הומואים ואיידס או: הדם שלי לא מספיק אדום?

הם לא רוצים את הדם שלי. בנק הדם טוען שאני "מקיים אורח חיים העלול להגביר את הסיכון למקבלי הדם כמו שימוש תוך ורידי/הסנפה סמים, קיום יחסי מין עבור תשלום, קיום יחסי מין בין גברים לאחר שנת 1977 ועוד.” הומואים, זונות ונרקומנים - כולנו עם דם מלוכלך.

איידס מוגדר כיום כמחלה כרונית, כלומר, אפשר לחיות עם זה, אבל אי אפשר להבריא. בדיקה יכולה לזהות נוכחות איידס בדם רק שבעה שבועות מיום ההדבקה, אך ניתן להדביק בכל זמן. התקופה בה יש למישהו איידס אבל לא ניתן לגלות את זה בבדיקה נקראת "תקופת חלון", והיא משחקת תפקיד ממש חשוב. דם, אגב, נשאר טוב לפרק זמן מאוד קצר, ולכן אי אפשר לחכות לסוף תקופת החלון. צריך להחזיק אצבעות שמי שתרם דם לא קיבל איידס בשבעת השבועות האחרונים.

ויקיפדיה אומרת ש-25% מכלל נשאי האיידס הם הומואים. זה מלא. אבל הסימוכין לזה הוא מאמר מ-2006. אז שאלתי את הועד למלחמה באיידס, שסירבו לתת לי תשובה ברורה, והתחמקו עם תשובות כמו "לא ניתן להגדיר 'הומוסקסואל' הגדרה חדה מספיק" או "לא ניתן לדעת מכיוון שלא כולם נבדקים”. הם כן מגלים ש40% מכלל הנשאים החדשים ב-2010 היו הומואים. אז כן, זה מלא. ואם הומואים לא שומרים על עצמם אז שלא יתלוננו.

אז למה אני מתלונן? כי מספיק שבאיזה ליל שכרות לפני 10 שנים מישהו ירד לי, ואני הומו. זוכרים את תקופת החלון שדיברנו עליה? משרד הבריאות שכח אותה. אחרי שבעה שבועות אפשר לזהות איידס במנת הדם. הומו או לא, אם יש שם איידס, יגלו את זה. אז שיפסלו מישהו ששכב עם גבר שבעה שבועות אחורה, שיקחו מרווח בטיחות של תשעה שבועות, של ארבעה חודשים אפילו. אבל 40 שנה? זה לא קצת היסטרי?

אז פניתי לבנק הדם (ממש חשתי אילנה דיין) ושאלתי מה הסיכוי לפספס בבדיקה דם נגוע באיידס, בהנחה שתקופת החלון עברה. התשובה: "כל מנה שנתרמת עוברת בדיקות מאד רגישות לגילוי גורמים העלולים לעבור בעירוי דם" אבל "ברור וידוע [...] שיש סיכון מסוים שהבדיקות [...] לא יגלו את נוכחות הנגיפים.” ברור וידוע? למי בדיוק?! כשאני נבדקתי אף אחד לא אמר לי: "בעקרון אין לך איידס, אבל ברור וידוע שאולי יש לך". למעשה, הבדיקה של בנק הדם כל כך מחמירה עד שמספר אנשים מקבלים תשובה חיובית (זה יותר "אולי" כזה) ובבדיקה שנייה מגלים שהכל בסדר.

וחוץ מזה, מה זה "סיכון מסויים"? כמו ששלומי שבן אומר: "דברי בציונים, גברת! דברי במספרים!” הם לא רוצים לדבר במספרים. עזוב אותך תקופת חלון, עזוב אותך סיכוי וסיכון, עזוב אותך חלון בדיקות. להומואים יש איידס. זה מסוכן. וכשמנפנפים מולך בקלף ה”אתה מעדיף להדביק מישהו באיידס?" אין ממש מה לעשות עם זה.

אז מה קורה בסוף? הומואים נעלבים או משקרים. הנעלבים לא תורמים מתוך עיקרון והשאר מחליטים לעצמם אם הם משתייכים לקבוצת סיכון. כלומר הומו חושב לעצמו "הממ... יש לי איידס היום?” ולפי זה מחליט. לא הכי אמין, נכון?

אז בצד של מי אני? לא יודע. זה מה שהבנתי:

הומואים-תתאפסו על עצמכם! שימו קונדום! מה אתם דפוקים?! איידס! זה מסוכן!!! בנק הדם- אי אפשר להגדיר בחור שקיבל מציצה אי שם בשנות ה-80 כהומו. צריך לחשוב על כמה דברים מחדש. ולסיכום, אני קורא לכולם: לכו לתרום דם, אל תהיו זונות

או הומואים

או נרקומנים.”

אני והקהילה, חלק ד'. או: רואים מי שם את הקונדום במערכת היחסים הזאת.

אחת השאלות שהומופובים הכי אוהבים לשאול היא: "מילא הומואים, אבל למה ההתנהגות הנשית הזאת?" ומכיוון שכבר הואשמתי לא אחת בהומופוביה, אני אשאל את זה גם (כי אם כבר אני הומופוב, אז עד הסוף). למה לאהוב בנים משמעו להתנהג כמו בנות?

האמת שזו לא שאלה טובה. יעידו על כך גושי השרירים בחדרי הכושר שנראים כמו מקרר שמרים תנורים. גם סיבוב קצר באטרף, שם כל הומו שני טוען שהוא "גברי" מפריך את הטענה. ויש גם המון הומואים באמצע, גם רגילים וגם קצת נשיים וגם קצת גבריים וגם כאלה שאמנם דוחקים בניינים בחד"כ אבל עדיין מתקשים לחנות ברוורס.

התשובה הפשוטה היא שהקיצוניים הם אלו ששמים לב אליהם. אבל גם כשלוקחים את זה בחשבון עדיין אין סטרייטים שמסתובבים עם מכנסוני דפוקותי (אכן דפקתי פעם בחור במכנסון דפוקותי והוא התעקש ללוות אותי לאוטו. אלה היו חמש הדקות המביכות בחיי). כן, יש הרבה הומואים שתופסים קיצוניות כזאת או אחרת. יותר מסטרייטים. ולכן אשאל “למה הומואים חייבים לבחור צד?” והתשובה היא פשוטה: כי הם חייבים לבחור צד.

אני אסביר. התקשרתי למישהו כדי להזמין אותו לצאת והוא אמר שהוא בדיוק לא יכול לדבר. להתקשר שוב? להיות נואש? לצאת הבחורה? "אני לא חושב על הדברים האלה, פשוט מתקשר" אמר לי הידיד הסטרייט. אז הסברתי לו שכן, הוא תמיד יכול להיות זה שמתקשר, כי הוא "תמיד עושה" גם דברים אחרים, בלי לשים לב בכלל. "מה למשל?" הוא שאל. "למשל" אמרתי לו "אתה תמיד זה ששם קונדום".

להחליט מי מזיין בסקס זה עסק מורכב. בכלל שני בנים במערכת יחסים זה עסק מורכב. כן, שניהם תמיד רוצים סקס, זה פשוט. אבל איך ומה בדיוק, זה כבר סיפור. אפילו לפני שמגיעים למיטה. סטרייטים אפילו לא שמים לב כמה פעמים הם משחקים את תפקידי הג'נטלמן והליידי. הרי בחורה בחיים לא תשלם על הבחור בדייט ראשון. אצל הומואים תמיד מרחפת ברקע השאלה מי כרגע הבחורה. מי ייתן למי את המעיל אם קר. אז הרבה יותר קל להחליט פעם אחת וזהו. לדעת שאתה תמיד הבחורה. אני חושב, אגב, שצריך טונות של ביטחון עצמי כדי לתת לשני לשלם עליך בדייט ראשון. אז יש את ההומואים שפשוט החליטו שזה בסדר אם השני ישלם בדייט הראשון, ויש את אלו שהחליטו שאם כבר הם הבחורה, אז למה לא ללבוש חולצת פייטים של ליידי גאגא.

ואז יש את ההומואים בצד השני. אלו שכל כך מפחדים שהגבריות שלהם תפגע שהם יעשו הכל כדי לשמור עליה. הדבר הכי קל זה לגדל שרירי אבטיח. הם לא יעצרו שם ויתרחקו מכל דבר "נשי" ו"הומואי" אבל תמיד ישארו ממורמרים ומפוחדים כי לא משנה כמה גדולים שרירי החזה שלך, כשאתה מקבל התחת אתה מה-זה-הומו.

ויש את אלו שבאמצע, שגם וגם. אמנם הייתי בהופעה של בריטני ספירס וקפצתי על הספסלים כמו הומו, אבל בחיים לא תראו אותי בפאב מחזיק קוקטייל, או כל דבר שהוא לא בירה (מה אני, הומו?) אבל בינינו, למי תשימו לב, להומו שיושב בפאב ושותה את הבירה שלו, או לזה שנכנס עכשיו במכנסוני דפוקותי?

(ופעם שאלתי:

למה הומואים כאלה צדקנים?

והאם באמת יש להם גיידר?)

סיפור תל אביבי. או: מתי לא לרצות סקס הפך בכלל לאופציה?

אני מפסיק לרגע את הניתוח-פיסכולוגי-בשקל שלי של כל מיני דברים בקהילה, כדי לשתף אתכם בסיפור. סיפור שמצד אחד הפך להיות המציאות היום-יומית שלי, ומצד שני היה נקודת מפנה חשובה. אכן כן, ניחשתם נכון. אני הולך לספר לכם איך לא עשיתי סקס.

יצאתי קצת מוקדם, היא הגיעה קצת מאוחר ומפה לשם היו לי שעתיים לשרוף בתל אביב. פעם הייתה לי אפליקציה שמראה לי, על פי מרחק, מי ההומואים סביבי. ("מה, יש אפליקציה כזאת?!” כמה שאתם תמימים. לא רק שיש, היו לי שתיים כאלה). אבל הפסקתי עם השטויות האלה. אז אני כותב בפייסבוק "משעמם לי בתל אביב".

אני מקבל הודעה: "אתה תמיד מוזמן". הוא חתיך, חמוד, יש לו קוביות (הוא הסכים שאני אכתוב על זה רק אם יהיו לו קוביות), וכבר שכבנו פעם. זה חצי כח למצוא סקס באינטרנט, אבל זה בפייסבוק אז מותר לי. וחוץ מזה לא הזדיינתי כבר איזה ארבעה חודשים אז למי איכפת. אז אני שולח לו הודעה שאני בא, רק שאני לא בטוח שבא לי שנזדיין.

רגע. מה?!

ממתי לא בא לי? אני יכול לספור את הפעמים שעשיתי סקס בחצי שנה האחרונה על יד אחת. אז למה לעזאזל לא בא לי?! ומה זה בכלל “לא בטוח”? או שבא או שלא. מה יש להיות "לא בטוח"? פתאום זה נהיה לי מסובך. פתאום זה נראה לי מוזר ומביך הגישה הזאת שבה נורא ברור שאנחנו הולכים לעשות סקס אבל לפני צריך להעביר איזה עשרים דקות כדי שנרגיש פחות זולים. מסתבר שאחרי ארבעה חודשים בלי סקס גידלתי פות.

ואז הבנתי כמה אני מעריץ אתכם, סטרייטים. כי לעשות סקס זה ממש קשה. ידעתי שבלי אטרף יהיה לי קצת יותר קשה, הרי כשיש לך כרטיס באטרף צריך פשוט להכנס לאתר ומתישהו תמצא מישהו מספיק חתיך שגם רוצה אותך. וכשאני אומר מתישהו אני מתכוון תוך יומיים. אפילו יום אם לא איכפת לך לעשות סקס באוטו. אפילו שעה אם אין לך סטנדרטים.

אבל מסתבר שלמצוא מישהו זו רק ההתחלה. צריך להגיע לשלב שעושים את זה. מי עושה את המהלך הראשון? ומה אם הוא לא יזרום עם זה? ומה אם אחרי זה תהיה נבוך? אוי אלוהים. כשיצאתי ממנו (מתוסכל ונטול סקס) ישר התקשרתי לחבר סטרייט. כן, הוא אמר, זה תמיד ככה.

כשקובעים עם בחור באינטרנט זה מפשט את הדברים. ברור מה הולך לקרות. גם אם לא מדברים על זה, יש קודים ברורים. פתאום צריך להבין לבד מה השני רוצה. וגרוע מכך: צריך להבין לבד מה אתה רוצה. באטרף בוחרים אחת משלוש אופציות "סטוץ" "קשר" או "סתם לצ'וטט" וזה ממקד אותך. מה יש לחשוב? דיברתם על סקס? אז מזדיינים. דיברתם על קשר? אז מדברים שעה לפני שמזדיינים ושולחים הודעת "מצטער" יום אחרי. דיברתם על "סתם לצ'וטט?" אז לא תפגשו. ואם כן, זה בשביל סקס. מאוד ברור. 

פתאום הכל לא ברור. אני בכלל מחפש סקס היום? אני רוצה משהו רציני? זה יהרוס אם נשכב? אני רוצה שזה יהרוס? כיביתי את הדוד? יותר מדי מחשבות מעורבות פתאום בכל העניין הזה. מה עושים עם זה? מה קורה פה למען השם?! סטרייטים: כל הכבוד לכם שהמין האנושי הצליח בכלל להתרבות. כי נראה שאם זה היה תלוי בי, אף אחד לא היה מזדיין לעולם.

אני והקהילה, חלק ג'. או: האם הומואים יכולים לזהות הומואים אחרים?

הילד הרע שבי ממשיך לתהות על קנקנם של הומואים.

כאן חשבתי לי למה הם מזדיינים כל הזמן וכאן למה הם כאלה צדקנים.

לכל ההומואים יש עיני רנטגן. נושכי כריות by day ובעלי כוח על by night. אולי להיפך, בעצם. הם מסוגלים להסתכל לתוך תיקיות הפורנו הסודיות שלכם, דרך ההיסטוריה של האינטרנט שמחקתם ועד למחשבות הכי סודיות שלכם ולראות אם יש שם דוגמן בתחתונים. זה הגיי-דר. כח-העל שלנו. אז אומרים שכל ההומואים יודעים לזהות הומואים אחרים. זה באמת ככה?

איך אפשר בכלל לזהות הומו בארון? הוא כמו מישהו שמשחק מחבואים כשהוא מתחבא ומחפש באותו הזמן. הוא המתחבא. הוא לא רוצה שאף אחד יראה אותו. הוא לא יעיז להגיד שהוא אהב את הקומדיה האחרונה עם ג'ניפר אניסטון כי אולי זה קצת "הומואי" מצידו, ואם הוא קפץ בטעות כשהוא שמע שיר של בריטני, אז הוא ישר ידבר על כמה הוא היה רוצה לעשות את בר רפאלי. זו, אגב, אחלה דרך לזהות הומו בארון. הוא תמיד ירצה רק את הבנות הסופר-שוות. אלה שבטוח סטרייטים רוצים. הוא לא ייסתכן בפחות מזה. אף פעם לא תשמעו אותו אומר שהממושקפת ההיא דווקא חמודה לדעתו. החננה הזאתי?! בוא'נה איזה הומו אתה!

מצד שני הוא כל הזמן רוצה לדעת מי עוד משחק איתו. אם הוא רוצה סקס, וכולם רוצים סקס, הוא יצטרך להיחשף. גם אם זה מאחורי כינויים ושמות ממוצאים בצ'טים אפלים. בסוף אף אחד לא מזדיין עם שק על הראש (אל תהיו קטנוניים, זה לא הנושא עכשיו), ומישהו ידע עליו. אפילו מישהו אחד, אפילו לשנייה, ואולי זה יהיה המישהו הלא נכון.

יש כאן עניין מאוד חשוב. תמיד מתישהו מגיע "המישהו הלא נכון" הזה. יש כלל בלתי כתוב בין הומואים שגם אם גילית על הומו אחר בארון, אתה שומר את זה לעצמך ולא מספר לאף אחד. העניין הוא שעוד מימי התנ"ך ההומואים לא הכי טובים עם הקטע הזה של כללים והם רכלנים כמו סבתא משועממת. גם אם נסעת לעיר אחרת כדי לצאת לפאב של גייז, גם אם אתה מזדיין רק בפינות אפלות, גם אם אף אחד בעולם לפני זה ואחרי זה לא יודע, מתישהו יהיה שם לשנייה אחת ההומו הלא נכון שמכיר אותך.

ומילא אם היה צריך את המציאות בשביל זה. אבל מאז שהמציאו את הפייסבוק זה כבר לא ממש חכמה. יש לך שלושה חברים הומואים משותפים עם מישהו? הומו. העלו, אפילו לשנייה אחת, תמונה שלו מאיזה מסיבה? הומו. עשה לייק ל"אנטומיה של גריי"? הוא כל כך הומו שהצבע הורוד עצמו צוחק עליו שהוא הומו. רק פייסבוק? יש אפליקציה (אפילו שתיים) היום באייפון שמראה לך מי ההומואים סביבך. גם אם הוא לא שם שם תמונת פנים, קצת מחשיד שתמיד שהוא לידך זה מתחיל לצפצף.

בקיצור- אין חוש ואין נעליים. יש הסקת מסקנות די פשוטה והרבה רכילות. אז למה כל כך חשוב לנו הגיי-דר שלנו? כי גם בפעמים שנופתע, אף פעם לא נודה בזה. תמיד נגיד: "נו, ברור, מהרגע הראשון רואים עליו שהוא הומו כמו קשת בענן מצופה נצנצים". למה? כי כשסטרייט מגלה שמישהו אחר הומו, זה לא מאוד רלוונטי אליו. אולי הוא יופתע, מקסימום הוא ייזכר בבהלה באיזה מבט חשוד במקלחות בצבא, אבל בזה זה מסתכם. הומואים שמודים שהם הופתעו מודים בהרבה יותר מזה.

אם אנחנו נודה שאנחנו לא בטוחים בזהות המינית של מישהו, זה בעצם אומר שמבחינתנו הוא פוטנציאל לסקס. דמיינו לעצמכם סיטואציה: אתם יושבים ליד מישהי (נניח אפילו די שווה) ופתאום היא משנה את הישיבה שלה ככה שהיא קצת יותר מתחככת בכם. למה היא עשתה את זה? היא מנסה לרמוז לי משהו? היא זורמת? אני יכול לראות לה מפה את הציצים? ברגע שמישהו הוא פוטנציאל לסקס כל המחשבות האלה רצות גם לנו בראש. ובחיים לא נודה שאנחנו חושבים את כל הדברים האלה כל פעם שמישהו מגרבץ.

אולי אני טועה. אולי רק אני הומו גרוע עם גיי-דר מקולקל. יש לי חבר הומו שטוען שהוא מזהה אותם מקילומטרים. מצד שני הוא הכיר אותי שנה וחצי לפני שסיפרתי לו, ומתישהו באמצע מישהו אפילו אמר לו שהוא יודע שאני הומו, ובכל זאת הוא הופתע כשסיפרתי. טוב, נו, אבל דיברתי ממש הרבה על בר רפאלי.  

אני והקהילה, חלק ב'. או: למה הומואים הם תמיד בסדר.

פוסט שני, למי שלא עוקב, שמנסה להסביר למה הומואים הם כל כך, ובכן, הומואים.

לפני זמן מה התרעמתי פה על ההומואים שלא יודעים לקבל ביקורת. אבל לא מפתיע שהומואים הם כאלה. אני אנסה להביר למה.

קודם כל חשוב להבין משהו – לגלות בחטיבה שאתה הומו זה קשה. ממש קשה. זה לגלות פתאום שכל סרט דיסני-הוליווד-בחור-מתאהב-בבחורה שגדלת עליו לא תקף לגביך. להבין פתאום שדברים ברורים מאליהם – זוגיות, חתונה, ילדים, משפחה, עומדים בסימן שאלה מאוד גדול. זה כל מיני תהליכים שצריך לעבור קודם עם עצמך ואז שוב עם המשפחה והחברים. בקיצור, להיות הומו, אם לצטט את סמואל בקט, זוכה פרס נובל לספרות, "זה זין לא נורמאלי".

גיל ההתבגרות הוא גם ככה שק של בעיות, ועם הגילוי העצמי הזה למי יש זמן בכלל להבין על עצמו דברים אחרים? למי יש זמן לגלות שהוא ילדותי, מתנשא או סתם פוץ? להיות הומו זה עניין כל כך גדול שזה הופך להיות העניין היחיד. זה הדבר הכי נורא בעולם, אבל אם זה יסתדר, אז כל השאר כבר יהיה בסדר. אני זוכר איך חיפשתי באובססיביות אמונות תפלות של הבעת משאלות (כוכב נופל, נרות יום הולדת) ובכולם הקפדתי לבקש דבר אחד ויחיד – לא להיות הומו. לא ביקשתי לזכות בלוטו, לא ביקשתי להיות ספיידרמן. ידעתי שאם רק זה ייפתר אני אהיה האדם המאושר בעולם, אבל כל עוד אני הומו, אני אף פעם לא אהיה מבסוט באמת.

לא צריך להיות פרויד כדי להבין שזה מאוד מעיק. והכי מעיק שאין עם מי לחלוק את זה. אז קמות קבוצות תמיכה שכל מטרתן הוא להגיד לך שזה בסדר ושזה יעבור. הבעייה היא שזה לא תמיד נכון. לפעמים זה לא בסדר. לפעמים אפילו כילד הומו אתה פשוט לא בסדר. אבל אף אחד לא יודע בדיוק איך להגיד לך את זה.

אני לא הייתי ילד של קבוצות תמיכה. אבל בכל זאת, בפעם האחת שהלכתי למפגש תמיכה שכזה, זה די הרגיז אותי. עד היום אני זוכר את הילד שאמר "אף אחד לא אוהב אותי בגלל שאני הומו והם אפילו לא יודעים עלי". ואף אחד לא שם לב לכשל הלוגי. אם אף אחד לא יודע שאתה הומו, איך לא אוהבים אותך בגלל זה? אולי לא אוהבים אותך מסיבות אחרות? אולי אתה פשוט קצת מעצבן? אבל שום אסור להגיד דברים כאלה. רק אומרים לו "הם לא שווים שתתייחס אליהם בכלל. הם טועים ואתה צודק".

אז יש הומואים שגדלים ככה. משננים את המנטרה של "הם טועים ואני צודק". בסוף מקבלים ערמת אנשים שמכירים דרך אחת להתמודד עם בעיות: "יש לי בעייה – זה בגלל שאני הומו – אבל הם טועים ואני צודק, אז זה בסדר". להיות הומו בתיכון זו התמודדות כל כך מרכזית, אז לפעמים זו דרך ההתמודדות היחידה שלומדים. זה טוב להגיד "אני הומו, תתרגלו". אבל זה לא תופס לדברים אחרים "אני אגואיסט, תתרגלו"; "אני חרא של בן אדם, תתרגלו"; "אני כותב עם שגיאות כתיב, תתרגלו". אפשר להבין מאיפה זה בא, אפשר לצפות שזה ישתנה.

אז לא, הומואים לא תמיד צודקים. לפעמים אנחנו כן בסדר, ולפעמים לא, כמו כל שאר בני האדם. אבל אין לנו שום חסינות מפני ביקורת. אין לנו שום זכות להעליב, לפגוע או לא להתחשב באחרים ולצפות ש"יתרגלו". אפילו אם לנו עשו את זה קודם, אפילו אם בתיכון העליבו אותנו וציפו שנתרגל. הגיע הזמן שנתבגר.  

אני והקהילה, חלק א'. או: למה הומואים מזיינים כל מה שזז.

כל מה שאני עושה פה זה לספר לכם איך ההומואים. זה יוצא מנקודת הנחה שיש עוד דברים משותפים לכל ההומואים חוץ מ... נו, זה שהם הומואים. אבל האם זה באמת ככה? תשובה קצרה: לא. תשובה בינונית: על הנייר לא, אבל תכל'ס כן. תשובה ארוכה: אז ככה -

אני יוצא מנקודת הנחה שמבחינה ביולוגית להיות הומו אומר שאתה אוהב בנים. זהו. אפילו לא אוהב. נמשך לבנים. עומד לך מהם. הכי חייתי ופרימטיבי שיש. כל השאר כבר מגיע אחר כך, מהחברה. אז למה בכל זאת? למה אנחנו לא מוכנים להיות רק אוהבי-בנים ומתעקשים להיות "הקהילה הגאה"? כי יש חוויות שבגלל היותנו הומואיםעברנו כולנו. כמו שכל היהודים קשורים בקשר בל-ינתק כי הדבר הראשון פחות או יותר שעשו להם בחיים זה לחתוך להם את המה-שמו. יש לנו כמה טראומות משותפות בעברנו, ולכן אנחנו נוטים לחפש עוד אנשים שעברו מה שאנחנו עברנו. בפוסטים הבאים אני אתהה קצת על כל מיני דברים שעברנו ומה הם עושים לנו.

יש עם זה שתי בעיות. הראשונה: אני הולך לעשות המון הכללות. לא כל ההומואים עברו מה שאני עברתי ולא כולם יצאו מזה אותו דבר. אבל חלק גדול כן. עליהם אני כותב. השנייה: אני לא מבסס את המסקנות שלי על שום דבר מלבד חוויות אישיות והתרשמות. לא מסכימים איתי? זבש'כם. זה הבלוג שלי.

אז הכללה ראשונה: הומואים עושים מלא מלא סקס. הרבה יותר מסטרייטים.

למה? מאותה סיבה שהכלבים מלקקים לעצמם את הביצים. כי אנחנו יכולים. בעיקר בגלל האינטרנט. אתרי היכרויות וצ'טים מלאים בהומואים שרק רוצים סקס. כן, גם בכאלה שלא, אבל תמיד יש מישהו שכן. באינטרנט זה גם פחות מביך, אין לך באמת פנים, מקסימום כינוי בצ'ט. כשאין לך פנים גם המוסכמות החברתיות הופכות קצת רופפות, ואז זה בסדר לדפוק כל מה שזז. כשהסקס כל כך זמין ואף אחד לא שופט אותך, קשה לא לנצל את זה. אבל גם לסטרייטים יש אינטרנט (וגם הם עושים בעזרתו מלא סקס), אז למה הומואים מנצלים אותו הרבה יותר?

כי האינטרנט הוא הבית הטבעי שלנו. רוב ההומואים מתחילים בארון, וכשאתה ילד בארון החלום הרטוב שלך (ישר אחרי עידן הופמן מהכיתה המקבילה) הוא האינטרנט. מקום בו תוכל לדבר על הדברים שאתה באמת רוצה, להגיד מה אתה חושב, וכל זה בלי שום מחוייבות. בלי שאף אחד ידע מי אתה ומה אתה. פתאום אתה לא מרגיש סוטה ושונה, אלא נמצא בחברה (גם אם וירטואלית) שבה כולם כמוך. ואם פתאום אתה מרגיש לא הומו (ובהתחלה קורה המון שאתה בטוח שאתה לא הומו) בקליק אחד אתה כבר לא שם. זה מתחיל מתוך צורך בסיסי, צינור חמצן, ואחר כך מתגלגל למכונת סקס.

הקטע הזה, שבהתחלה אתה בטוח שאתה בכלל לא הומו, הוא גם עניין מהותי. בהתחלה אחרי כל פעם שגמרתי נשבעתי לעצמי שזה רק איזה משהו שהייתי צריך להוציא מהמערכת. קצת קשה לפתח מערכת יחסים עם מישהו כשאתה רוצה שיעלם לך מהפרצוף שלוש שניות אחרי שגמרת. אז מתחילים ב"לההפגש-לגמור-ללכת". אנחנו גומרים ואומרים לעצמנו שזהו, אנחנו סטרייטים. למה שאני ארצה להכיר מישהו? זה לא שאני הומו. רק ניסיתי פעם אחת! וברגע שנכנסים לעולם הזה של גומרים-הולכים קשה לצאת ממנו. גם כשכבר רוצים להכיר את הבחור, נראה מוזר שלא שוכבים איתו קודם.

ואולי הסיבה הכי חזקה – כי אנחנו גברים. מגיל אפס אנחנו מוקפים בזה שאנחנו נרצה סקס והצד השני לא. ואז אנחנו מתפרצים לדלת פתוחה. אנחנו רוצים סקס והצד השני עוד יותר רוצה סקס. תעשו את החשבון לבד.

אבל תכלס בכלל לא כולנו כאלה. רובנו הגדול עוברים שלב כזה, אבל בסוף מתבגרים. רובנו. בתור אחד שהתחיל כסטוציונר אני יכול להעיד שבסוף זה נמאס, בסוף מחפשים חבר. ומקסימום אם אני אתחרט אני אשנה מחר את הכינוי שלי בצ'ט ל"חתיך עם גדול מחפש לעכשיו"

סוף למרמור. או: למה עוד שלושה חודשים יהיה לי חבר.

היה לי רגע חלש, אפילו קצת יותר מרגע, תקופה. התבאסתי על זה שלא רוצים לצאת איתי, שאני לא מצליח לפענח את החוקים של הלהתחיל עם אנשים בפאב, שאני לא טוב בזה, שאין לי אופי טוב. בכיינות מכל הסוגים. ואז באו לי כמה תובנות. הראשונה היא שזה חייב להפסק. בכיינות זה לא מגניב. אני ממש לא הולך לתפוס את המשבצת של "אוי אני כזה מסכן". זה לא אני. והייתה עוד תובנה. הרי הדבר הראשון שכתבתי כשהחלטתי לסגור את הכרטיס באטרף הוא שאני לא יודע להתחיל עם אנשים בחיים האמיתיים. ופתאום הבנתי – אני באמת לא יודע להתחיל עם אנשים בחיים האמיתיים.

כשכתבתי את זה בפעם הראשונה זו הייתה סוג של הצהרה אופנתית. זה נראה לי חמוד כזה. זה היה יותר “אני לא יודע” בקטע של “אף פעם לא ניסיתי. אבל כמה קשה זה יכול להיות?”. ובכן, זה יכול להיות די קשה, מסתבר. חשבתי ששיטת ה"אני-לא-יודע-איך-להתחיל-איתך-אז-הנה-אני-עושה-את-זה" תעבוד לי. היא לא עבדה. “זה נורא חמוד", ככה אמרו לי כל הזמן. זה באמת חמוד. הבעייה היא שחתולים הם חמודים, וחתולים רוצים ללטף. אני לא מחפש מישהו שילטף אותי.

מרגע זה ואילך אני לא חמוד. אני מגניב, אני אדיר, אני כל מה שחיפשת בחבר גם אם עוד לא הבנת את זה עד עכשיו. ואולי זה לא מה שכולם יבינו ברגע הראשון, אבל זה בסדר, אני אלמד איך לגרום להם להבין את זה. והפעם זו לא שורה לבלוג, זו החלטה לחיים. אני הולך להיות טוב בלהתחיל עם בנים בפאב, וכמו שכל ספר-עצות-לחיים-בשקל יגיד לכם: להחליט זה כבר חצי דרך להשיג את המטרה.

אין יותר פוסטים ממורמרים. אין יותר בכיינות. אין יותר תלונות על תקופת היובש. זה לא אומר שלא יהיו תובנות חדשות. זה לא אומר שזה לא ייקח קצת זמן. זה כן אומר שמעכשיו לא תשמעו אותי מתלונן על זה אפילו פעם אחת. וגם אם זה לא יעבוד, לפחות אני לא אהיה הבכיין של החבר'ה.