סיפורי פיזיקאי, חלק ד'. או: דברים שלא אמרתי לך.

זאת לא הפעם הראשונה שאני כותב לך דברים שלא תקרא. כבר כתבתי פה בבלוג, כתבתי במחברת, כתבתי כהודעה בפייסבוק שמחקתי במקום לשלוח לך. אולי זו אחת הסיבות שנפרדנו, כל הדברים האלה שלא אמרתי לך. כתבתי לעצמי ולא לך כי לא רציתי להעליב אותך, להכעיס אותך או להפחיד אותך, כתבתי לעצמי כי פחדתי שאולי תפרד ממני אם אני אכתוב לך את הדברים שרציתי להגיד, כתבתי לעצמי פשוט כי היה מאוחר ולא יכולתי להתקשר. כבר היו הרבה סיבות שבגללן כתבתי לעצמי דברים שרציתי להגיד לך. אבל זו פעם ראשונה שאני כותב לעצמי בגלל שאתה לא רוצה לדבר איתי.

זה כבר לא משחק של "מי לא מדבר עם מי". בהתחלה עוד חשבתי שזה כן. זה נחתך בצורה מהירה וחדה. ביקשתי שתשאר עוד לילה, כדי לדבר קצת. שלחתי לך הודעה ששואלת מתי תיקח את הספר ששכחת, ואמרת ש"לא השבוע". חשבתי שאולי אתה מקבל ממני את אותה תחושה של התעלמות שאני מקבל ממך. רציתי להתקשר, אבל זה נראה לי קצת תוקפני להפתיע אותך עם טלפון. אז שלחתי הודעה שאני רוצה לדבר. ושוב, תשובה קצרה, לא מפרטת, בעיקר שוללת. "עוד כמה חודשים". אז עכשיו זה ברור, זה אתה שלא רוצה לדבר איתי.

לא עשיתי את כל הסצינה הזאת בתקווה שתתקשר כבר ותתחנן שאחזור. גם עכשיו אני לא מנסה פה איזה מהלך מתוחכם שיגרום לנו להיות ביחד. אז מה לעזאזל אני רוצה ממך? לדבר. כן, פשוט לדבר. כי לא נראה לי הגיוני שהצלחנו לסיים שמונה חודשים של קשר בעשר דקות. כי למרות כל מה שאתה בטח חושב, אני לא בטוח שהדרך הכי טובה להתגבר על הכל היא להעלים אותי מהחיים שלך בשנייה אחת.

אני רוצה לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו. יש לי זכות לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו, אפילו שנפגעת. כמו שאמרתי, קשר של שמונה חודשים לא נגמר בלילה, גם אם נרצה. ברור לי שזה מה שאתה מנסה לעשות. אבל זה באמת הפתרון? אני יכול לנחש שאתה כועס עלי, שאתה פגוע, שאתה לא מבין למה זה שוב לא הצליח לך, אם עשית את הכל כל כך נכון. ובאמת, באמת שעשית את הכל מושלם. אבל החיים לא עובדים ככה.

אתה סתם מעניש את עצמך. ההתעלמות הזאת רק גורמת לכל זה להיות קשה יותר, דרמטי יותר ללא סיבה. נכון, יש שם רגשות. נכון, זה כנראה יעורר אותם. אבל אני לא בטוח שהפתרון הנכון הוא באמת לקבור אותם מתחת לשתיקה הזאת עד שהם יחנקו. אתה אולי חושב שזה סתם יפתחו פצעים שאולי התחילו להגליד. אבל אני מרגיש שאצלי הם לא יכולים להגליד ככה. שאתה מנסה לתת להם להגליד כשהרסיס עדיין תקוע בפנים.

גם לי זה קשה. איזה רעיון מטומטם זה היה, להקריא לך את הספר שאני הכי אוהב. מי יודע כמה זמן אני לא אוכל לחזור אליו עכשיו. אני עדיין תקוע בפרק 7 עונה 2 בסדרה שראינו ביחד. כי מי בכלל יכול לחשוב על לראות פרק לבד.

הזמן יעשה את שלו, הוא תמיד עושה. אבל אני לא רוצה שמערכת היחסים הזאת פשוט תדהה. היא הייתה נהדרת, אני לא מתחרט על רגע. אז נכון, כשאני נתקל פתאום בסרטון שאני ממש רוצה לשים לך על הקיר, זה כואב. אבל הייתי רוצה מתישהו, להזכר בכמה כיף היה לעשות את השטויות האלה פעם. לא לזכור את הכאב הזה ולדעת שהוא נחלש כי עבר מספיק זמן. איך אתה היית רוצה לזכור את מה שהיה לנו, אם בכלל?

ניסוי

קח את האמת הכי כואבת, עמוד מולה. קח את הפצע, לחץ עליו. מצא את בריכת הרעל שלך, צלול לתוכה. התפלש בה, נשום את האדים המכאיבים, חוש את הצריבה, את הכאב, את הריקנות שאוכלת אותך מבפנים. דחו אותך, השפילו אותך. טוב, לא ממש השפילו, בסך הכל – לא! אל תתחמק! אל תבנה את ההגנות, אל תספר שקרים. קח את האמת בצורה הכי עירומה והכי כואבת. אתה רצית והוא לא. גם אם לא באמת רצית – די! בלי הגנות! רצית. רצית יותר מהכל וזה לא עבד, לא הלך לך. מה שתכננת מתפורר מולך ואתה עומד ולא יודע מה לעשות עם זה.

מי שלא רוצה הפסד שלו. אולי די עם זה?! ההפסד הוא שלך! אם תמשיך לשקר ככה זה ישאר בפנים. תוציא הכל החוצה. תנקז את המוגלה, עם כל הכאב שבפעולה. לא צריך שתיה, לא צריך כדורים, לא צריך שקרים, לא צריך חברים. אתה והכאב. הוא לא אינסופי, הוא יגמר, אבל בשביל שהוא יגמר צריך להרגיש אותו במקום הכי סודי שלך. להפיל כל גדר שיש בפנים. להרגיש את הכאב זוחל פנימה. הרי הוא כבר שם. התחושה הזאת כבר שם, אתה חושב שהגדרות לא נותנות לה להכנס, אבל הן לא נותנות לה לצאת.

שתצא. בכאב, בדמעות, בתסכול. שתצא החוצה, התחושה הזאת. תחצין, תראה, תבכה לכרית, תכתוב על זה. תגיד לעצמך שוב ושוב כמה מתסכל מה שקרה עכשיו. תן לזה לסחוף אותך, לאכול אותך, לשגע אותך. אתה תשרוד את זה. אתה תצא מחוזק. אתה מסוגל לזה. אתה חייב להיות מסוגל לזה. אין לך שום ברירה אחרת. 

כפייה דתית. או: לא כולנו אנשים חשוכים.

כפייה דתית.

בואו נדבר על כפייה דתית. מה זה בכלל "כפייה דתית"? כשכופים עלינו להיות דתיים, מה לא ברור? ומי כופה? החרדים, כמובן. זה קורה לפעמים, נגיד כשחרדים חוסמים כבישים בשבת. זה לא קורה כשהמדינה מטילה קנסות על סופרמרקטים שפתוחים בשבת. זו אכן כפייה, אבל הדתיים לא כופים כאן שום דבר, זו המדינה כופה.

אני אתחיל באנקדוטה קטנה בשביל אנשים שבטוחים שמדינת ישראל היא העיוות היחיד, הברברית היחידה בעולם המערבי שבה הדת מתערבת במדינה. לא מזמן חגגו אתאיסטים בארצות הברית את זה שהרשו להם להציב פסל נוסף אתאיסטי בחצר של בית משפט מחוזי, כי המדינה החילונית-נאורה-מתקדמת לא הסכימה להסיר פסל של עשרת הדיברות. אה, ושנדבר על זה שהמפלגה ששולטת באיטליה כבר די הרבה זמן היא מפלגה נוצרית? לא נדבר? טוב. בואו נחזור לעניין.

אז כן, המדינה כופה עלי כפייה דתית. אבל לא רק את זה. המדינה כופה עלי לתת לה חלק נכבד מכספי, דבר שהוא ללא ספק כפייה כלכלית. משרד הבריאות כופה על יצרנים לא להכניס למזון חומרים מסויימים – ללא ספק כפייה צרכנית. והצבא? אני לא יודע מאיפה להתחיל אפילו עם כל הדברים שכפו עלי ולא רציתי לעשות שם. הרי זה חלק לא קטן ממה שהמדינה עושהת כופה על אזרחיה דברים. אז למה בכל נושא אחר מותר ורק בנושא הדת אסור למדינה לכפות דברים?

כי הדת היא משהו שצריך להיות פרטי, שכל אחד ינהג איך שהוא רוצה ויעזוב אחרים. נכון? כי המדינה "כופה" רק דברים שקשורים לטובת הכלל, ודת זה עניין פרטי, המדינה לא צריכה לקבוע סולם ערכי או דתי. נכון? לא נכון.

אין למדינה שום בעייה לקבוע עד כמה איכפת לי מקשישים, חולים, פצועים ונכים. הרי המדינה לוקחת ממני כסף (כפייה כלכלית! ערכית!) בהתאם, כדי לטפל בהם. גם אם אני עשיר ומבוטח במליון ביטוחים פרטיים, גם אם אין סיכוי שאני יום אחד אצטרך את הכסף הזה מהמדינה, אני עדיין אשלם ביטוח לאומי. כי ככה זה עובד, המדינה החליטה שכולם דואגים לכולם. למה זה עניין שמותר לה לכפות עלי?

טוב, אז נגיד שעל דאגה לחלשים יש קונצנזוס. למה המדינה מחליטה שמוזיקה זה עניין שצריך לקדם? למה זה בסדר לקבוע למי יש קרייה מבטיחה מספיק, בשביל לוותר לו על שירות צבאי ובשביל לסבסד לו מלא דברים ותכניות הצטיינות? מי החליט שהקריירה של אחד בכינור חשובה יותר מהקריירה שלי בבובות אצבע? הוחלט באופן קולקטיבי שאומנות וספורט הם ערכים חשובים וכל אזרח צריך לתרום את חלקו כדי לקדם את טובי התלמידים. ואם לא בא לי? למה אי אפשר שכל אחד יעשה מה שמתאים לו וזהו? כי ככה! שקט! זה משהו שכולם מסכימים עליו!

מה אני בא להגיד פה? שעיגון בחוק של ערכים דתיים זה הגיוני בדיוק כמו מגוון אחר של ערכים שהמדינה בוחרת לעגן ולקדם. אז נשאלת השאלה: מי קובע איזה ערכים אנחנו רוצים ועד כמה אנחנו רוצים לקדם כל אחד? לא יודע. אבל בעיני יש שתי דרכים עיקריות להחליט. האחת: חוקת המדינה שקובעת את הערכים הבסיסיים שלה. טוב, זה אין לנו, אבל יש את מגילת העצמאות שקבעה שמדינת ישראל היא יהודית ממש כמו שהיא דמוקרטית. אז עיגון של הדת היהודית בחוק זה כל כך מופרך?

אבל דמוקרטית! דמוקרטיה! כפייה זה לא דמוקרטי! צודקים לגמרי. גם לדמוקרטיה צריך להיות חלק בזה. זה לא שיש כמעט עשרים אחוז של חברי כנסת שהם בעלי אג'נדה שהיא כמעט כולה קשורה לעיגון הדת במדינה. כלומר, זה כן. אז לא משנה.

עכשיו אני אלך קצת לכיוונכם: מוסד הרבנות בארץ רקוב. עשו ממנו מאפיה, היהדות האורתודוכסית מדירה כל אפשרות לסוג יהדות אחר ובמשרדים של הרבנות אין ווי-פי. באופן כללי אני לא מרוצה מההתנהלות של משרד הדתות. אז מה? אני לא מרוצה גם מההתנהלות של משרד האוצר, זה לא אומר שאני קורא לאנרכיה כלכלית. צריך להפריד בין "אני לא אוהב את ההתנהלות של משרד ממשלתי" לבין "שילוב של דת במדינה זה חשוך וימי-ביניים ולא קורה בשום מקום בעולם".

תראו, אני הומו ואסור לי להתחתן כי החליטו שהנשואים במדינה מתנהלים רק לפי היהדות האורתודוכסית. אני לא מרוצה מזה, אני חושב שזה צריך להשתנות. אבל אני גם מבין שיש לא מעט אנשים במדינה הזאת שלא רוצים להפריד את הדת מהמדינה וזו זכותם. הגיוני לרצות מדינה חילונית לגמרי, כמו שזה הגיוני לרצות פה קומוניזם. הגיוני, אבל כנראה לא הולך לקרות פה בקרוב. אבל לפסול דעה שונה, שבעד שילוב של הדת במדינה, להגיד על דעה כזאת שהיא פרימיטיבת, חשוכה ושאין לה מקום, זה חשוך, פרימיטיבי ואין לזה מקום.

דודה סימה. או: התמודדות ראשונה עם הומופוביה.

דודה סימה. 

קודם כל אני חייב לך התנצלות. התנצלות על זה ששיקרתי עד עכשיו. האמת היא שרוב הזמן לא שיקרתי, גם כשניסית לשדך לי מישהי בעקשנות שרק אחיין של דודה מרוקאית מכיר, לא שיקרתי. רק התחמקתי, הסתרתי. אבל לאחרונה זה הפך להיות כל כך אגרסיבי, הנסיונות, ההצעות, החקירות, שהייתי חייב להמציא לי חברה. אז לא, נועה לא באמת קיימת, כלומר היא קיימת, היא גם חברה שלי, אבל אנחנו לא יוצאים ולא שוכבים. גם לא נתחתן. את יודעת כבר, הרי זה בדיוק מה שאמא שלי סיפרה לך לאחרונה: אני הומו.

אני יודע שמאז שהיא סיפרה לך את זה אני מסנן אותך. אני גם לא עונה לוואטסאפים ההזויים שאת שולחת לי, על איך תכניסי אותי לחופה בעזרת אמא שלי הצדיקה ושבעזרת כוחות נפשיים נמצא יחד את הדרך הנכונה. לא ממש מתאים לי לענות על זה. זה לא את, זה אני. זה לא שאני לא רוצה לדבר איתך, אני פשוט... טוב, האמת שכן, אני לא ממש רוצה לדבר איתך.

תראי, דודה סימה, זה לא מפחד. גם לא מכעס או משנאה. את דודה שלי ואני מאוד מאוד אוהב אותך. אבל את צריכה להבין שאני עברתי כמה דברים לא פשוטים בחיים שלי. גם את, עם המעברה והכל, אז אולי לא דברים קשים כמוך, אבל דברים לא פשוטים. להבין פתאום שאני שונה ואחרי זה עוד לספר את זה לחברים, להורים. הייתי בכמה מקומות לא נעימים. מקומות שאין לי שום כוונה לחזור אליהם שוב.

אני לא מתכוון להתעלם ממך לתמיד. ברור שנדבר שוב. אבל לפני שנדבר שוב צריכים לקרות כמה דברים. הדבר הראשון שצריך לקרות הוא שתרגעי. באמת, לא משנה מה תגידי, לא משנה מה תעשי, גם אם תעלי בחזייה ותחתונים על משאית במצעד הגאווה (ובבקשה, דודה סימה, בבקשה אל תעשי את זה), אני לא אדבר איתך איזה שבועיים. קיבלת עכשיו חדשות גדולות. כשאני הבנתי אותן לקח לי כמה שנים טובות לעכל את זה. אני חושב שמגיע לך לפחות שבועיים לחשוב קצת על הדברים לפני שנעלה אותם לדיון.

הדבר השני שצריך לקרות הוא שתביני שכרגע הבחירה שלי (ובכוונה אני אומר "בחירה") לא נתונה לדיון. אני לא אומר שאת צריכה לקבל אותה, אני לא אומר שאת צריכה להבין אותה. אני כן אומר שכל שיחה על איך משנים אותה היא שיחה שאני לא מתכוון לנהל.

למה לא? קודם כל ככה לא. כי זה החיים שלי ואני לא חייב לתת לך הסברים על כל דבר. אם אני מחליט שאני לא רוצה לדבר על זה, אז לא מדברים על זה. נקודה. הסיבה השנייה היא שאני שלם עם ההחלטה הזאת. אני בסדר גמור איתה. תקופה מאוד ארוכה ניסיתי לשנות את זה וזו לא הייתה תקופה טובה, אז אין לי שום כוונה לחזור לתקופה הזאת.

הדבר השלישי שצריך לקרות הוא שתביני שאני לא הולך להתחתן. כן, זה קצת כמו הדבר השני בעצם, אבל קצת שונה. הקודם יותר קשור אלי, זה משהו שאני לא אדבר עליו. אבל הדבר השלישי קשור אלייך. את צריכה באמת להבין שבאמת, באמת, אין שום סיכוי שאני אהיה סטרייט. אז אני לא הולך לנסות שום תפילה, שום דייט, שום רב. כלום. אפילו אם את בטוחה שיש סיכוי, אני אומר לך שאין. אפילו אם זה רק בגלל שאני פשוט לא רוצה להשתנות. 

אז על מה ישאר לנו לדבר בכלל אחרי זה? תוכלי לספר לי שזה מתסכל אותך, שזה קשה לך, שאת לא יודעת מה לעשות עם זה. תוכלי לשאול אותי את השאלות הבנאליות, ממתי אני יודע, אם הייתי פעם עם בחורה. תוכלי סתם לדבר איתי, כמו אדם רגיל. ואולי, עוד מליון ואחת שנה, אם באמת יגיע המשיח, תוכלי לנסות להכיר לי מישהו.  

ריבאונד.

נפרדתי מהפיזיקאי. או שהוא נפרד ממני. אני עוד לא לגמרי בטוח. יקח עוד קצת זמן עד שאני אוציא מזה פוסט, אם בכלל. אז בינתיים אני יכול לספר לכם על הריבאונד שלי. זה הרבה יותר קל.

את א' ראיתי עוד כשהייתי עם הפיזיקאי וישר נדלקתי עליו. פרצוף חתיכי עם מבט טוב בעיניים וקעקועים מסקרנים על זרועות מסקרנות עוד יותר. היו כמה פלירטוטים קצרים אבל מתישהו, למען ההגינות, הייתי חייב להזכיר שיש לי חבר. בקיצור, חתיך אך מחוץ לתחום.

אבל זהו, אין חבר, אין תחום וחיי הרווקות עושים לי פרצופים של דפוקותי. אז כשיצאתי לפאב במוצ”ש כדי לא להתבאס על עוד לילה לבד וראיתי את א' מיד נכנסתי למצב כוננות. כמו מקצוען אמיתי אחרי ליטוף קל של הזרוע-בגודל-גזע שלו הזכרתי בטעות ש"בדיוק לפני כמה זמן החבר שלי לשעבר אמר לי...". כן, המשכתי, נפרדנו, באסה, אבל בוא נעבור לדבר על דברים יותר שמחים, כמו זה שאני גר ממש קרוב.

בקיצור, הגענו אלי, אכלנו דובדבנים, רכנתי לראות מקרוב את כל הקעקועים שלו, ואחרי התחרמנות קצרה ולא מספקת בעליל הוא פולט: "שמע, אני לא רוצה לשכב בדייט ראשון". מה? לשכב? לשמוע? לרצות? דייט? ממש עצרתי את עצמי מלענות "אני לא בטוח מה בדיוק אמרת עכשיו, אבל בוא נעלה להזדיין".

כן, זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו, עוד שיחה. חשבתי שסיימתי עם אלה כשהפיזיקאי החזיר לי את המפתח לדירה. אז הייתי צריך לעצור, להסביר, להבהיר שאני בדיוק אחרי קשר ולא מחפש משהו רציני ("אני ריבאונד?" הוא שאל, "כן" עניתי בלי למצמץ) ואחרי כל זה, בזמן שהוא מנסה לישון איתי כפיות, הייתי צריך להעלות אותו למעלה ולרדת לו. לקחתי אותך הבייתה אחרי שעה של שיחה בפאב, על איזה דייט בדיוק אתה מדבר?

בקיצור, מהר מאוד גיליתי שכל עוד אני נותן לו לעצור ולחבק אותי מדי פעם כדי להרגיש שקורה פה משהו עמוק, אני יכול להתקדם עם זה לאן שאני רוצה. עד שבאחת ההפסקות המרגשות האלה שהוא מתמוגג "כל כך כיף לי איתך" בזמן שאני מתפעל מכמה גדול כל שריר-חזה שלו, גיליתי שהוא בן 20. ב"קלאק" ענקי נפלו כל האסימונים למקום. הוא ילד. הוא ילד שחושב שאנחנו מתאהבים. הוא "לא שוכב בדייט ראשון" רק עד שהוא כן והוא חושב שכל פעם שהוא יודע איך קוראים לבחור זה דייט. הוא רק ילד והוא בטוח שככה מתחילים דברים רציניים.

טוב, אני כבר הבהרתי לו שזה לא יקרה ולא הייתה לי שום כוונה לסגת מהעמדה הזאת. הדבר הכי רציני שאני מתכוון לעשות זה לא לגרש אותו אחרי שאני גומר. כשבבוקר למחרת הוא עזב את הדירה והבנתי פתאום שאין לי אפילו את הטלפון שלו, חשבתי לעצמי שאחרי הכל היה פה שיחוק די רציני. עד שבצהריים הוא הוסיף אותי בפייסבוק. גם כן ריבאונד.

מפה לשם כבר הייתה פעם שנייה וכבר הבהרתי לו שוב שזה ממש לא רציני. כמה לא רציני? הייתי עם מישהו אחר כבר לפני ואחרי הפעם השנייה. רק שהוא ממשיך לגרור אותי לשיחות יחסינו לאן ולהגיד כמה כיף ביחד. אז אני צריך להפסיק את זה, כי זה רק הולך ומסתבך? לא יודע, תנו לי להתפעל עוד קצת מהזרועות שלו לפני שאני מחליט. 

(מתישהו אני אספר גם על הפעם השנייה).  

אני כן בחרתי להיות ככה. או: איך לא מגנים על הקהילה.

אמא שלי יוצאת עכשיו מהארון. לא ממש היא, אלא יוצאת מהארון שלי. מספרת עלי לחברות שלה, עושה את השיחות, שואלת אותי את השאלות הקשות. כל מה שהתחלתי לעשות בכיתה י' ואולי עדיין לא ממש סיימתי. הרבה פעמים בשיחות, אלה שבהן היא שואלת אותי דברים כמו עם כמה בנים שכבתי (ואני משקר. כי לא נעים לשאול אותה אם כשהייתי באורגיה עם עוד חמישה עשר איש זה נחשב ששכבתי עם כולם), היא קצת מתבאסת. אז כדי לעודד אותי ובעיקר את עצמה, היא אומרת "הרי אי אפשר לשנות אותך, נכון? אז אין לי מה להצטער"

אני באמת לא רוצה שהיא תצטער, אז אני לא מגלה לה, אבל האמת היא שאני יכול לשנות את זה. אני בחרתי להיות הומו. בגיל שתים עשרה החלטתי שמעכשיו מגעיל אותי פות ובא לי על דניאל שוורץ מהכיתה המקבילה. למה? כזה אני, עושה דווקא, רוצה להיות שונה ולמשוך תשומת לב. באמת.

אמא שלי לא לבד. אוהבי הקהילה וגם הומואים בעצמם משתמשים בטיעון הזה שוב ושוב. “ככה נולדנו, זה לא אשמתנו. לא בחרנו להיות כאלה". לעגן את זכויותינו כהומואים בעובדה שלא בחרנו להיות כאלה זה בעייתי. זה מתנצל מראש, מבקש סליחה. המילה הזאת "אשמתנו" אומרת שיש אשמה. אולי היא לא שלנו, אבל היא קיימת. מישהו אשם, האמא, הגנים, הגורל. זה כאילו נאמר "ברור שלהיות הומו זה פחות טוב, נראה לכם שאם הייתה לנו אפשרות היינו בוחרים להיות כאלה? אבל אנחנו פגומים באופן בלתי ניתן לשינוי, אז לפחות קבלו את הפגם הזה באהבה".

אז רגע, למה בעצם שלא נלך כולנו לטיפולי המרה, הרי הם אומרים שיש מה לעשות עם זה. אני יודע מה תגידו, שהם לא באמת עובדים, שהם גורמים התאבדויות ומדכאים וכל מיני כאלה. בסדר, זה נכון, אבל זה רק אומר שהם עדיין לא מספיק טובים. אם אפשר היום להפוך גבר לאישה, בטוח שאפשר להפוך הומו לסטרייט. אבל במקום להשקיע את המשאבים בזה אנחנו משקיעים אותם במצעד הגאווה. גאווה במה, בדיוק? בזה שאין לנו שום דרך לשנות את זה?

לא, אני לא נולדתי פגום. אני נולדתי בסדר גמור. אני טוב בדיוק כמו סטרייט, לא יותר ולא פחות. אני לא מגונן על עצמי ב "אין מה לעשות". אולי יש, אולי אין, לא איכפת לי בכלל, אני לא רוצה. להגיד ש"אין מה לעשות" אומר שאם היה מה לעשות, אז היה צריך לעשות, כי המצב עכשיו לא תקין. אבל המצב אצלי מצויין כמו שהוא. גם אם זה לא תמיד היה ככה. 

פעם לא היה שום דבר שרציתי בעולם יותר מלהיות סטרייט. היום גם אם ימציאו את "הגלולה" זו שמתקנת את הפגם הנורא הזה, אני לא אקח אותה. למה? כי מבחינתי זו גלולת התאבדות. להיות הומו זה לא מתג של "גע" ו"תוק" שאפשר לכבות. זה אני, זה חלק ממני שאחוז בי ונמצא כמעט בכל מקום בחיים שלי. להפסיק את זה אומר להיות מישהו אחר לגמרי, מישהו שאני לא מכיר, מישהו שהוא לא אני.

אז מספיק. הגיע הזמן להוציא את ה"נולדנו ככה" מהלקסיקון. אל תגידו את זה יותר. אל תקבלו יותר את התפיסה של "זה פחות טוב, אבל אין מה לעשות". מעכשיו להיות הומו זו בחירה, והיא בחירה לגיטימת. ואם מישהו לידכם אומר שככה נולדתם פשוט תגידו לו "חחחח, מה פתאום, אני בגיל שתים-עשרה החלטתי להיות הומו כי זה היה באופנה. אבל אל תדאג, שמעתי שסתיו 2014 הולך להיות הכי סטרייט-פאשיין".

שחקני פורנו לא עונים למיילים

לא יהיה פה ראיון עם כוכב פורנו. נראה לי מגניב לגליון כחול, לדבר עם שחקן של סרטים כחולים. אבל שחקני פורנו לא עונים למיילים. לא ראיינתי שחקן פורנו. אבל ניסיתי. באמת שניסיתי.

בהתחלה חשבתי בכלל על מ'. בחור שעשיתי פעם ואחרי זה גיליתי שגם השתתף בהפקה של מייקל לוקאס (ממש פורנו, לא איזה סרט חובבים ישראלי). אבל לא רציתי איזה בן-של-השכנה שעשה את זה פעם אחת מול המצלמה ומאז קורא לעצמו שחקן. רציתי כוכב אמיתי. סרטים, אתר אישי, חיים בוגאס וזין באורך היד שלי.

אז מצאתי את כריסטופר. משהו בו תפס אותי. לא יודע אם זה היה המבט השובב בעיניים, ההומור העצמי או הבליטה בתחתונים שהעידה על שלונג רציני, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותו מקפל את הרגליים מאחורי הראש ידעתי שזה זה. זו לא פעם ראשונה שאני נדלק על שחקן פורנו ומחפש עוד... אומנות שלו, אבל איכשהו הפעם במקום להעמיס על המחשב שלי פורנו, הגעתי לטוויטר של כריסטופר. (אגב, יש לי טוויטר, בואו תעקבו). 

אז התחלתי לעקוב אחריו בטוויטר, וגיליתי שבנוסף לכך שכל ציץ של כריסטופר הוא בערך בגודל התבור, הוא גם לא לגמרי לא מצחיק. ציטוט לדוגמה:

“is cuddle-body the new code name for fuck-body or has everyone became incredibly lame?”

צייצתי לו קצת, החמאתי, אפילו קיבלתי איזה תגובה ואז שלחתי מייל. כתבתי שאני מעריץ, (מעריץ, כי הוא שחקן, עם כשרון וזה) שהוא שווה בטירוף ושאני אפילו צוחק ממנו לפעמים. הוא היה נורא נחמד וענה, אמר שהוא שמח. הוא אמר שבעיניו זו השליחות שבפורנו, לשמח אנשים ולגרום להם להרגיש בטוחים במיניות שלהם. ברור ששליחות, עכשיו תוריד את המכנסיים.

אז סיפרתי על האף ואמרתי שאשמח לדבר איתו קצת בסקייפ. הוא אמר שבכיף. תיאמנו שעה, אצלו זה היה בסביבות הצהריים אצלי זה היה 4 בבוקר, אבל מה לא עושים בשביל שיחה עם כוכב פורנו. קמתי כמו נינג'ה, התחברתי וחיכיתי. הוא לא היה מחובר. העלתי בינתיים סרט שלו, מנהל שמלמד מתמחה לעשות הכל למען החברה. חיכיתי וחיכיתי, אבל הוא לא התחבר. המזדיין.

אחריו בא מיטש. מיטש זכה בעונה השנייה של SYTYCF. (זה so you think you can fuck למקרה שתהיתם) שם כל מיני שחקני פורנו מזדיינים, ואז השניים הזוכים בכל פרק מזדיינים שוב. מיטש הוא חיית טוויטר, אז היה קל לתקשר איתו שם, רק שלמיילים הוא לא ענה. נחמד אבל לא משתף פעולה. נשמע מוכר, נכון? בקיצור, אני עוד מציק למיטש מדי פעם, רק שאת תגובתו לא ניתן היה להשיג עד למועד סגירת הגליון. אולי הייתי צריך להישאר עם מ'. תמיד יותר קל לכתוב על אנשים שהיו אצלך במיטה.

פורסם לראשונה במגזין "אף", מאי 2013, גליון כחול.