (זה so you think you can fuck למקרה שתהיתם) שם כל מיני שחקני פורנו מזדיינים, ואז השניים הזוכים בכל פרק מזדיינים שוב. מיטש הוא חיית טוויטר, אז היה קל לתקשר איתו שם, רק שלמיילים הוא לא ענה. נחמד אבל לא משתף פעולה. נשמע מוכר, נכון? בקיצור, אני עוד מציק למיטש מדי פעם, רק שאת תגובתו לא ניתן היה להשיג עד למועד סגירת הגליון. אולי הייתי צריך להישאר עם מ'. תמיד יותר קל לכתוב על אנשים שהיו אצלך במיטה.

פורסם לראשונה במגזין "אף", מאי 2013, גליון כחול.

סיפורי פיזיקאי, חלק ג'. או: למה פתאום נמאס לי.

לא היה לי חבר, ואז כן היה לי חבר והייתי מבסוט. חיכיתי לטלפונים ממנו, כתבתי לו חמשירים, קניתי לו כף לגלידה. בקצב מפחיד אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים (נכון שפעם זה לא היה כזה סיפור?), פגשתי את ההורים שלו, הוא פגש את שלי, אמא שלי בכתה כאילו אני מתחתן והכל היה טוב ורומנטי ונהדר.

ואז פתאום התחילו הספקות. הרגשתי שלא בא לי על קשר.

אני אוהב אותו. טוב לי איתו. אני רוצה להיות איתו. אז למה לעזאזל אני מתבאס להיות בקשר?

לפעמים אני חושב שזה כי אני מקולקל. אולי כולנו מקולקלים. מין יצור דפוק שכזה שתמיד רוצה מה שאין. זיינתי מישהו? אני רוצה שלישיה. עשיתי שלישיה? אני רוצה חבר ורומנטיקה. יש לי חבר? אני רוצה רק לזיין מישהו. דפוק.

אבל זה לא בדיוק זיון ספציפי כזה או אחר שאני מוותר עליו. כן, היו ערבים שהתחיל איתי מישהו חתיך (לא המון כאלה, חייב להודות) וידעתי שבגלל שיש לי חבר אני אחזור הבייתה לבד הלילה. לא ביג דיל. הבעייה האמיתית הייתה לוותר על כל האנשים החתיכים בעולם. לפני שהיה לי חבר יכולתי לשכב עם כל אחד. גם עם אלה שלא רוצים. גם עם הסטוץ שרוצה אבל גר בניו יורק. אולי זה לא קרה, אבל היה לי מותר שזה יקרה. יכולתי לפנטז על נסיבות מופרכות ובלתי אפשריות שיובילו לרגע אינטימי שיוביל לנשיקה לוהטת שתוביל לסקס סוער. עכשיו הפנטזיה היא רק פנטזיה. היא אסורה. מה שמפריד ביני לבין כל החתיכים בעולם הן לא נסיבות המציאות, אלא האיסור. איזה באעסה עם האיסור הזה.

הכל ידוע עכשיו. כשאני יוצא למסיבה, אני יודע איך הערב ייגמר. אהבתי לא לדעת. אהבתי את האפשרות לסיים את הלילה בכל מקום ועם כל אחד. נכון, רוב הסיכויים היו לסיים אותו בבית עם יד ימין במקרה הטוב, ובאוטו עם איזה יזיז שלא כזה בא לי עליו ורק גורם לי להרגיש רצוי במקרה הרע. אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה. עדיין היה סיכוי שהסטוץ הניו יורקי בדיוק יחליט לבוא לבקר, והקראש הסטרייטי שלי יראה אותנו יחד ויחליט שבא לו לנסות את זה פעם אחת ונעשה שלישיה מטורפת. ועל כל זה אני צריך לוותר עכשיו, כי יש לי חבר.

דעותי על ירון ברלד. או: האם באמת לזרוק ארגז זה הגבול שלנו?

ירון ברלד התנהג כמו בהמה. לא ברור בדיוק את מי זה מפתיע, אני לא רואה "ארץ נהדרת" (לא מהתנשאות, אני חסר טלויזיה) ולא "בובה של לילה" (לא מהתנשאות, אני גיי) ובכל זאת אני יודע שהוא בנה קריירה מלהיות בהמה. יש לי את דעתי על סוג כזה של קומדיה (והיא לא טובה) אבל זה לא העניין. אז לדעתי ברלד לא מצחיק. זה בסדר. אבל לדעתי הוא גם לא בסדר. זה לא בסדר.

בסדר? מה בסדר קשור לעניין? אנחנו רוצים שהבנאדם יצחיק אותנו. תנו לו לקלל, לזרוק אוכל, לזרוק דברים על אנשים. בחייאת, שיהיה קצת צחוקים במדינה הזאת, כולם לוקחים כל הזמן הכל כל כך ברצינות. עזבו עכשיו לדבר לקומיקאים עם כל מיני מילים גדולות כמו "דמויות לחיקוי" ו"השפעה על ילדים". די כבר עם הרצינות הזו כל הזמן! מה יש?! קצת צחוק. אז הוא זרק ארגז על פועל במה. אז מה? זה אומר שמחר ילד יזרוק ארגז מלא דברים על חבר שלו?

כנראה שכן.

מה לעשות, לגיבורי המיינסטרים יש השפעה כזאת על ילדים. ברלד יכול להסתתר מאחורי מילים כמו "צחוק", "קומיקאי", אולי אפילו "אמן" אם נחליט שהמילה הזאת איבדה כל משמעות וערך. אבל ההשפעה שלו שם. הוא לא רצה אותה? הוא רק רצה להצחיק? החיים קשים. ככה זה כשאתה נכנס לפריים טיים הישראלי. כולם מסתכלים עליך ורוצים להיות כמוך. מה שיפה לערוץ הספורט מאוחר בלילה, לא מתאים להופעה מול תלמידים.

אז הטלויזיה צריכה להיות רק כלי חינוכי שמראה לנו תמיד דמויות יפות וטובות ותלמידים מנומסים שמוציאים ציונים טובים? לא. אבל יש איזה קו שלא צריך לחצות. זה קו מאוד מאוד אפור, אבל ברלד ממש לא נמצא איפשהו על הקו הזה, הוא לא משחק על הקו הזה, הוא חצה אותו מזמן.

אבל מה פתאום ההצטדקות הזאת. "צפו בברלד מחרב את אולפן סמול-טוק" הוא קטע וידיאו נצפה בוואינט גם נכון לכתיבת שורות אלו. אז למה פתאום "צפו בברלד זורק ארגז" זה רציני? המופע שלו מתנהל בדיוק ככה כבר כמה זמן, מסתבר. אז מה פתאום נזכרתם עכשיו?

זה נכון, ההתעררות מאוחרת מדי. יכול להיות שכבר אז, כשהכניסו אותו לארץ נהדרת, מישהו היה צריך לקום ולהגיד "זה לא מה שהילדים שלנו צריכים לראות". לא קרה. זה לא אומר שאי אפשר להגיד את זה עכשיו.

אבל יש משהו יותר צורם בלהתנהג ככה במופע מול תלמידים. מול מצלמה יותר קל לשכוח מי רואה אותך וכמה הוא מושפע מזה. אפשר להאשים המון אנשים בדרך: תסריטאים, רגולטורים, הורים. אבל כשברלד עמד שם מול הילדים, הייתי מצפה ממנו לקצת יותר אחריות. קצת יותר מחשבה על הדברים שהוא עושה. אז הייתי מצפה. אז מה?

אי אפשר באמת להאשים את ברלד. האנשים שהזמינו אותו ידעו מי זה ברלד, ואם הם לא ידעו, זו הייתה אחריותם לברר. אז הוא זרק ארגז. אם הוא היה רק מקלל, אז זה היה בסדר? אם הוא היה רק משדר לכולם שאלימות וולגריות זה המגניב החדש, אז הכל טוב? אבל ארגז זה הגבול? היינו צריכים להגיד לברלד שיפסיק כבר מזמן ולא אמרנו. לא רק שלא אמרנו, גם צחקנו ומחאנו כפיים. אז מה הפלא שהוא המשיך?