בעד המצעד

או: סיבה למסיבה

לפני כמה ימים איזה הומו כתב למה הוא נגד מצעד הגאווה. כתב כל מיני סיבות שבגללן מצעד הגאווה מיותר ואפילו מזיק. אני רוצה להסביר לו למה הוא טועה.

הוא כתב שמצעד הגאווה מיותר כי מצב הקהילה בארץ טוב. האמת, הוא צודק, מצב הקהילה בארץ אכן ממש טוב. אולי לפעמים אנחנו לא אומרים את זה מספיק. אבל יכול להיות יותר טוב. מבחינה חוקית ענייני אימוץ ומשפחה עדיין לא הוסדרו. המלצות של וועדה? בארץ שלנו הן שוות לתחת. עד שפונדקאית ישראלית לא תלד לי ילד, אני לא אאמין שזה עבר.

אבל לא זו הבעייה האמיתית. הבעייה האמיתית היא שיש ילדים שיוצאים מהארון וסופגים קללות ועלבונות. שיש ילדים שבכלל לא יוצאים מהארון, כי הם מפחדים. שהם מחכים עשר שנים לפני שהם מספרים למישהו, או שהם לא מספרים לאף אחד וגדלים להיות סטרייטים-בכאילו שנמצאים בנישואים אומללים. הבעייה האמיתית היא שיש הורים שלא מדברים עם הילדה שלהם כי היא רצתה להביא את חברה שלה הבייתה, או שהיא אמרה להם שהיא לסבית והם אמרו לה “את לא”. דברים כאלה קורים כל הזמן.

ולזה מצעד הגאווה חשוב. הוא מראה לחברה שיש הומואים ושהם בכל מקום. שזו לא איזה קבוצה קטנה ונעלמת שאפשר להתעלם ממנה. זה השכן שלהם והבוס שלהם והעובד שלהם והמוכר שלהם במכולת. שבין כל האנשים יש גם הומואים והם בדיוק כמו כולם. אבל יותר מזה המצעד מראה את זה לצעירים. כבר כתבתי פה פעם שלגלות שאתה הומו זה אחד הדברים הקשים שאפשר לעבור. המצעד מרכך קצת את המכה. הוא מראה לצעירים שזה בסדר, שיש עוד הרבה כמוהם, ולא רק שזה לא נורא, זו סיבה למסיבה. מהבחינה הזאת אני לא חושב שאי פעם מצב ההומואים יהיה "מספיק טוב". בבני אדם טבועה התנגדות לשונה ויכול להיות שתמיד נצטרך להיות פה כדי להזכיר שאנחנו לא כאלה שונים.

עוד נכתב שהמצעד לא מייצג אותו. קודם כל, זה מזיז לי ת'ביצה. צריך לבקש אישור מכל הומו לפני המצעד? המצעד כן מייצג אותו כי הוא הומו, ירצה או לא. ואם לא מוצא חן בעיני מישהו מה שרואים במצעד שיבוא וישנה את זה אבל שלא ישב בבית ויתלונן. כל המטרות שהוזכרו, הן בכלל לא מטרות רשמיות של המצעד. כל ההומואים הצמחונים, ימנים, שמאלנים, משתמטים, מיליטנטים, כל קבוצה כזו מתאגדת לגמרי על דעת עצמה. נכון, יש בזה משהו מקומם, אבל זה גם טוב, זה מראה שיש גיוון בקהילה, שחוץ מהומו אתה יכול להיות עוד אלף ואחד דברים אחרים. שאפשר להיות הומו בלי להיות רק הומו.

אבל הסיבה הכי חשובה לעשות את המצעד היא גם הכי פשוטה – כי זה כיף. במצעד כיף. כן, גם חם, אבל גם כיף. הוא לא מחאה, הוא חגיגה. אנחנו חוגגים את ההומואיות שלנו, ובגלל זה אנחנו מגזימים. אנחנו לא רוצים סתם ללכת ולהגיד "אה, כן, אנחנו גם הומואים". את זה אני עושה כל יום. ליום אחד אנחנו רוצים להיות ההומואים הכי מוגזמים שלנו, ולפעמים זה אומר לרקוד על משאית בתחתונים. יום אחד אנחנו משוויצים בזה ונהנהים מזה. ולמה לא? למה שלא נשמח עם זה? לאיזה מצב עגום הגענו בו כל הליכה ברחוב חייבת לנבוע מאיזה סיבה פוליטית מהותית ועמוקה? מה רע בזה שאנחנו פשוט רוצים לצאת ולכייף ולהזמין את כל הסטרייטים לחגוג ביחד איתנו? כי באמת, שזו, ורק זו, גאווה.

נגד המצעד.

או: במצעד הגאווה חם

במצעד הגאווה חם. לא חם כמו "יהיה לוהט" חם. חם כמו "ארבעים מעלות בצל" חם. מתכנסים בגן מאיר, וחם. ואז צועדים ברחוב, וחם. ועוברים ליד איזה משאית ויש את הרעש של המנוע, והוא גם פולט עליך חום, אז בכלל חם, ואז סוף סוף אחרי צעידה ארוכה, וכמובן חמה, מגיעים לחוף, ונחשו מה קורה שם. נכון, ממש ממש חם. וזהו. זה כל מה שקורה במצעד הגאווה. ובגלל שבתל אביב גם ככה ממש חם, אז אפשר פשוט לוותר עליו.

הרי מי שחושב שמצב הקהילה בארץ רע חי בסרט. לא מזמן המליצו שגייז יוכלו להביא ילדים בארץ באמצעות פונדקאות. כל עניין הנישואים תקוע בגלל נישואים אזרחיים, לאף אחד לא איכפת אם זה חתן וכלה או חתן וחתן כל עוד הרב אורתודוקסי. הומואים ברחבי ארצות הברית חוגגים את זכותם לצאת מהארון בצבא כשבארץ לשמונה מאתיים יש תפוצת גייז במייל כבר כמה שנים. ועוד דבר קטנטן, תל אביב נבחרה לא מזמן לעיר הכי גאה בעולם. ממש טרגדיה לקהילה. אני יודע שאנחנו שונאים להודות בזה, אבל בכל זאת: מצבנו בארץ כהומואים לא כזה רע.

וזה לא רק מיותר, זה גם מרגיז. מרגיז שאם אני ארצה או לא, המצעד הזה מייצג גם אותי. זה מצעד *הגאווה*. יענו, של כל ההומואים. ומי הם שיצעדו בשמי? אתם יודעים שיש שם קבוצה שמקדמת טבעונות בשם ההומואים? גם השתמטות, שמאלנות, סוציאליזם, יו ניים איט. זה לא אני והם לא מייצגים אותי. לא רוצה שיצעדו בשמי, לא רוצה שיציגו אותי כחלק מהם. בגללם רואים אותי ככה, בגללם כשאני אומר "הומו" רואים בחור בתחתונים רוקד על משאית. מי מינה אותם להיות הנציגים של הקהילה?


בסוף זה מה שאנשים רואים. אנחנו לוקחים יום אחד בשנה להראות את עצמו לכולם ורק מצדיקים את הסטריאוטיפ. מראים כמה אין בנו שום דבר מעבר לגוף שרירי וחולצה צמודה. שכל מה שמעניין אותנו זה מסיבות וסקס ולא שום דבר אחר. אנחנו מראים את עצמנו בצורה מסויימת ואז מתלוננים שככה רואים אותנו. אם הומואים דורשים יחס שווה הם צריכים להתנהג כמו כולם. וכולם לא צועדים בחום של יוני ומריירים על דוגמנים בתחתונים.


אבל הכי גרוע זה עצם הרעיון. עצם הרעיון שכדי להרגיש שווים כהומואים אנחנו צריכים להפריע לאחרים. שיתנו לנו להתחתן, שייתנו לנו להתגרש, שייתנו לנו להביא ילדים ולהיות טייסים, אבל כל עוד כולם בסדר עם זה, זה לא באמת שווה. זה לא מה-אנחנו-רוצים-לקבל, זה מה-אחרים-לא-רוצים-לתת-לנו. והם לא רוצים לתת לנו לצעוד, אז נצעד. רק אם נדע שהדוסים לא רוצים שנצעד אבל אנחנו נצעד בכל זאת, רק אז יש לנו שיוויון. תכל'ס, עכשיו אנחנו באמת יכולים להרגיש ישראלים כמו כולם, גם אנחנו רעשנים ומפריעים.

ובקרוב: למה בכל זאת כן צריך את מצעד הגאווה.

מכתב ליואב. או: בחור דיסקרטי.

היי יואב. זוכר אותי? נפגשנו לפני שבועיים. כשדיברנו היית נורא לחוץ. שאלת אותי איזה ארבע פעמים אם אני דיסקרטי או בארון או ממש דיסקרטי. אמרתי לך שכן. ברור שאמרתי לך שכן. רציתי סקס ורציתי אותו עכשיו. אם היית רוצה לשמוע שאני בעצם סטרייט הייתי מתחיל לדבר על בר רפאלי. גם כשהלכת דאגת בפעם האחרונה לוודא, שיישאר בינינו, כן? אין ספק, יואב, אתה בחור דיסקרטי.

אבל זה העניין. אתה דיסקרטי, אבל אני לא. אני אפילו לא כל כך בטוח מה זה אומר. אבל אני כן יודע מה זה לא להיות דיסקרטי. ואתה הולך לגלות עלי עכשיו משהו חשוב. לא, יואב, לא איך אני נראה בתחתונים, את זה אתה כבר יודע, מצחיק אחד. אתה הולך לגלות שהדרך הכי טובה לגרום לי לעשות משהו היא לבקש ממני לא לעשות אותו.

שכבנו, יואב, שכבנו ואני כותב על זה עכשיו בבלוג שלי. אפשר להיות פחות דיסקרטי מזה? ואני לא אעצור כאן. הו, לא, יואב, כשאני אכזרי אז זה עד הסוף. אני אספר לכולם שאתה לומד בעברית, שאתה ממש חתיך ושהסקס היה מעולה למרות שיש לך דבר או שניים ללמוד. אתה מבין מה הולך לקרות עכשיו, יואב? כל המוני הקוראים יצליבו נתונים על כל יואב שהם מכירים, יבדקו אם הוא סטודנט חתיך ואז יבררו אם הוא יודע לרדת. אבוד עליך, יואב, הוצאתי אותך מהארון.

כנראה שלא. כנראה שהקהל המצומצם שקורא את זה שם קצוץ על האנשים שאני שוכב איתם. אם חברים שלך יודעים עליך זה לא מפני שלא הייתי דיסקרטי. זה כי אתה הומו. כן, יואב, אתה הומו מזדיין בתחת. היה לך חשוב שאני אהיה דיסקרטי לא כי אתה מפחד שידעו. לא הסכמת להגיד לי אפילו בן כמה אתה. מה אני אספר? ולמי? ולמי איכפת? זה כי אתה מתבייש. אתה מתפדח מעצמך. אתה רוצה להבהיר לכל המעורבים בדבר שכל פעם שאתה שוכב עם גבר זה איזה רגע מביך שצריך להסתיר. ובשביל לחסוך לך שנים של טיפול, וגם סתם לכיף שלי, אני לא אתן לך. שכבנו יואב, שכבנו והיה מוצלח. אין מה להתבייש בזה. זו לא פדיחה, זה לא רגע מביך. זה מעולה. לך וספר לחברים שלך שהזדיינת אתמול והם לא. אל תהיה דיסקרטי.

אגב, יואב, היה לי ממש כיף.

אני אשמח לעשות את זה שוב.

אתה יודע איפה להשיג אותי:

thebadboyinme@gmail.com

ממנטו, גרסת הגייז. או: תאונת דרכים בהילוך איטי.

(מבוסס על סיפור אמיתי)

תמונה ראשונה

[גד יוצא מהחדר עם שמיכה וכרית, יורד לסלון, פורש את מזרון הקאוצ'-סרפרים ונשכב עליו. הוא מביט בשעון, השעה חמש. "עוד שלוש שעות צריך לקום" הוא אומר לעצמו. גד מוציא תמונת פולורואיד של א' מהכיס ורואה שכתוב למטה: “אל תעשה את זה!”. הוא מהנהן באכזבה ורושם מאחור: "תאונת דרכים בהילוך איטי".]

תמונה שנייה

[א' נרדם. הוא מתכרבל על גד ומתחיל לנחור לו היישר לשבלול האוזן. גד מנסה להדוף אותו בעדינות ולא מצליח. הוא מעיר אותו. “אני לא הטיפוס המתכרבל" הוא אומר ביובש. א' מרפה אך נשאר באמצע המיטה ותוך זמן קצר מתחיל לנחור. גד מטלטל אותו קלות אך הוא לא מגיב. הוא דוחף אותו, והוא לא מגיב. הוא דוחף אותו בכוח לצד המיטה אך לא מצליח וא' לא מתעורר. גד תופס כרית ושמיכה ויוצא מהחדר.]

תמונה שלישית

[גד יוצא מהמקלחת ונכנס לחדר. א' במיטה.]

א': בוא עוד פעם.

גד: אין לי כוח, אני צריך לישון.

א', אבל אני ממש חרמן. תעזור לי.

גד: לא עומד לך!

א': אם תעזור לי יעמוד לי!

גד: מספיק. אני הולך לישון.

תמונה רביעית

[גד וא' במיטה מסיימים אקט מיני.]

א': בוא שוב.

גד: אין לי כוח עכשיו.

א': בבקשה! אני רוצה עוד!

גד: אין לי כוח לעוד. וגם לך לא עומד כבר.

א': אני חרמן!

גד: אני הולך להתקלח.
[גד יוצא]

תמונה חמישית

[גד נכנס לחדר, א' לבוש על המיטה. גד מתיישב לידו.]

א': אז מה עכשיו?

גד: אני לא יודע, מה עכשיו?

[א' מנשק את גד.]

א': אני יודע מה עכשיו.

תמונה שישית

[גד ור' בסלון. ]

גד: נראה לי שאני הולך לזיין אותו

ר': לך על זה.

גד: זאת טעות.

ר': אז אל תלך על זה.

גד: אתה יודע כמה פעמים עשיתי סקס בחצי שנה האחרונה?! פעמיים! זה נראה לך הגיוני?!

ר': אז לך על זה.

גד: אבל זאת לא סיבה לזיין מישהו!

ר': אז אל תלך על זה.

גד: אבל... אוף! נמאס לי! נמאס לי לחשוב על זה כל כך הרבה. פעם כשהיה בא לי, הייתי עושה את זה. פתאום הכל מסובך, פתאום אני נורא חושב על הכל! לא רוצה לחשוב! מה איכפת לי מה יהיה בבוקר?! מה איכפת לי מאחר כך! בא לי, אז אני אלך על זה!

ר': אז לך על זה.

גד: אני הולך על זה!

[גד עולה למעלה ונכנס.]

תמונה שביעית:

[גד וא' נכנסים לדירה. ר' בסלון.]

גד: [לר'] זה א'.

ר': היי.

גד: [לא'] אתה בא למעלה?

עולים למעלה, מתיישבים על המיטה.

גד: אז מה אתה עושה בחיים?

א': אני עובד בהוסטל. בעיקר נהנה. אתה יודע, חוסך כסף לטיול. (ממשיך לדבר. י' מגלגל עיניים, בבת אחת הוא קם).

גד: אני כבר בא.

[גד יוצא לסלון.]

תמונה שמינית:

[גד ות' (בחורה) יושבים בפאב.]

גד: אני לא מאמין. אני לא מאמין שהיא צדקה.

ת': לא! הוא כזה שמוק!

גד: אני יודע, אני יודע. פשוט תאונת דרכים בהילוך איטי.

ת': מה?

גד: את מכיר את זה שאת יודעת שזה טעות, אבל גם יודעת שתעשי אותה? את רואה את הכל קורה ופשוט אין לך שום דבר לעשות כדי לעצור את זה?

ת': ספר לי על זה.

גד: לחיי לעשות טעויות. [משיקים את הכוסות, גד מסיים את הבירה]

גד: טוב, אני הולך.

[גד קם ולובש את המעיל. א' ניגש אליו.]

א': אתה הולך?

גד: כן.

א': איכפת לך שאני אעלה אליך לשתות כוס מים?

תמונה תשיעית:

[גד וה' (בחורה אחרת) יושבים באותו פאב. גד עם חולצה אחרת. א' בדיוק עוזב אותם.]

גד: איזה שמוק.

ה': אתה יודע שאתה הולך לשכב איתו.

גד: מה? בחיים לא.

ה': אני נותנת לזה גג שבועיים.

גד: למה שאני אשכב איתו?

ה': כי אתה תהיה חרמן, ובעיקר כי לא יהיה לך כוח לחשוב על זה כבר. אני אומרת לך שאתה הולך לשכב איתו.

[גד מוציא מצלמת פולורואיד ומצלם אותו. רושם "אל תעשה את זה".]

גד: זהו, לא יקרה.

ה': אני רואה את זה קורה ואין לי שום דבר לעשות בנידון. כמו תאונת דרכים בהילוך איטי.

גד: לחיי תאונות דרכים בהילוך איטי [משיקים כוסות]

[פייד טו בלאק]

הומואים ואיידס או: הדם שלי לא מספיק אדום?

הם לא רוצים את הדם שלי. בנק הדם טוען שאני "מקיים אורח חיים העלול להגביר את הסיכון למקבלי הדם כמו שימוש תוך ורידי/הסנפה סמים, קיום יחסי מין עבור תשלום, קיום יחסי מין בין גברים לאחר שנת 1977 ועוד.” הומואים, זונות ונרקומנים - כולנו עם דם מלוכלך.

איידס מוגדר כיום כמחלה כרונית, כלומר, אפשר לחיות עם זה, אבל אי אפשר להבריא. בדיקה יכולה לזהות נוכחות איידס בדם רק שבעה שבועות מיום ההדבקה, אך ניתן להדביק בכל זמן. התקופה בה יש למישהו איידס אבל לא ניתן לגלות את זה בבדיקה נקראת "תקופת חלון", והיא משחקת תפקיד ממש חשוב. דם, אגב, נשאר טוב לפרק זמן מאוד קצר, ולכן אי אפשר לחכות לסוף תקופת החלון. צריך להחזיק אצבעות שמי שתרם דם לא קיבל איידס בשבעת השבועות האחרונים.

ויקיפדיה אומרת ש-25% מכלל נשאי האיידס הם הומואים. זה מלא. אבל הסימוכין לזה הוא מאמר מ-2006. אז שאלתי את הועד למלחמה באיידס, שסירבו לתת לי תשובה ברורה, והתחמקו עם תשובות כמו "לא ניתן להגדיר 'הומוסקסואל' הגדרה חדה מספיק" או "לא ניתן לדעת מכיוון שלא כולם נבדקים”. הם כן מגלים ש40% מכלל הנשאים החדשים ב-2010 היו הומואים. אז כן, זה מלא. ואם הומואים לא שומרים על עצמם אז שלא יתלוננו.

אז למה אני מתלונן? כי מספיק שבאיזה ליל שכרות לפני 10 שנים מישהו ירד לי, ואני הומו. זוכרים את תקופת החלון שדיברנו עליה? משרד הבריאות שכח אותה. אחרי שבעה שבועות אפשר לזהות איידס במנת הדם. הומו או לא, אם יש שם איידס, יגלו את זה. אז שיפסלו מישהו ששכב עם גבר שבעה שבועות אחורה, שיקחו מרווח בטיחות של תשעה שבועות, של ארבעה חודשים אפילו. אבל 40 שנה? זה לא קצת היסטרי?

אז פניתי לבנק הדם (ממש חשתי אילנה דיין) ושאלתי מה הסיכוי לפספס בבדיקה דם נגוע באיידס, בהנחה שתקופת החלון עברה. התשובה: "כל מנה שנתרמת עוברת בדיקות מאד רגישות לגילוי גורמים העלולים לעבור בעירוי דם" אבל "ברור וידוע [...] שיש סיכון מסוים שהבדיקות [...] לא יגלו את נוכחות הנגיפים.” ברור וידוע? למי בדיוק?! כשאני נבדקתי אף אחד לא אמר לי: "בעקרון אין לך איידס, אבל ברור וידוע שאולי יש לך". למעשה, הבדיקה של בנק הדם כל כך מחמירה עד שמספר אנשים מקבלים תשובה חיובית (זה יותר "אולי" כזה) ובבדיקה שנייה מגלים שהכל בסדר.

וחוץ מזה, מה זה "סיכון מסויים"? כמו ששלומי שבן אומר: "דברי בציונים, גברת! דברי במספרים!” הם לא רוצים לדבר במספרים. עזוב אותך תקופת חלון, עזוב אותך סיכוי וסיכון, עזוב אותך חלון בדיקות. להומואים יש איידס. זה מסוכן. וכשמנפנפים מולך בקלף ה”אתה מעדיף להדביק מישהו באיידס?" אין ממש מה לעשות עם זה.

אז מה קורה בסוף? הומואים נעלבים או משקרים. הנעלבים לא תורמים מתוך עיקרון והשאר מחליטים לעצמם אם הם משתייכים לקבוצת סיכון. כלומר הומו חושב לעצמו "הממ... יש לי איידס היום?” ולפי זה מחליט. לא הכי אמין, נכון?

אז בצד של מי אני? לא יודע. זה מה שהבנתי:

הומואים-תתאפסו על עצמכם! שימו קונדום! מה אתם דפוקים?! איידס! זה מסוכן!!! בנק הדם- אי אפשר להגדיר בחור שקיבל מציצה אי שם בשנות ה-80 כהומו. צריך לחשוב על כמה דברים מחדש. ולסיכום, אני קורא לכולם: לכו לתרום דם, אל תהיו זונות

או הומואים

או נרקומנים.”

אני והקהילה, חלק ד'. או: רואים מי שם את הקונדום במערכת היחסים הזאת.

אחת השאלות שהומופובים הכי אוהבים לשאול היא: "מילא הומואים, אבל למה ההתנהגות הנשית הזאת?" ומכיוון שכבר הואשמתי לא אחת בהומופוביה, אני אשאל את זה גם (כי אם כבר אני הומופוב, אז עד הסוף). למה לאהוב בנים משמעו להתנהג כמו בנות?

האמת שזו לא שאלה טובה. יעידו על כך גושי השרירים בחדרי הכושר שנראים כמו מקרר שמרים תנורים. גם סיבוב קצר באטרף, שם כל הומו שני טוען שהוא "גברי" מפריך את הטענה. ויש גם המון הומואים באמצע, גם רגילים וגם קצת נשיים וגם קצת גבריים וגם כאלה שאמנם דוחקים בניינים בחד"כ אבל עדיין מתקשים לחנות ברוורס.

התשובה הפשוטה היא שהקיצוניים הם אלו ששמים לב אליהם. אבל גם כשלוקחים את זה בחשבון עדיין אין סטרייטים שמסתובבים עם מכנסוני דפוקותי (אכן דפקתי פעם בחור במכנסון דפוקותי והוא התעקש ללוות אותי לאוטו. אלה היו חמש הדקות המביכות בחיי). כן, יש הרבה הומואים שתופסים קיצוניות כזאת או אחרת. יותר מסטרייטים. ולכן אשאל “למה הומואים חייבים לבחור צד?” והתשובה היא פשוטה: כי הם חייבים לבחור צד.

אני אסביר. התקשרתי למישהו כדי להזמין אותו לצאת והוא אמר שהוא בדיוק לא יכול לדבר. להתקשר שוב? להיות נואש? לצאת הבחורה? "אני לא חושב על הדברים האלה, פשוט מתקשר" אמר לי הידיד הסטרייט. אז הסברתי לו שכן, הוא תמיד יכול להיות זה שמתקשר, כי הוא "תמיד עושה" גם דברים אחרים, בלי לשים לב בכלל. "מה למשל?" הוא שאל. "למשל" אמרתי לו "אתה תמיד זה ששם קונדום".

להחליט מי מזיין בסקס זה עסק מורכב. בכלל שני בנים במערכת יחסים זה עסק מורכב. כן, שניהם תמיד רוצים סקס, זה פשוט. אבל איך ומה בדיוק, זה כבר סיפור. אפילו לפני שמגיעים למיטה. סטרייטים אפילו לא שמים לב כמה פעמים הם משחקים את תפקידי הג'נטלמן והליידי. הרי בחורה בחיים לא תשלם על הבחור בדייט ראשון. אצל הומואים תמיד מרחפת ברקע השאלה מי כרגע הבחורה. מי ייתן למי את המעיל אם קר. אז הרבה יותר קל להחליט פעם אחת וזהו. לדעת שאתה תמיד הבחורה. אני חושב, אגב, שצריך טונות של ביטחון עצמי כדי לתת לשני לשלם עליך בדייט ראשון. אז יש את ההומואים שפשוט החליטו שזה בסדר אם השני ישלם בדייט הראשון, ויש את אלו שהחליטו שאם כבר הם הבחורה, אז למה לא ללבוש חולצת פייטים של ליידי גאגא.

ואז יש את ההומואים בצד השני. אלו שכל כך מפחדים שהגבריות שלהם תפגע שהם יעשו הכל כדי לשמור עליה. הדבר הכי קל זה לגדל שרירי אבטיח. הם לא יעצרו שם ויתרחקו מכל דבר "נשי" ו"הומואי" אבל תמיד ישארו ממורמרים ומפוחדים כי לא משנה כמה גדולים שרירי החזה שלך, כשאתה מקבל התחת אתה מה-זה-הומו.

ויש את אלו שבאמצע, שגם וגם. אמנם הייתי בהופעה של בריטני ספירס וקפצתי על הספסלים כמו הומו, אבל בחיים לא תראו אותי בפאב מחזיק קוקטייל, או כל דבר שהוא לא בירה (מה אני, הומו?) אבל בינינו, למי תשימו לב, להומו שיושב בפאב ושותה את הבירה שלו, או לזה שנכנס עכשיו במכנסוני דפוקותי?

(ופעם שאלתי:

למה הומואים כאלה צדקנים?

והאם באמת יש להם גיידר?)

סיפור תל אביבי. או: מתי לא לרצות סקס הפך בכלל לאופציה?

אני מפסיק לרגע את הניתוח-פיסכולוגי-בשקל שלי של כל מיני דברים בקהילה, כדי לשתף אתכם בסיפור. סיפור שמצד אחד הפך להיות המציאות היום-יומית שלי, ומצד שני היה נקודת מפנה חשובה. אכן כן, ניחשתם נכון. אני הולך לספר לכם איך לא עשיתי סקס.

יצאתי קצת מוקדם, היא הגיעה קצת מאוחר ומפה לשם היו לי שעתיים לשרוף בתל אביב. פעם הייתה לי אפליקציה שמראה לי, על פי מרחק, מי ההומואים סביבי. ("מה, יש אפליקציה כזאת?!” כמה שאתם תמימים. לא רק שיש, היו לי שתיים כאלה). אבל הפסקתי עם השטויות האלה. אז אני כותב בפייסבוק "משעמם לי בתל אביב".

אני מקבל הודעה: "אתה תמיד מוזמן". הוא חתיך, חמוד, יש לו קוביות (הוא הסכים שאני אכתוב על זה רק אם יהיו לו קוביות), וכבר שכבנו פעם. זה חצי כח למצוא סקס באינטרנט, אבל זה בפייסבוק אז מותר לי. וחוץ מזה לא הזדיינתי כבר איזה ארבעה חודשים אז למי איכפת. אז אני שולח לו הודעה שאני בא, רק שאני לא בטוח שבא לי שנזדיין.

רגע. מה?!

ממתי לא בא לי? אני יכול לספור את הפעמים שעשיתי סקס בחצי שנה האחרונה על יד אחת. אז למה לעזאזל לא בא לי?! ומה זה בכלל “לא בטוח”? או שבא או שלא. מה יש להיות "לא בטוח"? פתאום זה נהיה לי מסובך. פתאום זה נראה לי מוזר ומביך הגישה הזאת שבה נורא ברור שאנחנו הולכים לעשות סקס אבל לפני צריך להעביר איזה עשרים דקות כדי שנרגיש פחות זולים. מסתבר שאחרי ארבעה חודשים בלי סקס גידלתי פות.

ואז הבנתי כמה אני מעריץ אתכם, סטרייטים. כי לעשות סקס זה ממש קשה. ידעתי שבלי אטרף יהיה לי קצת יותר קשה, הרי כשיש לך כרטיס באטרף צריך פשוט להכנס לאתר ומתישהו תמצא מישהו מספיק חתיך שגם רוצה אותך. וכשאני אומר מתישהו אני מתכוון תוך יומיים. אפילו יום אם לא איכפת לך לעשות סקס באוטו. אפילו שעה אם אין לך סטנדרטים.

אבל מסתבר שלמצוא מישהו זו רק ההתחלה. צריך להגיע לשלב שעושים את זה. מי עושה את המהלך הראשון? ומה אם הוא לא יזרום עם זה? ומה אם אחרי זה תהיה נבוך? אוי אלוהים. כשיצאתי ממנו (מתוסכל ונטול סקס) ישר התקשרתי לחבר סטרייט. כן, הוא אמר, זה תמיד ככה.

כשקובעים עם בחור באינטרנט זה מפשט את הדברים. ברור מה הולך לקרות. גם אם לא מדברים על זה, יש קודים ברורים. פתאום צריך להבין לבד מה השני רוצה. וגרוע מכך: צריך להבין לבד מה אתה רוצה. באטרף בוחרים אחת משלוש אופציות "סטוץ" "קשר" או "סתם לצ'וטט" וזה ממקד אותך. מה יש לחשוב? דיברתם על סקס? אז מזדיינים. דיברתם על קשר? אז מדברים שעה לפני שמזדיינים ושולחים הודעת "מצטער" יום אחרי. דיברתם על "סתם לצ'וטט?" אז לא תפגשו. ואם כן, זה בשביל סקס. מאוד ברור. 

פתאום הכל לא ברור. אני בכלל מחפש סקס היום? אני רוצה משהו רציני? זה יהרוס אם נשכב? אני רוצה שזה יהרוס? כיביתי את הדוד? יותר מדי מחשבות מעורבות פתאום בכל העניין הזה. מה עושים עם זה? מה קורה פה למען השם?! סטרייטים: כל הכבוד לכם שהמין האנושי הצליח בכלל להתרבות. כי נראה שאם זה היה תלוי בי, אף אחד לא היה מזדיין לעולם.