סיפורי פיזיקאי, חלק ג'. או: למה פתאום נמאס לי.

לא היה לי חבר, ואז כן היה לי חבר והייתי מבסוט. חיכיתי לטלפונים ממנו, כתבתי לו חמשירים, קניתי לו כף לגלידה. בקצב מפחיד אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים (נכון שפעם זה לא היה כזה סיפור?), פגשתי את ההורים שלו, הוא פגש את שלי, אמא שלי בכתה כאילו אני מתחתן והכל היה טוב ורומנטי ונהדר.

ואז פתאום התחילו הספקות. הרגשתי שלא בא לי על קשר.

אני אוהב אותו. טוב לי איתו. אני רוצה להיות איתו. אז למה לעזאזל אני מתבאס להיות בקשר?

לפעמים אני חושב שזה כי אני מקולקל. אולי כולנו מקולקלים. מין יצור דפוק שכזה שתמיד רוצה מה שאין. זיינתי מישהו? אני רוצה שלישיה. עשיתי שלישיה? אני רוצה חבר ורומנטיקה. יש לי חבר? אני רוצה רק לזיין מישהו. דפוק.

אבל זה לא בדיוק זיון ספציפי כזה או אחר שאני מוותר עליו. כן, היו ערבים שהתחיל איתי מישהו חתיך (לא המון כאלה, חייב להודות) וידעתי שבגלל שיש לי חבר אני אחזור הבייתה לבד הלילה. לא ביג דיל. הבעייה האמיתית הייתה לוותר על כל האנשים החתיכים בעולם. לפני שהיה לי חבר יכולתי לשכב עם כל אחד. גם עם אלה שלא רוצים. גם עם הסטוץ שרוצה אבל גר בניו יורק. אולי זה לא קרה, אבל היה לי מותר שזה יקרה. יכולתי לפנטז על נסיבות מופרכות ובלתי אפשריות שיובילו לרגע אינטימי שיוביל לנשיקה לוהטת שתוביל לסקס סוער. עכשיו הפנטזיה היא רק פנטזיה. היא אסורה. מה שמפריד ביני לבין כל החתיכים בעולם הן לא נסיבות המציאות, אלא האיסור. איזה באעסה עם האיסור הזה.

הכל ידוע עכשיו. כשאני יוצא למסיבה, אני יודע איך הערב ייגמר. אהבתי לא לדעת. אהבתי את האפשרות לסיים את הלילה בכל מקום ועם כל אחד. נכון, רוב הסיכויים היו לסיים אותו בבית עם יד ימין במקרה הטוב, ובאוטו עם איזה יזיז שלא כזה בא לי עליו ורק גורם לי להרגיש רצוי במקרה הרע. אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה. עדיין היה סיכוי שהסטוץ הניו יורקי בדיוק יחליט לבוא לבקר, והקראש הסטרייטי שלי יראה אותנו יחד ויחליט שבא לו לנסות את זה פעם אחת ונעשה שלישיה מטורפת. ועל כל זה אני צריך לוותר עכשיו, כי יש לי חבר.

דעותי על ירון ברלד. או: האם באמת לזרוק ארגז זה הגבול שלנו?

ירון ברלד התנהג כמו בהמה. לא ברור בדיוק את מי זה מפתיע, אני לא רואה "ארץ נהדרת" (לא מהתנשאות, אני חסר טלויזיה) ולא "בובה של לילה" (לא מהתנשאות, אני גיי) ובכל זאת אני יודע שהוא בנה קריירה מלהיות בהמה. יש לי את דעתי על סוג כזה של קומדיה (והיא לא טובה) אבל זה לא העניין. אז לדעתי ברלד לא מצחיק. זה בסדר. אבל לדעתי הוא גם לא בסדר. זה לא בסדר.

בסדר? מה בסדר קשור לעניין? אנחנו רוצים שהבנאדם יצחיק אותנו. תנו לו לקלל, לזרוק אוכל, לזרוק דברים על אנשים. בחייאת, שיהיה קצת צחוקים במדינה הזאת, כולם לוקחים כל הזמן הכל כל כך ברצינות. עזבו עכשיו לדבר לקומיקאים עם כל מיני מילים גדולות כמו "דמויות לחיקוי" ו"השפעה על ילדים". די כבר עם הרצינות הזו כל הזמן! מה יש?! קצת צחוק. אז הוא זרק ארגז על פועל במה. אז מה? זה אומר שמחר ילד יזרוק ארגז מלא דברים על חבר שלו?

כנראה שכן.

מה לעשות, לגיבורי המיינסטרים יש השפעה כזאת על ילדים. ברלד יכול להסתתר מאחורי מילים כמו "צחוק", "קומיקאי", אולי אפילו "אמן" אם נחליט שהמילה הזאת איבדה כל משמעות וערך. אבל ההשפעה שלו שם. הוא לא רצה אותה? הוא רק רצה להצחיק? החיים קשים. ככה זה כשאתה נכנס לפריים טיים הישראלי. כולם מסתכלים עליך ורוצים להיות כמוך. מה שיפה לערוץ הספורט מאוחר בלילה, לא מתאים להופעה מול תלמידים.

אז הטלויזיה צריכה להיות רק כלי חינוכי שמראה לנו תמיד דמויות יפות וטובות ותלמידים מנומסים שמוציאים ציונים טובים? לא. אבל יש איזה קו שלא צריך לחצות. זה קו מאוד מאוד אפור, אבל ברלד ממש לא נמצא איפשהו על הקו הזה, הוא לא משחק על הקו הזה, הוא חצה אותו מזמן.

אבל מה פתאום ההצטדקות הזאת. "צפו בברלד מחרב את אולפן סמול-טוק" הוא קטע וידיאו נצפה בוואינט גם נכון לכתיבת שורות אלו. אז למה פתאום "צפו בברלד זורק ארגז" זה רציני? המופע שלו מתנהל בדיוק ככה כבר כמה זמן, מסתבר. אז מה פתאום נזכרתם עכשיו?

זה נכון, ההתעררות מאוחרת מדי. יכול להיות שכבר אז, כשהכניסו אותו לארץ נהדרת, מישהו היה צריך לקום ולהגיד "זה לא מה שהילדים שלנו צריכים לראות". לא קרה. זה לא אומר שאי אפשר להגיד את זה עכשיו.

אבל יש משהו יותר צורם בלהתנהג ככה במופע מול תלמידים. מול מצלמה יותר קל לשכוח מי רואה אותך וכמה הוא מושפע מזה. אפשר להאשים המון אנשים בדרך: תסריטאים, רגולטורים, הורים. אבל כשברלד עמד שם מול הילדים, הייתי מצפה ממנו לקצת יותר אחריות. קצת יותר מחשבה על הדברים שהוא עושה. אז הייתי מצפה. אז מה?

אי אפשר באמת להאשים את ברלד. האנשים שהזמינו אותו ידעו מי זה ברלד, ואם הם לא ידעו, זו הייתה אחריותם לברר. אז הוא זרק ארגז. אם הוא היה רק מקלל, אז זה היה בסדר? אם הוא היה רק משדר לכולם שאלימות וולגריות זה המגניב החדש, אז הכל טוב? אבל ארגז זה הגבול? היינו צריכים להגיד לברלד שיפסיק כבר מזמן ולא אמרנו. לא רק שלא אמרנו, גם צחקנו ומחאנו כפיים. אז מה הפלא שהוא המשיך?

סיפורי פיזיקאי, חלק ב'. או: למה קלישאות עובדות.

(בחלק א': למה הפיזיקאי רצה חיבוק, ולמה הוא לא קיבל אחד)

"מי שלא מחפש, מוצא". ככה אומרים. זה תמיד נראה לי שטויות, עד שהפכתי לעוד מקרה מזעזע בסטטיסטיקה. גם אני לא חיפשתי ומצאתי. ולמי שלא בעניין: חיפשתי סקס, הפיזיקאי הגיע ורצה חיבוק, לא נתתי לו, הוא נשאר לישון. אנחנו ביחד כבר כמעט חמישה חודשים. ולמי שלא מעורבב – חמישה חודשים זה בערך חתונת כסף בזמן הומואים. אז עכשיו אני אנסה להסביר איך לעזאזל קשר כזה מתחיל מההודעה "מה דעתך על סקס חסר משמעות"?

אבל אולי לפני שאני אסביר למה כשלא מחפשים מוצאים, אני אסביר למה כשחיפשתי לא מצאתי. תמיד החזקתי מעצמי אחד שטוב בדייטים ראשונים. חיוכים, נגיעות קלות, סיפורים מצחיקים שבהם אני יוצא קצת-דביל-אבל-בעצם-מצחיק-חמוד-ומגניב וכוס בירה אחת יותר מדי. קטן עלי. אבל איכשהו זה אף פעם לא הלך לי. העניין הוא שלהיות איזה פלקט חייכן של עצמך זה לא מעניין. זה בדיוק מישהו שאומרים עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואני לא הייתי מבין. "אבל מה?!" הייתי שואל בזעם. אבל משעמם תחת, זה מה. אנשים שכל החיים שלהם זה סיפור משעשע הם, ובכן, משעשעים, לא יותר מזה.

ואז עם הפיזיקאי זה פתאום קרה. פתאום כבר לא הייתי "נורא חמוד". הרי מבחינתי הוא היה בקטגוריה של "אנשים שאני לא הולך לשכב איתם" שזו הקטגוריה האחרונה שאני צריך להרשים, אפילו אחרי "מורים מהתיכון". אז למה לי להיות חמוד? למה להתאמץ עם הסיפורים המצחיקים? סיפרתי לו על כל החרא. סיפרתי לו שלא הולך לי, סיפרתי לו שנמאס לי מהמשחק הזה. אמרתי לו שאני לא מתכוון לתת לו הרגשה של "לילה מיוחד" כי בסוף אני רק עוד בחור שהוא יגיד עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואם אני אהיה סתם עוד אחד, אז גם הוא סתם עוד אחד ולא מגיע לו לחשוב שהוא משהו אחר. אחרי כל זה הוא אמר לי "אם אתה רוצה, אפשר לצאת לדייט".

זה לא שיש לי איזה עולם פנימי אפל ומרתק. סך הכל נפתחתי קצת, הייתי קצת אמיתי ואמיתי זה מעניין. לא משנה עד כמה החיים שלך אפרוריים, לתת למישהו הצצה למקום שהוא בדרך כלל פרטי, שלך, זה מעניין. לפחות מספיק מעניין בשביל לגרום לשני להגיד "חכה רגע, תן לי לראות עוד קצת".

אז למה הקלישאה? למה זה עובד רק כשלא מחפשים? כי חייבים להראות משהו אמיתי. וזה אמיתי רק כשאנחנו אומרים "זה מה יש, אם תאהב ואם לא". כדי להגיד דבר כזה, צריך להיות מאוד בטוח בעצמך. ומתי אתה לא בטוח בעצמך? כשיש מה להפסיד. כשיש מולך בחור שבא לך שיתעניין בך חזרה. כשאנחנו רוצים להראות לו משהו, אבל גם נורא רוצים שיאהב את זה. או בשתי מילים: "דייט ראשון".

ובהמשך: אם זה עובד כל כך טוב, למה יש לי כל כך הרבה ספקות?

סיפורי פיזיקאי, חלק א'. או: קשר של שנתיים ללילה אחד.

רשימת תירוצים לזה שלא כתבתי מלא זמן: התחיל סימסטר, התחלתי לעבוד, נכנסתי חזק לטוויטר (יכול להיות שאתם עוד לא עוקבים אחרי שם?) וחשוב מכל: נהיה לי חבר. ושמעו, חבר לוקח מלא מלא זמן. וחוץ מהזמן שנעלם הייתי צריך רגע להבין מה אני יכול לכתוב פה אם כבר אין לי סיפורי איך-כמעט-עשיתי-סקס-ובסוף-לא-ואיזה-מסקנות-מרתקות-יש-לי-מזה.

בפעם האחרונה שכתבתי (למעט איזה פוסט שהוא חצי סמס שכרות) הייתי קצת ממורמר ומיואש בעיקר בעקבות איזה בחור חתיך שעשה לי רע. נמאס לי. ההומו הרע שוב התחיל לצאת. הייתי אחרי דייטים כושלים, דחיות מתסכלות וכמעט אונס אחד. אז כשבחור פחות או יותר נחמד שאל אותי מה דעתי על סקס חסר משמעות, הייתי בעד.

רק שהבחור לא רצה סקס חסר משמעות. הוא רצה קשר חסר משמעות. הוא רצה להתחבק ולישון ביחד חסר משמעות. יכול להיות שזה נשמע קצת מבלבל, אז אני אסביר. זה לא שסקס זה לא כיף. סקס זה נהדר. סקס עם אהבה, סקס בלי אהבה, סקס עם החבר, סקס עם זרים, עם יותר מבן אדם אחד, וגם רק עם עצמך. תאמינו לי, כשעושים את זה נכון זה יכול להיות אדיר. אבל לפעמים רוצים משהו אחר. רוצים חבר, רוצים אהבה, רוצים הוליווד. אבל התרגלנו לעולם המיידי הזה. העולם שבו אני מקבל מה שאני רוצה כאן ועכשיו. העולם הזה שבו אני מרגיש חרמן ותוך שעה כבר מוצא סקס. אז למה להתנהג אחרת אם אני מרגיש בודד?

אז אם קודם מישהו כתב שהוא “מחפש לזיין” אז עכשיו הוא "מחפש קשר רציני". איך אפשר לחפש קשר רציני? מה הוא מצפה שיקרה? תחפש, תחפש ופתאום תמצא מישהו שיגיד לך "היי, אני חבר שלך כבר שנתיים". לא מוצאים קשר רציני. מוצאים בחור נחמד, מוצאים קליק ראשוני, מוצאים דייט מוצלח. אחרי הדייט המוצלח מגיע החלק הקשה – דייט שני, שיחות טלפון, לצאת, להכיר, לדבר והנורא מכל: לוותר על בחור אחר שמציע לי סקס.

לוותר? אבל מחר יש מצב שאני מזיין את החתיך האיטלקי שכתב לי באטרף שהוא בא לארץ, ויש איזה יזיז מפעם שקצת בא לי עליו פתאום כי אסור לי. עזוב אותך בעצם קשר רציני. בוא פשוט נתחבק הלילה עד שאנחנו נרדמים כדי שלילה אחד אני ארגיש קצת פחות לבד. זה מה שהם מחפשים. זה מה שהפיזיקאי חיפש וזה מה שנמאס לי לתת לאנשים.

אני לא בטוח בדיוק איך ומתי זה קרה, אבל פתאום נמאס לי. נמאס לי לשתף פעולה עם המשחק הזה. אני מרגיש לבד וחרא אז זיבי שהוא ירגיש טוב עם כל הסיפור הזה. סקס? בכיף. אתה יכול לרדת לי מכאן ועד הודעה חדשה. אבל לא תקבל ממני גרם אחד של רגש. מילה אחת טובה. ומפה לשם אני והבחורכ שוכבים אחד ליד השני, לבושים לגמרי, אחרי שבקושי התנשקנו. הוא רוצה לחבק אותי, ואני אומר לו שלא, לא הלילה. אני לא משחק יותר ברגשות. אני לא נותן לאנשים יותר את "הביחד" שהם צריכים. זה הפסיק לעבוד בשבילי, אז שלא יעבוד בשביל אף אחד אחר גם כן.

אני עדיין לא כל כך מבין למה, אבל הוא בכל זאת נשאר לישון. ובהמשך אני אנסה להסביר למה זה מה שנתן לנו את הסיכוי הזה למצוא קשר רציני.

יש גם חלק ב'

הומואים ושלטון

יש בכלל הומואים בשלטון? ובכן, אם שמים רגע בצד את פי אלף יותר עצמה לישראל שטוענים שכולם הם שמאלנים גייז, אז יש רק אחד, ניצן הורוביץ. אז בואו נסתכל גם אחורה. ב 19 הכנסות השונות של המדינה כיהנו 885 חברי כנסת שונים. בהערכה קמצנית בערך 3 אחוזים מהאלכוסיה הם הומואים (אמרתי קמצנית, ובכל מקרה, זה ממש לא עשרה, כמו שאתם בטח חושבים) וחישוב זריז אומר שהייינו צריכים לראות בערך 25 הומואים בכנסת ולפחות סטוץ מביך אחד. אבל לא. עדיין רק ניצן הורוביץ, הוא ועוזי דיין שנתן שואו של איזה חודש כי מישהו מת. זה לא מספיק. אין ספק שהומואים לא מגיעים לשלטון.

אז שאלתי את ניצן הורוביץ, ההומו היחיד בשלטון, למה בכלל צריך שם הומואים. קודם כל אציין שהוא ענה לי על המייל מהר, והיה נחמד לאללה. וזה מה שהוא אמר: “הייתי כמובן רוצה להגיד שאין צורך מיוחד בהומואים בשלטון. ואני עדיין רוצה להאמין שגם מי שאיננו הומו/לסבית יכול וצריך לדאוג גם לנו, כחלק מהחברה הישראלית. אבל לצערי הרב מאוד, זה איננו כך עדיין. [...] אני לא חושב שיש איזשהו מיגזר או קבוצה אחרת בארץ, בוודאי לא בסדר גודל כמו הקהילה הגאה, שזכה לכל כך מעט נבחרי ציבור [..] יש חשיבות עצומה לעצם הנוכחות של חבר כנסת הומו או לסבית בכנסת. זה ביטוי ומסר של שיוויון, של קבלה ושל סובלנות שמשודר לכלל הציבור.

מעבר לניראות – שיא חשובה ביותר - תת-הייצוג הקשה הזה משפיע לדעתי ומשקף באופן ישיר והדוק, את ההתעלמות והניכור מצרכי הקבוצה הזו."

קצת פסימי לי. ניכור, התעלמות, תת יצוג. חייבים להודות שמצבנו לא כזה רע. בעוד שבארצות הברית חגגו לא מזמן את ביטול החוק "don't ask, don't tell" שאומר שאפשר להיות הומו בצבא, רק תעמיד פנים שאתה לא, ב-8200 יש כבר כמה שנים תפוצת גייז במייל (לא ראיתי בעיניים שלי, אבל מקור מהימן סיפר).

מצד שני אני לא יכול להתחתן עם חבר שלי בארץ. אבל גם צחי לא יכול להתחתן עם חברה שלו נטשה בגלל ש-רגע, היא לא יהודיה?! הבעייה היא נשואים אזרחיים, זה לא משנה כרגע אם זה חתן וחתן או חתן וכלה, אלא רק מי הרב. אוקי, אבל מה איכפת לי מה הסיבה? אני לא יכול להתחתן. ונגד כל זה אפשר להגיד "תל אביב", שמראה עד כמה זה כן בסדר להיות הומו בישראל.

אז כן או לא? צריך או לא צריך? מה אני יודע. נצטט עוד קצת את ניצן במקום:

"בהחלט הייתי רוצה, ואולי גם נגיע לכך בעתיד, שנטייה מינית כזו או אחרת כבר לא תהיה רלבנטית לשום דבר. שלהיות הומו או לסבית יהיה דבר טריוויאלי מבחינה ציבורית. ממש כמו צבע שיער או תחביב לשעות הפנאי. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכך מאוד. עבור ציבורים ענקיים בישראל – אולי רוב האוכלוסיה – זו סוגיה רגישה וכאובה מאוד.”

ויש בזה משהו. אבל היי, לו יש מושב בכנסת ולי יש טור במגזין. אז לפחות אנחנו מתקדמים.

פורסם לראשונה במגזין "אף", גליון פברואר 2013: "שלטון"

ג' והפיזיקאי: כי למה לשלוח הודעות שיכרות כשאפר לכתוב פוסט במקום

הזנחתי את הבלוג הזה. עצוב להגיד, אבל הפסקתי לכתוב בו. אני בדיוק הילד שמבקש מההורים שיקנו לו גיטרה ומתלהב ממנה חודש ואז שוכח אותה בקופסה. אבל זה לא העניין עכשיו.

יש לי חבר. אני מניח שזה מאוד קשור לזה שהפסקתי לכתוב. הבלוג הזה מבוסס על חוויות אישיות. לכתוב "זיינתי אתמול מישהו" זה אישי, אבל זה קל. לספר מה אתה באמת מרגיש כלפי חבר שלך זה קשה. בכלל, גם הסיפור על איך נהיה לי פתאום חבר שווה פוסט, אבל זה לא לעכשיו. עכשיו אני פורק, ואתם תהיו פה להקשיב. אז בואו נתחיל.

יש לי חבר, כבר שלושה חודשים בערך. זה הדבר הכי רציני שהיה לי אי פעם. אני אפילו חושב שאני אוהב אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו. אני לא יודע אם שיקרתי כשאמרתי את זה. בהתחלה הייתי בטוח בזה יותר, עכשיו פחות. היום קרה משהו שגרם לי לפקפק בזה כל כך עד ששלחתי לו הודעת "בוא נדבר". שלחתי הודעה כזאת וישר אחרי זה באתי לכתוב כאן.

הפייסבוק הראה לי תמונה של ג'. ג' הוא הדייט הראשון שלי אי פעם. בדייט הראשון הוא לקח אותי למקום רומנטי והתנשקנו מלא. בדייט השני אכלנו במסעדה. בדייט השלישי הוא נפרד ממני. לא סיפור מאוד מעניין. אבל ראיתי תמונה שלו והתחלתי לחשוב. התחלתי לחשוב מחשבות לא טובו. התחלתי לחשוב שאני רוצה לבלות עם ג'. לא לזיין אותו. גם לזיין אותו. אבל יותר מזה. וזאת בדיוק הבעייה. יש לי את החבר שלי, למה שאני ארצה יותר מזה עם ג'?

מה שבעצם הייתי רוצה לעשות זה לשים את הפיזיקאי בצד לרגע (זה החבר שלי, אם אתם לא עוקבים) ולהתחיל עם ג'. לצאת עם ג' איזה שבועיים-חודש רק כדי לראות איך אני מרגיש. רק כדי להבין אם יש שם איזה רגש אחר, אם אני מפספס משהו. אם הוא יכול לגרום לי להרגיש משהו שהפיזיקאי לא יכול.

כי אולי גם עם ג' זה יגיע למצב הזה שאני נמצא בו עכשיו. אולי גם כשאני אהיה איתו שלושה חודשים אני אראה פתאום תמונה של ד' ה' ו' או ז' וארצה להתחיל איתם. אולי בניתי לי פנטזיה כל כך גדולה על הקשר המושלם, שלא משנה מה אני אקבל זה לעולם לא יהיה מספיק טוב. אם זה המצב, אני לא מפחד. מה שמפחיד אותי זה שלא. מפחיד אותי שעם ג' עלול להיות לי הרבה יותר טוב, ואני מפסיד את זה רק כי אני מתפשר עם הפיזיקאי.

אני לא מאוד מתפשר (כן, אני מודה, אני מציין את זה רק כי אתה עלול לקרוא את זה, אתה, הפיזיקאי שלי, שיודע כמה סוכר אני אוהב בתה). אני לא מתפשר. טוב לי איתו (איתך?). כיף לי איתו. אני אוהב להתעורר לידו ואני אוהב לישון מחובק איתו ואני כל כך מתחרמן מלראות אותו גומר (למה לא, נכניס גם סקס, זה אף פעם לא הזיק).

אבל בכל זאת, כשראיתי היום תמונה של ג', חשבתי על ג'. רציתי לצאת איתו. רציתי לראות מה יקרה אם נצא. ואני חייב לדעת. אני חייב להבין אם זה בגלל שהפיזיקאי הוא לא משהו שג' הוא כן או שזה רק בגלל שאני מקולקל מבפנים. מחר אני הולך להגיד את כל הדברים האלה לפיזיקאי. אם הוא יפרד ממני, יהיה לי הרבה יותר זמן לכתוב פה דברים. עד אז, אולי תגידו לי אתם מה כדאי לי לעשות.

גילוי נאות:
הפוסט הזה לא מאוד ערוך. הוא סוג של סמס שכרות, רק לכלל הקוראים שלי (שניים? שלושה?)
זה נשמע לי עדיף מכלום.
לילה טוב. 

מחשבות של שתיים בלילה. או: לבד או לא לבד

השעה שתיים בלילה ואתה לבד בבית. לפעמים בדיוק חזרת, לפעמים לא יצאת בכלל. אכלת, שתית, רקדת, דיברת, בילית. זה לא משנה. השעה שתיים, כבר אמרנו, אבל זה פחות קריטי. אתה לבד, וזה דווקא ממש חשוב.

אתה לבד ולא בא לך להיות לבד. אתה אמור ללכת לישון עכשיו, אבל יושבת לך איזה מועקה בבטן שלא נותנת לך. בא לך לדבר, לספר בדיחה, לשמוע מישהו צוחק, לספר סיפור, לשאול שאלה, לחבק מישהו. האמת היא שאתה לא כל כך בטוח מה בא לך. איזה סוג של קשר אנושי, אולי, אז אתה נכנס לאטרף. לרגע אתה עוצר את עצמך, חושב שהמילה “לבד” לא מתאימה. היית עם מלא חברים הלילה. החלטת לחזור מיוזמתך. אולי אטרף זה לא הפתרון? אבל האתר כבר עולה עם אלפיים איש און ליין שרק רוצים לדבר איתך. או לפחות עם מישהו. אבל אם כבר מישהו, אז הנה אתה שם.

על מה תדברו? לך יש זין, ולו יש זין, ובינינו, שניכם לא הייתם מתנגדים להשתמש בו הלילה. אתה חרמן. נו, אתה תמיד חרמן. לפעמים קצת חרמן, לפעמים חרמן כמו כלב מיוחם, אבל תמיד חרמן. גבר, נו, אף פעם לא תגיד "לא" לזיון טוב. אתה לא בטוח שבשביל זה נכנסת, אבל אם כבר יש מישהו חתיך וקרוב, מה לא תפגשו? רצית קצת קשר אנושי, ומה יותר קשר אנושי מסקס?

טוב ששאלת. כי זה מאוד תלוי. היה לך כבר סקס מדהים. אבל היה לך גם סקס נוראי. אתה יודע שיכול להיות שהבחור יבוא, ירד, יעלה, יעשה כל מה שגבר אחד לא אמור לעשות לגבר אחר וללכת. וזה לא עוזר ל”לבד” הזה בכלל. (שוב עולה המחשבה לרגע, לבד? זו המילה? ואז מישהו בלי חולצה שולח הודעה. ממשיכים הלאה). סתם סקס. אולי להביא ביד במקום? יותר קל, אותו סיום, ולא הרבה פחות כיף. אתה יודע שגם אם יבוא מישהו בסוף אתה תרגיש לבד בדיוק באותה מידה. אולי אפילו שוב תכנס לאטרף כשהבחור מתנקה בשירותים. אולי סתם תלך לישון עם ההרגשה המחורבנת הזאת. בוא נקרא לה "לבד".

בינתיים עוד לא נפגשתם. אתם רק מדברים. אולי זה יתגלגל לפגישה, אולי לא. יש את הלילות שאתה כל כך עייף, בראד פיט לא יוציא אותך עכשיו מהבית, ובכל זאת אתה גולש. הסקס הוא רק תירוץ לשיחה. כי על מה תדבר? על סרוונטס? הוא לא חזק פה, הבולבול שלך יותר מעניין כרגע. אז אתה מדבר. מזריק עוד קצת תקשורת אינטרנטית לוריד. מתמכר לצליל הזה של הודעה חדשה. מתמכר אליו אבל גם לא מבין. מחפש עוד הודעה, ועוד כרטיס. בטוח שאתה צריך למצוא מישהו קצת יותר חתיך, קצת יותר מצחיק, קצת יותר מבין עניין ואז תפתר המועקה הזאת. המועקה הזאת שעדיין שם. אחרי כל ההודעות האלה. אחרי כל הזמן הזה שבזבזת, אחרי מישהו שכרגע בא וירד לך והלך. אחרי כל אלה, אתה עדיין לבד.

לבד? באמת? אולי יש פה משהו אחר? בילית עם חברים הלילה. היה לך סקס הלילה. אז למה לבד? אתה מתחיל לחשוב שזו לא המילה הנכונה. מחשבה קצת מפחידה, כי זה אומר שיש משהו אחר. משהו שאי אפשר לפתור עם אלפיים איש און-ליין. אתה צריך להסתכל פנימה ואתה לא בטוח מה תמצא שם. זה קצת מפחיד וקצת מאוחר עכשיו. אז במקום להתמודד עם זה אתה מעלה את הפורנו, תמיד קל לך להירדם אחרי שאתה גומר. המחשבות יחכו לפוסט אחר.