סיפורי שרירים. או: הו אלוהים, איזה מזל שאני רזה.

תמיד הייתי רזה. כשהייתי ביסודי אמרו לי "אבא שלך היה רזה כמוך, והגיע לתיכון וגדל" ואז הגעתי לתיכון ואמרו לי "דוד שלך היה רזה כמוך, והגיע לצבא וגדל" ואז הגעתי לצבא ואמרו לי "סבא שלך היה רזה כמוך, והגיע לאוניברסיטה וגדל". כיום אני בן עשרים ושלוש וחצי, ועד היום חיכיתי לגדול. היום הבנתי שאני מעדיף להישאר רזה לנצח. אבל לזה נגיע בהמשך.

לא מעט אנשים אומרים לי שהם נמשכים לאנשים גדולים יותר, שהם לא מעוניינים כי אני רזה. מדי פעם הייתי לוקח החלטה שאני צריך להתחיל להתאמן, אולי אפילו עושה שכיבות שמיכה איזה שבועיים, פעם אחת אפילו הלכתי לחדר כושר, ותמיד בסוף נמאס לי. למרות זאת כבר די הרבה זמן התשובה שלי לשאלה "מה היית משנה בעצמך" היא "הייתי רוצה קצת יותר כתפיים". עד לרגע זה, מרגע זה אני מפחד להיות שרירי.

הם תמיד נמשכים לעצמם, השריריים. הרבה פעמים עומד מאחורי זה איזה סיפור קורע לב על ילדות קשה ורזה כמו שלי, רק שהם לא היו סמרטוטים כמוני ואשכרה הלכו וניפחו את עצמם לגודל של משאית. אחרי זה הם הולכים להשיג לעצמם את כל השרירנים שהם תמיד חלמו עליהם ובמקביל ממשיכים לבלוס טונה בשביל עוד קצת מסה לשריר הירך. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד גם אני אהיה כזה. מהיום אני מפסיק להגיד את זה.

למה? בגלל השרירן האחרון שאמר לי לא. זה קורה בערך פעמיים ביום, אבל הפעם הוא דיבר על זה קצת יותר. סיפר שמאז שהוא שרירי הוא התחיל לאהוב רק שריריים, אפילו אמר שזה "המחיר" של השרירים שלו, שהוא נמשך רק לשריריים. שרק בבחור שרירי הוא יכול לראות בעל פוטנציאלי.

ואז בבת אחת זה הכה בי: או מי פאקינג גאד! הם באמת כאלה! הם מאמינים לעצמם! הם נשאבו ליקום חדר הכושר בו אתה נמדד בהיקף הזרוע שלך. תמיד ידעתי שהם פוסלים אנשים על סמך מראה, אבל האמנתי שאם אני אצליח לשכנע אותם לצאת איתי אני אגרום להם לראות מעבר. זה לא יקרה. הם העריצו את השרירים כל כך הרבה זמן, עבדו על זה כל כך קשה, אז הם כבר לא מסוגלים להודות שיש משהו מעבר. הם השקיעו את כל חייהם בקנקן, אז זה יהיה נוראי בשבילם להודות שיותר מעניין מה יש בתוכו.

זה איום ונורא משתי סיבות. הראשונה היא שזה הופך את זה בלתי אפשרי בשבילי לזיין בחור שרירי. אבל יש סיבה נוראית יותר: הם לא מסוגלים להרגיש משהו מעבר למשיכה פיזית. הם מכרו את כל החלקים האחרים בנשמתם בשביל אבקת חלבון. בטחון עצמי, הומור, שכל, עניין. כל זה לא אומר להם כלום. בחור שרירי כבר לא ידע איך זה לסיים שיחת טלפון עם חיוך מרוח על הפרצוף, כי לא שומעים בטלפון כמה שרירי בטן יש בצד השני. 

יש בי משהו שרוצה את השריריים. שרוצה להיות כזה ולהשיג את כולם. אבל עכשיו אני מפחד מזה, כי ראיתי למה זה הופך אותך. כשהתאהבתי בחבר האחרון שלי זה לא היה בגלל הזרועות שלו. זה כי הוא היה מספר סיפורים משעממים תחת אבל מצחיק את עצמו, וכל כך אהבתי לראות אותו צוחק. אז אני אמשיך להזיל עליהם ריר מרחוק, על השריריים. בסוף אני אמצא לי משהו הרבה יותר טוב.

למה הומואים לא מוצאים חבר, חלק ב'

או: י' ומ', שני סיפורים על חיפוש.

זוכרים שלא הבנתי למה הומואים לא מצליחים למצוא חבר? אז גיליתי. מוכנים? הנה זה בא: כי אנחנו לא רוצים להכיר אף אחד. אנחנו באים עם רשימת דרישות גבוהה מדי, מופרכת אפילו. אנחנו פוסלים אנשים עוד לפני שאנחנו מכירים אותם, לא על בסיס תחושה או משיכה, אלא על בסיס נתונים. להלן שתי דוגמאות:

סיפור א': מ' והגברים השריריים.

התחלתי לדבר עם מ' בגריינדר, אפליקציה שמציגה הומואים סביבך לפי מרחק. מ' נראה טוב, ואפילו אומר שהוא עו"ד מתמחה. אחרי שיחה קצרה בה אני משעשע ומקסים אני מזמין אותו לבירה. "רק אפשר לשאול קודם מה הגובה שלך?" הוא שואל. אז אני אומר לו. "ומה המשקל?" זו כבר נקודה רגישה כי משקל אף פעם לא היה הצד הכבד שלי. "רזה". זה המשקל שלי, שיתמודד. "באסה, כי אני נמשך לשריריים".

אני לא בטוח שהוא רציני, אבל הוא אומר שכן. למעשה, אם נצטט: "חשוב לי שהוא יהיה חכם, בוגר, איש שיחה, גבוה, חזק ושרירי" ואף מוסיף "על הכל אני מוכן להתפשר חוץ מעניין הכוח הפיזי" אני רציתי בירה ידידותית באמצע היום, וקיבלתי רשימת דרישות של דוגמנית צמרת עם תואר בפיזיקה. מיותר לציין שלא נפגשנו.

סיפור ב': י' והצלקת.

י' שלח לי מייל שהוא אוהב את הבלוג שלי (גם אתכם לא יהרוג להביע הערכה מדי פעם, אגב) וזה יצר איזה פלירט וירטואלי מתמשך. אתמול בזמן שעבדתי כקופאי באיזה מועדון, הוא הגיע להגיד שלום ואפילו פירגנתי לו בכניסה חינם. מפה לשם, כשהוא כבר בדרכו ללכת, הוא מסמס לי שאין לנו יותר על מה לדבר, כי הברמן זה האקס שלו.

ממש כך. בגלל שאני והאקס שלו עובדים באותו מקום הוא לא רוצה שום קשר איתי. אני קצת מופתע ואפילו מנסה לשכנע אותו שזה מטופש, כי אני מחבב את י'. אני לא חבר של הברמן, לא שוכב עם הברמן ואפילו לא עובד שם באופן קבוע. אבל לשווא. "הוא הרבה יותר מצלקת", אומר לי י'. מספיק שאני נמצא איתו באותו מקום בערך פעם בשבועיים, "כל מי שקשור אליו, נמחק מחיי". ובסמס הזה נקטעים יחסינו.

יש מסקנות בכלל?

אז מה אתם אומרים? סינון מוגזם או דרישות הגיוניות? לפגוש מישהו עם עיניים חומות למרות שאתה אוהב עיניים כחולות, לפגוש תימני למרות שאתה בדרך כלל נמשך לאשכנזים, האם זו הורדת סטנדרטים, או אולי פשוט הבנה שאף פעם אי אפשר לדעת מי בסוף יתפוס אותך? כך או כך, נראה שי', מ' ושאר האותיות דוגלים בשיטה הראשונה. למה להתפשר על מבנה גוף או רשימת חברים אם יש עוד שלושת אלפים הומואים מחפשים און ליין?

נ.ב.

י', אם אתה קורא את זה ומתרגז: מה אתה מופתע? לא קראת את המכתב ליואב? 

הייתי אומר את אותו הדבר למ', אבל לא נראה לי שהבלוג שלי מספיק שרירי בשבילו. 

למה הומואים לא מוצאים חבר, חלק א'.

או: 

איפה שלושת אלפים ההומואים האחרים?

די. זה לא עובד. הגיע הזמן שנפנים – השיטה לא עובדת. משהו פה רקוב מהיסוד. אני לא יודע איפה, אולי בחברה, אולי באתרי ההיכרויות שלנו, אולי בהומואים עצמם אבל משהו פה פשוט לא מאפשר לזה לקרות. אנחנו לא מצליחים למצוא חבר. אלו שמצליחים הם מעטים מדי ואחרי יותר מדי זמן. אחרי שבזבזתי שעות בשיטוטים וירטואלים ומציאותיים, אחרי שניסיתי להתחיל עם כל הומו שמצא חן בעיני (וגם עם כמה סטרייטים), אחרי שניסיתי כל גישה אפשרית לנושא ואחרי שניסיתי לא לנסות מתוך אמונה שזה יבוא לבד, אחרי כל אלה הגעתי למסקנה: מה שמונע מאיתנו למצוא את האחד זה לא זה שעוד לא מצאנו את האחד.

זה פשוט לא יכול להיות. אנחנו מתעסקים בזה יותר מדי בשביל לא למצוא אותו. בואו ניקח את אתר ההיכרויות של ההומואים, אטרף, כדוגמה. הייתי אומר שלפחות ל-80% מההומואים הפנויים יש אטרף (לא ממצא מדעי, אבל אני מכיר קצת את המצב). הרבה מהם משאירים את זה פתוח בערך כמו הפייסבוק. זה אומר שיש בכל רגע נתון בערך שלושת אלפים הומואים מחוברים באטרף, ואף אחד מהם לא מוצא חבר. הם ממשיכים לחפש מישהו שהם עוד לא עברו עליו. איזה חייל שהשתחרר, איזה מישהו שנראה פעם לא משהו והסתפר, איזה הומו בארון שסוף סוף יצא. הם בטוחים שכל מי שהם כבר דיברו איתו (וזה הרבה) פשוט לא מתאים.

זה לא הגיוני. לא יכול להיות שלכל אחד מהם אין אף אחד אחר שמתאים לו. לא הגיוני שחסרים עוד שלושת אלפים הומואים כדי שכל אחד ימצא חבר. ומה שהכי לא הגיוני זה שמתישהו הם יראו שם מישהו שהם לא ראו. תאמינו לי, הומואים חורשים את אטרף הלוך ושוב, מכל הכיוונים. פעם פותחים פרופיל כזה ופעם פרופיל כזה, פעם שמים תמונה כזאת ופעם תמונה אחרת. כולם כבר דיברו עם כולם ורובם כבר שכבו עם רובם. כבר ראינו את האחד, כבר דיברנו איתו, כבר פגשנו אותו ובזמן שלבשנו את המכנסיים כשהוא שוכב במיטה לידנו אמרנו לו שהיה נחמד ושנדבר איתו מחר. ולא דיברנו.

אז למה לא מוצאים? את מי להאשים? לא יודע. אבל אני לא רוצה להאשים את עצמי. לא רוצה להודות בזה שהם נגמרים לי. להגיד שהמצב הזה שבו עברתי על כל ההומואים בירושלים ולא מצאתי אף אחד, זה רק אומר שמי שאני רוצה פשוט לא רוצה אותי. אז אני אומר לעצמי שלא יכול להיות. זה בטוח משהו אחר, בשיטה, בחברה, בעולם. רק לא בי. לא יכול להיות שהשני לא מעוניין פשוט כי הוא לא מעוניין בי. זה איזה משהו אחר. כל תירוץ אחר, אבל לא אני. אני בסדר. אז למה לעזאזל זה לא עובד?!

עדכון: נמצאה תשובה לשאלה! ולמרבה ההקלה היא לא שאני מכוער. הכל בחלק ב'.

ההומו הטוב.

החלק הראשון בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

ההומו הטוב מצחיק וחכם. ההומו הטוב מעורב חברתית. הוא מתנדב בחוש"ן, חברותא, איג"י, הבית הפתוח ובתא הגאה של האוניברסיטה. הוא גם עמוק בברנז'ה. הוא מכיר את כל המסיבות הכי שוות ויש לו כניסה חינם לכולן. הוא חבר של הקופאי, של הברמן ושל הדי-ג'יי. הוא מכיר את הבעלים של המועדון ואתה די בטוח שהוא לא משלם על המנוי שלו בחדר הכושר. והוא חתיך. אוי כמה שהוא חתיך. איזה מזל יש לך שהוא רוצה אותך. אתה רוצה אותו? ברור שאתה רוצה אותו. כולם רוצים אותו. הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב הוא חיית המחמד של הקהילה. היא מעריצה אותו והוא מעריץ את עצמו. כותבים עליו במדורי הגאווה של “טיים אווט תל אביב" שהוא הדבר החם הבא. הוא חם כי הקהילה עושה אותו חם והיא עושה אותו חם כי הוא חם. אף אחד לא בטוח איך התחיל המעגל הזה. אבל כרגע הוא חתיך ואומר מה שאנחנו רוצים לשמוע. הוא אוהב את עצמו ואנחנו אוהבים אותו גם, כי הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב ממש הומו. הוא קם בבוקר והוא הומו והוא הולך לישון והוא הומו. הוא הומו מבוקר עד ערב ולא שום דבר אחר חוץ מזה. הוא מתנדב בארגונים של הומואים, הוא יוצא למסיבות של הומואים, הוא פוגש את החברים ההומואים שלו, ואז הם מדברים על המסיבה של ההומואים מאתמול. באוניברסיטה, הוא לומד משהו שקשור להומואים ואם לא, אז הוא לוקח לפחות קורס בחירה אחד בנושא "מגדר ומיניות". הוא ארגן את מצעד הגאווה, את הפגנת הלסביות ואת עצרת ההומואים הדתיים. הוא גם היה ממש טוב בזה, כי הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב הוא הומו מתיש. זה אף פעם לא רק שנינו כי הוא תמיד מכיר את כולם מסביב. זה אף פעם לא ערב שקט בבית כי זה בדיוק יום ההולדת של ההוא מהזה. אי אפשר לנהל שיחה רגילה בלי שהיא תגיע לקיפוח של הההומואים. ופעם אחת, רק פעם אחת, הייתי רוצה להגיד "איזה הומו" בלי לקבל על זה שטיפה. הוא בחיים לא ייתן לי להשמיע ביטוי הומופובי, הוא ההומו הטוב.

ההומו הטוב ואני נפרדנו, כי לא יכולתי כבר. הוא הפך לרווק הכי מבוקש של הקהילה. פשוט אין לו זמן להשקיע כרגע בזוגיות. בראיון ל”מאקו גאווה” הוא יגיד “משום מה בטוחים שאני סנוב, אבל אני סתם בן אדם פשוט, כמו כולם”. הוא לא פשוט כמו כולם. הוא מצחיק וחמוד ורגיש וחתיך יותר מכולם. ובגלל זה בסוף הוא ימצא איזה חתיך אחר ותהיה להם זוגיות בריאה ומוצלחת ובעיקר טובה. ואני אחייך ואקנא בו, בו ובחבר החתיך שלו. בעצם, בעיקר בחבר החתיך שלו, שתפס את ההומו הטוב.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון יוני 2012: טוב.

בעד המצעד

או: סיבה למסיבה

לפני כמה ימים איזה הומו כתב למה הוא נגד מצעד הגאווה. כתב כל מיני סיבות שבגללן מצעד הגאווה מיותר ואפילו מזיק. אני רוצה להסביר לו למה הוא טועה.

הוא כתב שמצעד הגאווה מיותר כי מצב הקהילה בארץ טוב. האמת, הוא צודק, מצב הקהילה בארץ אכן ממש טוב. אולי לפעמים אנחנו לא אומרים את זה מספיק. אבל יכול להיות יותר טוב. מבחינה חוקית ענייני אימוץ ומשפחה עדיין לא הוסדרו. המלצות של וועדה? בארץ שלנו הן שוות לתחת. עד שפונדקאית ישראלית לא תלד לי ילד, אני לא אאמין שזה עבר.

אבל לא זו הבעייה האמיתית. הבעייה האמיתית היא שיש ילדים שיוצאים מהארון וסופגים קללות ועלבונות. שיש ילדים שבכלל לא יוצאים מהארון, כי הם מפחדים. שהם מחכים עשר שנים לפני שהם מספרים למישהו, או שהם לא מספרים לאף אחד וגדלים להיות סטרייטים-בכאילו שנמצאים בנישואים אומללים. הבעייה האמיתית היא שיש הורים שלא מדברים עם הילדה שלהם כי היא רצתה להביא את חברה שלה הבייתה, או שהיא אמרה להם שהיא לסבית והם אמרו לה “את לא”. דברים כאלה קורים כל הזמן.

ולזה מצעד הגאווה חשוב. הוא מראה לחברה שיש הומואים ושהם בכל מקום. שזו לא איזה קבוצה קטנה ונעלמת שאפשר להתעלם ממנה. זה השכן שלהם והבוס שלהם והעובד שלהם והמוכר שלהם במכולת. שבין כל האנשים יש גם הומואים והם בדיוק כמו כולם. אבל יותר מזה המצעד מראה את זה לצעירים. כבר כתבתי פה פעם שלגלות שאתה הומו זה אחד הדברים הקשים שאפשר לעבור. המצעד מרכך קצת את המכה. הוא מראה לצעירים שזה בסדר, שיש עוד הרבה כמוהם, ולא רק שזה לא נורא, זו סיבה למסיבה. מהבחינה הזאת אני לא חושב שאי פעם מצב ההומואים יהיה "מספיק טוב". בבני אדם טבועה התנגדות לשונה ויכול להיות שתמיד נצטרך להיות פה כדי להזכיר שאנחנו לא כאלה שונים.

עוד נכתב שהמצעד לא מייצג אותו. קודם כל, זה מזיז לי ת'ביצה. צריך לבקש אישור מכל הומו לפני המצעד? המצעד כן מייצג אותו כי הוא הומו, ירצה או לא. ואם לא מוצא חן בעיני מישהו מה שרואים במצעד שיבוא וישנה את זה אבל שלא ישב בבית ויתלונן. כל המטרות שהוזכרו, הן בכלל לא מטרות רשמיות של המצעד. כל ההומואים הצמחונים, ימנים, שמאלנים, משתמטים, מיליטנטים, כל קבוצה כזו מתאגדת לגמרי על דעת עצמה. נכון, יש בזה משהו מקומם, אבל זה גם טוב, זה מראה שיש גיוון בקהילה, שחוץ מהומו אתה יכול להיות עוד אלף ואחד דברים אחרים. שאפשר להיות הומו בלי להיות רק הומו.

אבל הסיבה הכי חשובה לעשות את המצעד היא גם הכי פשוטה – כי זה כיף. במצעד כיף. כן, גם חם, אבל גם כיף. הוא לא מחאה, הוא חגיגה. אנחנו חוגגים את ההומואיות שלנו, ובגלל זה אנחנו מגזימים. אנחנו לא רוצים סתם ללכת ולהגיד "אה, כן, אנחנו גם הומואים". את זה אני עושה כל יום. ליום אחד אנחנו רוצים להיות ההומואים הכי מוגזמים שלנו, ולפעמים זה אומר לרקוד על משאית בתחתונים. יום אחד אנחנו משוויצים בזה ונהנהים מזה. ולמה לא? למה שלא נשמח עם זה? לאיזה מצב עגום הגענו בו כל הליכה ברחוב חייבת לנבוע מאיזה סיבה פוליטית מהותית ועמוקה? מה רע בזה שאנחנו פשוט רוצים לצאת ולכייף ולהזמין את כל הסטרייטים לחגוג ביחד איתנו? כי באמת, שזו, ורק זו, גאווה.

נגד המצעד.

או: במצעד הגאווה חם

במצעד הגאווה חם. לא חם כמו "יהיה לוהט" חם. חם כמו "ארבעים מעלות בצל" חם. מתכנסים בגן מאיר, וחם. ואז צועדים ברחוב, וחם. ועוברים ליד איזה משאית ויש את הרעש של המנוע, והוא גם פולט עליך חום, אז בכלל חם, ואז סוף סוף אחרי צעידה ארוכה, וכמובן חמה, מגיעים לחוף, ונחשו מה קורה שם. נכון, ממש ממש חם. וזהו. זה כל מה שקורה במצעד הגאווה. ובגלל שבתל אביב גם ככה ממש חם, אז אפשר פשוט לוותר עליו.

הרי מי שחושב שמצב הקהילה בארץ רע חי בסרט. לא מזמן המליצו שגייז יוכלו להביא ילדים בארץ באמצעות פונדקאות. כל עניין הנישואים תקוע בגלל נישואים אזרחיים, לאף אחד לא איכפת אם זה חתן וכלה או חתן וחתן כל עוד הרב אורתודוקסי. הומואים ברחבי ארצות הברית חוגגים את זכותם לצאת מהארון בצבא כשבארץ לשמונה מאתיים יש תפוצת גייז במייל כבר כמה שנים. ועוד דבר קטנטן, תל אביב נבחרה לא מזמן לעיר הכי גאה בעולם. ממש טרגדיה לקהילה. אני יודע שאנחנו שונאים להודות בזה, אבל בכל זאת: מצבנו בארץ כהומואים לא כזה רע.

וזה לא רק מיותר, זה גם מרגיז. מרגיז שאם אני ארצה או לא, המצעד הזה מייצג גם אותי. זה מצעד *הגאווה*. יענו, של כל ההומואים. ומי הם שיצעדו בשמי? אתם יודעים שיש שם קבוצה שמקדמת טבעונות בשם ההומואים? גם השתמטות, שמאלנות, סוציאליזם, יו ניים איט. זה לא אני והם לא מייצגים אותי. לא רוצה שיצעדו בשמי, לא רוצה שיציגו אותי כחלק מהם. בגללם רואים אותי ככה, בגללם כשאני אומר "הומו" רואים בחור בתחתונים רוקד על משאית. מי מינה אותם להיות הנציגים של הקהילה?


בסוף זה מה שאנשים רואים. אנחנו לוקחים יום אחד בשנה להראות את עצמו לכולם ורק מצדיקים את הסטריאוטיפ. מראים כמה אין בנו שום דבר מעבר לגוף שרירי וחולצה צמודה. שכל מה שמעניין אותנו זה מסיבות וסקס ולא שום דבר אחר. אנחנו מראים את עצמנו בצורה מסויימת ואז מתלוננים שככה רואים אותנו. אם הומואים דורשים יחס שווה הם צריכים להתנהג כמו כולם. וכולם לא צועדים בחום של יוני ומריירים על דוגמנים בתחתונים.


אבל הכי גרוע זה עצם הרעיון. עצם הרעיון שכדי להרגיש שווים כהומואים אנחנו צריכים להפריע לאחרים. שיתנו לנו להתחתן, שייתנו לנו להתגרש, שייתנו לנו להביא ילדים ולהיות טייסים, אבל כל עוד כולם בסדר עם זה, זה לא באמת שווה. זה לא מה-אנחנו-רוצים-לקבל, זה מה-אחרים-לא-רוצים-לתת-לנו. והם לא רוצים לתת לנו לצעוד, אז נצעד. רק אם נדע שהדוסים לא רוצים שנצעד אבל אנחנו נצעד בכל זאת, רק אז יש לנו שיוויון. תכל'ס, עכשיו אנחנו באמת יכולים להרגיש ישראלים כמו כולם, גם אנחנו רעשנים ומפריעים.

ובקרוב: למה בכל זאת כן צריך את מצעד הגאווה.