סיפורי פיזיקאי, חלק ב'. או: למה קלישאות עובדות.

(בחלק א': למה הפיזיקאי רצה חיבוק, ולמה הוא לא קיבל אחד)

"מי שלא מחפש, מוצא". ככה אומרים. זה תמיד נראה לי שטויות, עד שהפכתי לעוד מקרה מזעזע בסטטיסטיקה. גם אני לא חיפשתי ומצאתי. ולמי שלא בעניין: חיפשתי סקס, הפיזיקאי הגיע ורצה חיבוק, לא נתתי לו, הוא נשאר לישון. אנחנו ביחד כבר כמעט חמישה חודשים. ולמי שלא מעורבב – חמישה חודשים זה בערך חתונת כסף בזמן הומואים. אז עכשיו אני אנסה להסביר איך לעזאזל קשר כזה מתחיל מההודעה "מה דעתך על סקס חסר משמעות"?

אבל אולי לפני שאני אסביר למה כשלא מחפשים מוצאים, אני אסביר למה כשחיפשתי לא מצאתי. תמיד החזקתי מעצמי אחד שטוב בדייטים ראשונים. חיוכים, נגיעות קלות, סיפורים מצחיקים שבהם אני יוצא קצת-דביל-אבל-בעצם-מצחיק-חמוד-ומגניב וכוס בירה אחת יותר מדי. קטן עלי. אבל איכשהו זה אף פעם לא הלך לי. העניין הוא שלהיות איזה פלקט חייכן של עצמך זה לא מעניין. זה בדיוק מישהו שאומרים עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואני לא הייתי מבין. "אבל מה?!" הייתי שואל בזעם. אבל משעמם תחת, זה מה. אנשים שכל החיים שלהם זה סיפור משעשע הם, ובכן, משעשעים, לא יותר מזה.

ואז עם הפיזיקאי זה פתאום קרה. פתאום כבר לא הייתי "נורא חמוד". הרי מבחינתי הוא היה בקטגוריה של "אנשים שאני לא הולך לשכב איתם" שזו הקטגוריה האחרונה שאני צריך להרשים, אפילו אחרי "מורים מהתיכון". אז למה לי להיות חמוד? למה להתאמץ עם הסיפורים המצחיקים? סיפרתי לו על כל החרא. סיפרתי לו שלא הולך לי, סיפרתי לו שנמאס לי מהמשחק הזה. אמרתי לו שאני לא מתכוון לתת לו הרגשה של "לילה מיוחד" כי בסוף אני רק עוד בחור שהוא יגיד עליו "הוא נורא חמוד, אבל...", ואם אני אהיה סתם עוד אחד, אז גם הוא סתם עוד אחד ולא מגיע לו לחשוב שהוא משהו אחר. אחרי כל זה הוא אמר לי "אם אתה רוצה, אפשר לצאת לדייט".

זה לא שיש לי איזה עולם פנימי אפל ומרתק. סך הכל נפתחתי קצת, הייתי קצת אמיתי ואמיתי זה מעניין. לא משנה עד כמה החיים שלך אפרוריים, לתת למישהו הצצה למקום שהוא בדרך כלל פרטי, שלך, זה מעניין. לפחות מספיק מעניין בשביל לגרום לשני להגיד "חכה רגע, תן לי לראות עוד קצת".

אז למה הקלישאה? למה זה עובד רק כשלא מחפשים? כי חייבים להראות משהו אמיתי. וזה אמיתי רק כשאנחנו אומרים "זה מה יש, אם תאהב ואם לא". כדי להגיד דבר כזה, צריך להיות מאוד בטוח בעצמך. ומתי אתה לא בטוח בעצמך? כשיש מה להפסיד. כשיש מולך בחור שבא לך שיתעניין בך חזרה. כשאנחנו רוצים להראות לו משהו, אבל גם נורא רוצים שיאהב את זה. או בשתי מילים: "דייט ראשון".

ובהמשך: אם זה עובד כל כך טוב, למה יש לי כל כך הרבה ספקות?

סיפורי פיזיקאי, חלק א'. או: קשר של שנתיים ללילה אחד.

רשימת תירוצים לזה שלא כתבתי מלא זמן: התחיל סימסטר, התחלתי לעבוד, נכנסתי חזק לטוויטר (יכול להיות שאתם עוד לא עוקבים אחרי שם?) וחשוב מכל: נהיה לי חבר. ושמעו, חבר לוקח מלא מלא זמן. וחוץ מהזמן שנעלם הייתי צריך רגע להבין מה אני יכול לכתוב פה אם כבר אין לי סיפורי איך-כמעט-עשיתי-סקס-ובסוף-לא-ואיזה-מסקנות-מרתקות-יש-לי-מזה.

בפעם האחרונה שכתבתי (למעט איזה פוסט שהוא חצי סמס שכרות) הייתי קצת ממורמר ומיואש בעיקר בעקבות איזה בחור חתיך שעשה לי רע. נמאס לי. ההומו הרע שוב התחיל לצאת. הייתי אחרי דייטים כושלים, דחיות מתסכלות וכמעט אונס אחד. אז כשבחור פחות או יותר נחמד שאל אותי מה דעתי על סקס חסר משמעות, הייתי בעד.

רק שהבחור לא רצה סקס חסר משמעות. הוא רצה קשר חסר משמעות. הוא רצה להתחבק ולישון ביחד חסר משמעות. יכול להיות שזה נשמע קצת מבלבל, אז אני אסביר. זה לא שסקס זה לא כיף. סקס זה נהדר. סקס עם אהבה, סקס בלי אהבה, סקס עם החבר, סקס עם זרים, עם יותר מבן אדם אחד, וגם רק עם עצמך. תאמינו לי, כשעושים את זה נכון זה יכול להיות אדיר. אבל לפעמים רוצים משהו אחר. רוצים חבר, רוצים אהבה, רוצים הוליווד. אבל התרגלנו לעולם המיידי הזה. העולם שבו אני מקבל מה שאני רוצה כאן ועכשיו. העולם הזה שבו אני מרגיש חרמן ותוך שעה כבר מוצא סקס. אז למה להתנהג אחרת אם אני מרגיש בודד?

אז אם קודם מישהו כתב שהוא “מחפש לזיין” אז עכשיו הוא "מחפש קשר רציני". איך אפשר לחפש קשר רציני? מה הוא מצפה שיקרה? תחפש, תחפש ופתאום תמצא מישהו שיגיד לך "היי, אני חבר שלך כבר שנתיים". לא מוצאים קשר רציני. מוצאים בחור נחמד, מוצאים קליק ראשוני, מוצאים דייט מוצלח. אחרי הדייט המוצלח מגיע החלק הקשה – דייט שני, שיחות טלפון, לצאת, להכיר, לדבר והנורא מכל: לוותר על בחור אחר שמציע לי סקס.

לוותר? אבל מחר יש מצב שאני מזיין את החתיך האיטלקי שכתב לי באטרף שהוא בא לארץ, ויש איזה יזיז מפעם שקצת בא לי עליו פתאום כי אסור לי. עזוב אותך בעצם קשר רציני. בוא פשוט נתחבק הלילה עד שאנחנו נרדמים כדי שלילה אחד אני ארגיש קצת פחות לבד. זה מה שהם מחפשים. זה מה שהפיזיקאי חיפש וזה מה שנמאס לי לתת לאנשים.

אני לא בטוח בדיוק איך ומתי זה קרה, אבל פתאום נמאס לי. נמאס לי לשתף פעולה עם המשחק הזה. אני מרגיש לבד וחרא אז זיבי שהוא ירגיש טוב עם כל הסיפור הזה. סקס? בכיף. אתה יכול לרדת לי מכאן ועד הודעה חדשה. אבל לא תקבל ממני גרם אחד של רגש. מילה אחת טובה. ומפה לשם אני והבחורכ שוכבים אחד ליד השני, לבושים לגמרי, אחרי שבקושי התנשקנו. הוא רוצה לחבק אותי, ואני אומר לו שלא, לא הלילה. אני לא משחק יותר ברגשות. אני לא נותן לאנשים יותר את "הביחד" שהם צריכים. זה הפסיק לעבוד בשבילי, אז שלא יעבוד בשביל אף אחד אחר גם כן.

אני עדיין לא כל כך מבין למה, אבל הוא בכל זאת נשאר לישון. ובהמשך אני אנסה להסביר למה זה מה שנתן לנו את הסיכוי הזה למצוא קשר רציני.

יש גם חלק ב'

הומואים ושלטון

יש בכלל הומואים בשלטון? ובכן, אם שמים רגע בצד את פי אלף יותר עצמה לישראל שטוענים שכולם הם שמאלנים גייז, אז יש רק אחד, ניצן הורוביץ. אז בואו נסתכל גם אחורה. ב 19 הכנסות השונות של המדינה כיהנו 885 חברי כנסת שונים. בהערכה קמצנית בערך 3 אחוזים מהאלכוסיה הם הומואים (אמרתי קמצנית, ובכל מקרה, זה ממש לא עשרה, כמו שאתם בטח חושבים) וחישוב זריז אומר שהייינו צריכים לראות בערך 25 הומואים בכנסת ולפחות סטוץ מביך אחד. אבל לא. עדיין רק ניצן הורוביץ, הוא ועוזי דיין שנתן שואו של איזה חודש כי מישהו מת. זה לא מספיק. אין ספק שהומואים לא מגיעים לשלטון.

אז שאלתי את ניצן הורוביץ, ההומו היחיד בשלטון, למה בכלל צריך שם הומואים. קודם כל אציין שהוא ענה לי על המייל מהר, והיה נחמד לאללה. וזה מה שהוא אמר: “הייתי כמובן רוצה להגיד שאין צורך מיוחד בהומואים בשלטון. ואני עדיין רוצה להאמין שגם מי שאיננו הומו/לסבית יכול וצריך לדאוג גם לנו, כחלק מהחברה הישראלית. אבל לצערי הרב מאוד, זה איננו כך עדיין. [...] אני לא חושב שיש איזשהו מיגזר או קבוצה אחרת בארץ, בוודאי לא בסדר גודל כמו הקהילה הגאה, שזכה לכל כך מעט נבחרי ציבור [..] יש חשיבות עצומה לעצם הנוכחות של חבר כנסת הומו או לסבית בכנסת. זה ביטוי ומסר של שיוויון, של קבלה ושל סובלנות שמשודר לכלל הציבור.

מעבר לניראות – שיא חשובה ביותר - תת-הייצוג הקשה הזה משפיע לדעתי ומשקף באופן ישיר והדוק, את ההתעלמות והניכור מצרכי הקבוצה הזו."

קצת פסימי לי. ניכור, התעלמות, תת יצוג. חייבים להודות שמצבנו לא כזה רע. בעוד שבארצות הברית חגגו לא מזמן את ביטול החוק "don't ask, don't tell" שאומר שאפשר להיות הומו בצבא, רק תעמיד פנים שאתה לא, ב-8200 יש כבר כמה שנים תפוצת גייז במייל (לא ראיתי בעיניים שלי, אבל מקור מהימן סיפר).

מצד שני אני לא יכול להתחתן עם חבר שלי בארץ. אבל גם צחי לא יכול להתחתן עם חברה שלו נטשה בגלל ש-רגע, היא לא יהודיה?! הבעייה היא נשואים אזרחיים, זה לא משנה כרגע אם זה חתן וחתן או חתן וכלה, אלא רק מי הרב. אוקי, אבל מה איכפת לי מה הסיבה? אני לא יכול להתחתן. ונגד כל זה אפשר להגיד "תל אביב", שמראה עד כמה זה כן בסדר להיות הומו בישראל.

אז כן או לא? צריך או לא צריך? מה אני יודע. נצטט עוד קצת את ניצן במקום:

"בהחלט הייתי רוצה, ואולי גם נגיע לכך בעתיד, שנטייה מינית כזו או אחרת כבר לא תהיה רלבנטית לשום דבר. שלהיות הומו או לסבית יהיה דבר טריוויאלי מבחינה ציבורית. ממש כמו צבע שיער או תחביב לשעות הפנאי. אבל אנחנו עדיין רחוקים מכך מאוד. עבור ציבורים ענקיים בישראל – אולי רוב האוכלוסיה – זו סוגיה רגישה וכאובה מאוד.”

ויש בזה משהו. אבל היי, לו יש מושב בכנסת ולי יש טור במגזין. אז לפחות אנחנו מתקדמים.

פורסם לראשונה במגזין "אף", גליון פברואר 2013: "שלטון"