למה הומואים לא מוצאים חבר, חלק ב'

או: י' ומ', שני סיפורים על חיפוש.

זוכרים שלא הבנתי למה הומואים לא מצליחים למצוא חבר? אז גיליתי. מוכנים? הנה זה בא: כי אנחנו לא רוצים להכיר אף אחד. אנחנו באים עם רשימת דרישות גבוהה מדי, מופרכת אפילו. אנחנו פוסלים אנשים עוד לפני שאנחנו מכירים אותם, לא על בסיס תחושה או משיכה, אלא על בסיס נתונים. להלן שתי דוגמאות:

סיפור א': מ' והגברים השריריים.

התחלתי לדבר עם מ' בגריינדר, אפליקציה שמציגה הומואים סביבך לפי מרחק. מ' נראה טוב, ואפילו אומר שהוא עו"ד מתמחה. אחרי שיחה קצרה בה אני משעשע ומקסים אני מזמין אותו לבירה. "רק אפשר לשאול קודם מה הגובה שלך?" הוא שואל. אז אני אומר לו. "ומה המשקל?" זו כבר נקודה רגישה כי משקל אף פעם לא היה הצד הכבד שלי. "רזה". זה המשקל שלי, שיתמודד. "באסה, כי אני נמשך לשריריים".

אני לא בטוח שהוא רציני, אבל הוא אומר שכן. למעשה, אם נצטט: "חשוב לי שהוא יהיה חכם, בוגר, איש שיחה, גבוה, חזק ושרירי" ואף מוסיף "על הכל אני מוכן להתפשר חוץ מעניין הכוח הפיזי" אני רציתי בירה ידידותית באמצע היום, וקיבלתי רשימת דרישות של דוגמנית צמרת עם תואר בפיזיקה. מיותר לציין שלא נפגשנו.

סיפור ב': י' והצלקת.

י' שלח לי מייל שהוא אוהב את הבלוג שלי (גם אתכם לא יהרוג להביע הערכה מדי פעם, אגב) וזה יצר איזה פלירט וירטואלי מתמשך. אתמול בזמן שעבדתי כקופאי באיזה מועדון, הוא הגיע להגיד שלום ואפילו פירגנתי לו בכניסה חינם. מפה לשם, כשהוא כבר בדרכו ללכת, הוא מסמס לי שאין לנו יותר על מה לדבר, כי הברמן זה האקס שלו.

ממש כך. בגלל שאני והאקס שלו עובדים באותו מקום הוא לא רוצה שום קשר איתי. אני קצת מופתע ואפילו מנסה לשכנע אותו שזה מטופש, כי אני מחבב את י'. אני לא חבר של הברמן, לא שוכב עם הברמן ואפילו לא עובד שם באופן קבוע. אבל לשווא. "הוא הרבה יותר מצלקת", אומר לי י'. מספיק שאני נמצא איתו באותו מקום בערך פעם בשבועיים, "כל מי שקשור אליו, נמחק מחיי". ובסמס הזה נקטעים יחסינו.

יש מסקנות בכלל?

אז מה אתם אומרים? סינון מוגזם או דרישות הגיוניות? לפגוש מישהו עם עיניים חומות למרות שאתה אוהב עיניים כחולות, לפגוש תימני למרות שאתה בדרך כלל נמשך לאשכנזים, האם זו הורדת סטנדרטים, או אולי פשוט הבנה שאף פעם אי אפשר לדעת מי בסוף יתפוס אותך? כך או כך, נראה שי', מ' ושאר האותיות דוגלים בשיטה הראשונה. למה להתפשר על מבנה גוף או רשימת חברים אם יש עוד שלושת אלפים הומואים מחפשים און ליין?

נ.ב.

י', אם אתה קורא את זה ומתרגז: מה אתה מופתע? לא קראת את המכתב ליואב? 

הייתי אומר את אותו הדבר למ', אבל לא נראה לי שהבלוג שלי מספיק שרירי בשבילו. 

למה הומואים לא מוצאים חבר, חלק א'.

או: 

איפה שלושת אלפים ההומואים האחרים?

די. זה לא עובד. הגיע הזמן שנפנים – השיטה לא עובדת. משהו פה רקוב מהיסוד. אני לא יודע איפה, אולי בחברה, אולי באתרי ההיכרויות שלנו, אולי בהומואים עצמם אבל משהו פה פשוט לא מאפשר לזה לקרות. אנחנו לא מצליחים למצוא חבר. אלו שמצליחים הם מעטים מדי ואחרי יותר מדי זמן. אחרי שבזבזתי שעות בשיטוטים וירטואלים ומציאותיים, אחרי שניסיתי להתחיל עם כל הומו שמצא חן בעיני (וגם עם כמה סטרייטים), אחרי שניסיתי כל גישה אפשרית לנושא ואחרי שניסיתי לא לנסות מתוך אמונה שזה יבוא לבד, אחרי כל אלה הגעתי למסקנה: מה שמונע מאיתנו למצוא את האחד זה לא זה שעוד לא מצאנו את האחד.

זה פשוט לא יכול להיות. אנחנו מתעסקים בזה יותר מדי בשביל לא למצוא אותו. בואו ניקח את אתר ההיכרויות של ההומואים, אטרף, כדוגמה. הייתי אומר שלפחות ל-80% מההומואים הפנויים יש אטרף (לא ממצא מדעי, אבל אני מכיר קצת את המצב). הרבה מהם משאירים את זה פתוח בערך כמו הפייסבוק. זה אומר שיש בכל רגע נתון בערך שלושת אלפים הומואים מחוברים באטרף, ואף אחד מהם לא מוצא חבר. הם ממשיכים לחפש מישהו שהם עוד לא עברו עליו. איזה חייל שהשתחרר, איזה מישהו שנראה פעם לא משהו והסתפר, איזה הומו בארון שסוף סוף יצא. הם בטוחים שכל מי שהם כבר דיברו איתו (וזה הרבה) פשוט לא מתאים.

זה לא הגיוני. לא יכול להיות שלכל אחד מהם אין אף אחד אחר שמתאים לו. לא הגיוני שחסרים עוד שלושת אלפים הומואים כדי שכל אחד ימצא חבר. ומה שהכי לא הגיוני זה שמתישהו הם יראו שם מישהו שהם לא ראו. תאמינו לי, הומואים חורשים את אטרף הלוך ושוב, מכל הכיוונים. פעם פותחים פרופיל כזה ופעם פרופיל כזה, פעם שמים תמונה כזאת ופעם תמונה אחרת. כולם כבר דיברו עם כולם ורובם כבר שכבו עם רובם. כבר ראינו את האחד, כבר דיברנו איתו, כבר פגשנו אותו ובזמן שלבשנו את המכנסיים כשהוא שוכב במיטה לידנו אמרנו לו שהיה נחמד ושנדבר איתו מחר. ולא דיברנו.

אז למה לא מוצאים? את מי להאשים? לא יודע. אבל אני לא רוצה להאשים את עצמי. לא רוצה להודות בזה שהם נגמרים לי. להגיד שהמצב הזה שבו עברתי על כל ההומואים בירושלים ולא מצאתי אף אחד, זה רק אומר שמי שאני רוצה פשוט לא רוצה אותי. אז אני אומר לעצמי שלא יכול להיות. זה בטוח משהו אחר, בשיטה, בחברה, בעולם. רק לא בי. לא יכול להיות שהשני לא מעוניין פשוט כי הוא לא מעוניין בי. זה איזה משהו אחר. כל תירוץ אחר, אבל לא אני. אני בסדר. אז למה לעזאזל זה לא עובד?!

עדכון: נמצאה תשובה לשאלה! ולמרבה ההקלה היא לא שאני מכוער. הכל בחלק ב'.

ההומו הטוב.

החלק הראשון בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

ההומו הטוב מצחיק וחכם. ההומו הטוב מעורב חברתית. הוא מתנדב בחוש"ן, חברותא, איג"י, הבית הפתוח ובתא הגאה של האוניברסיטה. הוא גם עמוק בברנז'ה. הוא מכיר את כל המסיבות הכי שוות ויש לו כניסה חינם לכולן. הוא חבר של הקופאי, של הברמן ושל הדי-ג'יי. הוא מכיר את הבעלים של המועדון ואתה די בטוח שהוא לא משלם על המנוי שלו בחדר הכושר. והוא חתיך. אוי כמה שהוא חתיך. איזה מזל יש לך שהוא רוצה אותך. אתה רוצה אותו? ברור שאתה רוצה אותו. כולם רוצים אותו. הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב הוא חיית המחמד של הקהילה. היא מעריצה אותו והוא מעריץ את עצמו. כותבים עליו במדורי הגאווה של “טיים אווט תל אביב" שהוא הדבר החם הבא. הוא חם כי הקהילה עושה אותו חם והיא עושה אותו חם כי הוא חם. אף אחד לא בטוח איך התחיל המעגל הזה. אבל כרגע הוא חתיך ואומר מה שאנחנו רוצים לשמוע. הוא אוהב את עצמו ואנחנו אוהבים אותו גם, כי הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב ממש הומו. הוא קם בבוקר והוא הומו והוא הולך לישון והוא הומו. הוא הומו מבוקר עד ערב ולא שום דבר אחר חוץ מזה. הוא מתנדב בארגונים של הומואים, הוא יוצא למסיבות של הומואים, הוא פוגש את החברים ההומואים שלו, ואז הם מדברים על המסיבה של ההומואים מאתמול. באוניברסיטה, הוא לומד משהו שקשור להומואים ואם לא, אז הוא לוקח לפחות קורס בחירה אחד בנושא "מגדר ומיניות". הוא ארגן את מצעד הגאווה, את הפגנת הלסביות ואת עצרת ההומואים הדתיים. הוא גם היה ממש טוב בזה, כי הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב הוא הומו מתיש. זה אף פעם לא רק שנינו כי הוא תמיד מכיר את כולם מסביב. זה אף פעם לא ערב שקט בבית כי זה בדיוק יום ההולדת של ההוא מהזה. אי אפשר לנהל שיחה רגילה בלי שהיא תגיע לקיפוח של הההומואים. ופעם אחת, רק פעם אחת, הייתי רוצה להגיד "איזה הומו" בלי לקבל על זה שטיפה. הוא בחיים לא ייתן לי להשמיע ביטוי הומופובי, הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב ואני נפרדנו, כי לא יכולתי כבר. הוא הפך לרווק הכי מבוקש של הקהילה. פשוט אין לו זמן להשקיע כרגע בזוגיות. בראיון ל”מאקו גאווה” הוא יגיד “משום מה בטוחים שאני סנוב, אבל אני סתם בן אדם פשוט, כמו כולם”. הוא לא פשוט כמו כולם. הוא מצחיק וחמוד ורגיש וחתיך יותר מכולם. ובגלל זה בסוף הוא ימצא איזה חתיך אחר ותהיה להם זוגיות בריאה ומוצלחת ובעיקר טובה. ואני אחייך ואקנא בו, בו ובחבר החתיך שלו. בעצם, בעיקר בחבר החתיך שלו, שתפס את ההומו הטוב.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון יוני 2012: טוב.

בעד המצעד

או: סיבה למסיבה

לפני כמה ימים איזה הומו כתב למה הוא נגד מצעד הגאווה. כתב כל מיני סיבות שבגללן מצעד הגאווה מיותר ואפילו מזיק. אני רוצה להסביר לו למה הוא טועה.

הוא כתב שמצעד הגאווה מיותר כי מצב הקהילה בארץ טוב. האמת, הוא צודק, מצב הקהילה בארץ אכן ממש טוב. אולי לפעמים אנחנו לא אומרים את זה מספיק. אבל יכול להיות יותר טוב. מבחינה חוקית ענייני אימוץ ומשפחה עדיין לא הוסדרו. המלצות של וועדה? בארץ שלנו הן שוות לתחת. עד שפונדקאית ישראלית לא תלד לי ילד, אני לא אאמין שזה עבר.

אבל לא זו הבעייה האמיתית. הבעייה האמיתית היא שיש ילדים שיוצאים מהארון וסופגים קללות ועלבונות. שיש ילדים שבכלל לא יוצאים מהארון, כי הם מפחדים. שהם מחכים עשר שנים לפני שהם מספרים למישהו, או שהם לא מספרים לאף אחד וגדלים להיות סטרייטים-בכאילו שנמצאים בנישואים אומללים. הבעייה האמיתית היא שיש הורים שלא מדברים עם הילדה שלהם כי היא רצתה להביא את חברה שלה הבייתה, או שהיא אמרה להם שהיא לסבית והם אמרו לה “את לא”. דברים כאלה קורים כל הזמן.

ולזה מצעד הגאווה חשוב. הוא מראה לחברה שיש הומואים ושהם בכל מקום. שזו לא איזה קבוצה קטנה ונעלמת שאפשר להתעלם ממנה. זה השכן שלהם והבוס שלהם והעובד שלהם והמוכר שלהם במכולת. שבין כל האנשים יש גם הומואים והם בדיוק כמו כולם. אבל יותר מזה המצעד מראה את זה לצעירים. כבר כתבתי פה פעם שלגלות שאתה הומו זה אחד הדברים הקשים שאפשר לעבור. המצעד מרכך קצת את המכה. הוא מראה לצעירים שזה בסדר, שיש עוד הרבה כמוהם, ולא רק שזה לא נורא, זו סיבה למסיבה. מהבחינה הזאת אני לא חושב שאי פעם מצב ההומואים יהיה "מספיק טוב". בבני אדם טבועה התנגדות לשונה ויכול להיות שתמיד נצטרך להיות פה כדי להזכיר שאנחנו לא כאלה שונים.

עוד נכתב שהמצעד לא מייצג אותו. קודם כל, זה מזיז לי ת'ביצה. צריך לבקש אישור מכל הומו לפני המצעד? המצעד כן מייצג אותו כי הוא הומו, ירצה או לא. ואם לא מוצא חן בעיני מישהו מה שרואים במצעד שיבוא וישנה את זה אבל שלא ישב בבית ויתלונן. כל המטרות שהוזכרו, הן בכלל לא מטרות רשמיות של המצעד. כל ההומואים הצמחונים, ימנים, שמאלנים, משתמטים, מיליטנטים, כל קבוצה כזו מתאגדת לגמרי על דעת עצמה. נכון, יש בזה משהו מקומם, אבל זה גם טוב, זה מראה שיש גיוון בקהילה, שחוץ מהומו אתה יכול להיות עוד אלף ואחד דברים אחרים. שאפשר להיות הומו בלי להיות רק הומו.

אבל הסיבה הכי חשובה לעשות את המצעד היא גם הכי פשוטה – כי זה כיף. במצעד כיף. כן, גם חם, אבל גם כיף. הוא לא מחאה, הוא חגיגה. אנחנו חוגגים את ההומואיות שלנו, ובגלל זה אנחנו מגזימים. אנחנו לא רוצים סתם ללכת ולהגיד "אה, כן, אנחנו גם הומואים". את זה אני עושה כל יום. ליום אחד אנחנו רוצים להיות ההומואים הכי מוגזמים שלנו, ולפעמים זה אומר לרקוד על משאית בתחתונים. יום אחד אנחנו משוויצים בזה ונהנהים מזה. ולמה לא? למה שלא נשמח עם זה? לאיזה מצב עגום הגענו בו כל הליכה ברחוב חייבת לנבוע מאיזה סיבה פוליטית מהותית ועמוקה? מה רע בזה שאנחנו פשוט רוצים לצאת ולכייף ולהזמין את כל הסטרייטים לחגוג ביחד איתנו? כי באמת, שזו, ורק זו, גאווה.

נגד המצעד.

או: במצעד הגאווה חם

במצעד הגאווה חם. לא חם כמו "יהיה לוהט" חם. חם כמו "ארבעים מעלות בצל" חם. מתכנסים בגן מאיר, וחם. ואז צועדים ברחוב, וחם. ועוברים ליד איזה משאית ויש את הרעש של המנוע, והוא גם פולט עליך חום, אז בכלל חם, ואז סוף סוף אחרי צעידה ארוכה, וכמובן חמה, מגיעים לחוף, ונחשו מה קורה שם. נכון, ממש ממש חם. וזהו. זה כל מה שקורה במצעד הגאווה. ובגלל שבתל אביב גם ככה ממש חם, אז אפשר פשוט לוותר עליו.

הרי מי שחושב שמצב הקהילה בארץ רע חי בסרט. לא מזמן המליצו שגייז יוכלו להביא ילדים בארץ באמצעות פונדקאות. כל עניין הנישואים תקוע בגלל נישואים אזרחיים, לאף אחד לא איכפת אם זה חתן וכלה או חתן וחתן כל עוד הרב אורתודוקסי. הומואים ברחבי ארצות הברית חוגגים את זכותם לצאת מהארון בצבא כשבארץ לשמונה מאתיים יש תפוצת גייז במייל כבר כמה שנים. ועוד דבר קטנטן, תל אביב נבחרה לא מזמן לעיר הכי גאה בעולם. ממש טרגדיה לקהילה. אני יודע שאנחנו שונאים להודות בזה, אבל בכל זאת: מצבנו בארץ כהומואים לא כזה רע.

וזה לא רק מיותר, זה גם מרגיז. מרגיז שאם אני ארצה או לא, המצעד הזה מייצג גם אותי. זה מצעד *הגאווה*. יענו, של כל ההומואים. ומי הם שיצעדו בשמי? אתם יודעים שיש שם קבוצה שמקדמת טבעונות בשם ההומואים? גם השתמטות, שמאלנות, סוציאליזם, יו ניים איט. זה לא אני והם לא מייצגים אותי. לא רוצה שיצעדו בשמי, לא רוצה שיציגו אותי כחלק מהם. בגללם רואים אותי ככה, בגללם כשאני אומר "הומו" רואים בחור בתחתונים רוקד על משאית. מי מינה אותם להיות הנציגים של הקהילה?


בסוף זה מה שאנשים רואים. אנחנו לוקחים יום אחד בשנה להראות את עצמו לכולם ורק מצדיקים את הסטריאוטיפ. מראים כמה אין בנו שום דבר מעבר לגוף שרירי וחולצה צמודה. שכל מה שמעניין אותנו זה מסיבות וסקס ולא שום דבר אחר. אנחנו מראים את עצמנו בצורה מסויימת ואז מתלוננים שככה רואים אותנו. אם הומואים דורשים יחס שווה הם צריכים להתנהג כמו כולם. וכולם לא צועדים בחום של יוני ומריירים על דוגמנים בתחתונים.


אבל הכי גרוע זה עצם הרעיון. עצם הרעיון שכדי להרגיש שווים כהומואים אנחנו צריכים להפריע לאחרים. שיתנו לנו להתחתן, שייתנו לנו להתגרש, שייתנו לנו להביא ילדים ולהיות טייסים, אבל כל עוד כולם בסדר עם זה, זה לא באמת שווה. זה לא מה-אנחנו-רוצים-לקבל, זה מה-אחרים-לא-רוצים-לתת-לנו. והם לא רוצים לתת לנו לצעוד, אז נצעד. רק אם נדע שהדוסים לא רוצים שנצעד אבל אנחנו נצעד בכל זאת, רק אז יש לנו שיוויון. תכל'ס, עכשיו אנחנו באמת יכולים להרגיש ישראלים כמו כולם, גם אנחנו רעשנים ומפריעים.

ובקרוב: למה בכל זאת כן צריך את מצעד הגאווה.

מכתב ליואב. או: בחור דיסקרטי.

היי יואב. זוכר אותי? נפגשנו לפני שבועיים. כשדיברנו היית נורא לחוץ. שאלת אותי איזה ארבע פעמים אם אני דיסקרטי או בארון או ממש דיסקרטי. אמרתי לך שכן. ברור שאמרתי לך שכן. רציתי סקס ורציתי אותו עכשיו. אם היית רוצה לשמוע שאני בעצם סטרייט הייתי מתחיל לדבר על בר רפאלי. גם כשהלכת דאגת בפעם האחרונה לוודא, שיישאר בינינו, כן? אין ספק, יואב, אתה בחור דיסקרטי.

אבל זה העניין. אתה דיסקרטי, אבל אני לא. אני אפילו לא כל כך בטוח מה זה אומר. אבל אני כן יודע מה זה לא להיות דיסקרטי. ואתה הולך לגלות עלי עכשיו משהו חשוב. לא, יואב, לא איך אני נראה בתחתונים, את זה אתה כבר יודע, מצחיק אחד. אתה הולך לגלות שהדרך הכי טובה לגרום לי לעשות משהו היא לבקש ממני לא לעשות אותו.

שכבנו, יואב, שכבנו ואני כותב על זה עכשיו בבלוג שלי. אפשר להיות פחות דיסקרטי מזה? ואני לא אעצור כאן. הו, לא, יואב, כשאני אכזרי אז זה עד הסוף. אני אספר לכולם שאתה לומד בעברית, שאתה ממש חתיך ושהסקס היה מעולה למרות שיש לך דבר או שניים ללמוד. אתה מבין מה הולך לקרות עכשיו, יואב? כל המוני הקוראים יצליבו נתונים על כל יואב שהם מכירים, יבדקו אם הוא סטודנט חתיך ואז יבררו אם הוא יודע לרדת. אבוד עליך, יואב, הוצאתי אותך מהארון.

כנראה שלא. כנראה שהקהל המצומצם שקורא את זה שם קצוץ על האנשים שאני שוכב איתם. אם חברים שלך יודעים עליך זה לא מפני שלא הייתי דיסקרטי. זה כי אתה הומו. כן, יואב, אתה הומו מזדיין בתחת. היה לך חשוב שאני אהיה דיסקרטי לא כי אתה מפחד שידעו. לא הסכמת להגיד לי אפילו בן כמה אתה. מה אני אספר? ולמי? ולמי איכפת? זה כי אתה מתבייש. אתה מתפדח מעצמך. אתה רוצה להבהיר לכל המעורבים בדבר שכל פעם שאתה שוכב עם גבר זה איזה רגע מביך שצריך להסתיר. ובשביל לחסוך לך שנים של טיפול, וגם סתם לכיף שלי, אני לא אתן לך. שכבנו יואב, שכבנו והיה מוצלח. אין מה להתבייש בזה. זו לא פדיחה, זה לא רגע מביך. זה מעולה. לך וספר לחברים שלך שהזדיינת אתמול והם לא. אל תהיה דיסקרטי.

אגב, יואב, היה לי ממש כיף.

אני אשמח לעשות את זה שוב.

אתה יודע איפה להשיג אותי:

thebadboyinme@gmail.com

ממנטו, גרסת הגייז. או: תאונת דרכים בהילוך איטי.

(מבוסס על סיפור אמיתי)

תמונה ראשונה

[גד יוצא מהחדר עם שמיכה וכרית, יורד לסלון, פורש את מזרון הקאוצ'-סרפרים ונשכב עליו. הוא מביט בשעון, השעה חמש. "עוד שלוש שעות צריך לקום" הוא אומר לעצמו. גד מוציא תמונת פולורואיד של א' מהכיס ורואה שכתוב למטה: “אל תעשה את זה!”. הוא מהנהן באכזבה ורושם מאחור: "תאונת דרכים בהילוך איטי".]

תמונה שנייה

[א' נרדם. הוא מתכרבל על גד ומתחיל לנחור לו היישר לשבלול האוזן. גד מנסה להדוף אותו בעדינות ולא מצליח. הוא מעיר אותו. “אני לא הטיפוס המתכרבל" הוא אומר ביובש. א' מרפה אך נשאר באמצע המיטה ותוך זמן קצר מתחיל לנחור. גד מטלטל אותו קלות אך הוא לא מגיב. הוא דוחף אותו, והוא לא מגיב. הוא דוחף אותו בכוח לצד המיטה אך לא מצליח וא' לא מתעורר. גד תופס כרית ושמיכה ויוצא מהחדר.]

תמונה שלישית

[גד יוצא מהמקלחת ונכנס לחדר. א' במיטה.]

א': בוא עוד פעם.

גד: אין לי כוח, אני צריך לישון.

א', אבל אני ממש חרמן. תעזור לי.

גד: לא עומד לך!

א': אם תעזור לי יעמוד לי!

גד: מספיק. אני הולך לישון.

תמונה רביעית

[גד וא' במיטה מסיימים אקט מיני.]

א': בוא שוב.

גד: אין לי כוח עכשיו.

א': בבקשה! אני רוצה עוד!

גד: אין לי כוח לעוד. וגם לך לא עומד כבר.

א': אני חרמן!

גד: אני הולך להתקלח.
[גד יוצא]

תמונה חמישית

[גד נכנס לחדר, א' לבוש על המיטה. גד מתיישב לידו.]

א': אז מה עכשיו?

גד: אני לא יודע, מה עכשיו?

[א' מנשק את גד.]

א': אני יודע מה עכשיו.

תמונה שישית

[גד ור' בסלון. ]

גד: נראה לי שאני הולך לזיין אותו

ר': לך על זה.

גד: זאת טעות.

ר': אז אל תלך על זה.

גד: אתה יודע כמה פעמים עשיתי סקס בחצי שנה האחרונה?! פעמיים! זה נראה לך הגיוני?!

ר': אז לך על זה.

גד: אבל זאת לא סיבה לזיין מישהו!

ר': אז אל תלך על זה.

גד: אבל... אוף! נמאס לי! נמאס לי לחשוב על זה כל כך הרבה. פעם כשהיה בא לי, הייתי עושה את זה. פתאום הכל מסובך, פתאום אני נורא חושב על הכל! לא רוצה לחשוב! מה איכפת לי מה יהיה בבוקר?! מה איכפת לי מאחר כך! בא לי, אז אני אלך על זה!

ר': אז לך על זה.

גד: אני הולך על זה!

[גד עולה למעלה ונכנס.]

תמונה שביעית:

[גד וא' נכנסים לדירה. ר' בסלון.]

גד: [לר'] זה א'.

ר': היי.

גד: [לא'] אתה בא למעלה?

עולים למעלה, מתיישבים על המיטה.

גד: אז מה אתה עושה בחיים?

א': אני עובד בהוסטל. בעיקר נהנה. אתה יודע, חוסך כסף לטיול. (ממשיך לדבר. י' מגלגל עיניים, בבת אחת הוא קם).

גד: אני כבר בא.

[גד יוצא לסלון.]

תמונה שמינית:

[גד ות' (בחורה) יושבים בפאב.]

גד: אני לא מאמין. אני לא מאמין שהיא צדקה.

ת': לא! הוא כזה שמוק!

גד: אני יודע, אני יודע. פשוט תאונת דרכים בהילוך איטי.

ת': מה?

גד: את מכיר את זה שאת יודעת שזה טעות, אבל גם יודעת שתעשי אותה? את רואה את הכל קורה ופשוט אין לך שום דבר לעשות כדי לעצור את זה?

ת': ספר לי על זה.

גד: לחיי לעשות טעויות. [משיקים את הכוסות, גד מסיים את הבירה]

גד: טוב, אני הולך.

[גד קם ולובש את המעיל. א' ניגש אליו.]

א': אתה הולך?

גד: כן.

א': איכפת לך שאני אעלה אליך לשתות כוס מים?

תמונה תשיעית:

[גד וה' (בחורה אחרת) יושבים באותו פאב. גד עם חולצה אחרת. א' בדיוק עוזב אותם.]

גד: איזה שמוק.

ה': אתה יודע שאתה הולך לשכב איתו.

גד: מה? בחיים לא.

ה': אני נותנת לזה גג שבועיים.

גד: למה שאני אשכב איתו?

ה': כי אתה תהיה חרמן, ובעיקר כי לא יהיה לך כוח לחשוב על זה כבר. אני אומרת לך שאתה הולך לשכב איתו.

[גד מוציא מצלמת פולורואיד ומצלם אותו. רושם "אל תעשה את זה".]

גד: זהו, לא יקרה.

ה': אני רואה את זה קורה ואין לי שום דבר לעשות בנידון. כמו תאונת דרכים בהילוך איטי.

גד: לחיי תאונות דרכים בהילוך איטי [משיקים כוסות]

[פייד טו בלאק]