עייפות החומר. או: על ענייני עניין.

אני מעוניין בכל מיני אנשים. אני מתעניין בהם והם לא מתעניינים חזרה. בד"כ אני בוכה קצת, מתמרמר קצת, כותב על זה טור וממשיך הלאה. אבל די, התעייפתי. לא רק מהדחיות. אלא מהאוטיזם החברתי שהקהילה הזאת פיתחה. מחוסר היכולת להתמודד עם הסיטואציה הזאת בה הם מעוניינים במישהו אחר.

הרי אני לא היחיד בעולם שמעוניין באנשים. יש כמה אנשים שמעוניינים בי. אמנם אני לא מעוניין בהם, אבל זה לא העניין מי מעוניין. כי גם המעוניינים לא הביעו עניין. כלומר כן, אבל בדרך כל-כך מעוותת שזה רק הזיק. הם נעמדו לידי וחיכו שאני אעשה משהו. הם דיברו איתי במשך חודש בלי לרמוז לרגע שהם מעוניינים, וברגע שלקחתי את המושכות לידיים הם אמרו לי שכבר שבוע הם יוצאים עם מישהו כי לא עשיתי שום צעד. הם שלחו אנשים אחרים להגיד לי שהם בעניין שלי. האחרון שהחליט להפסיק להיות בחורה ולעשות עם זה משהו היה כל כך נכה-חברתית שהוא פשוט ניגש אלי וניסה לנשק אותי על הפה, כשלפני זה החלפנו אולי שלושים מילים כל החיים. יש המון סיבות שבגללן כל הדברים האלה קורים. אבל לכולם יש תוצאה אחת משותפת – נמאס לי.

לאחרונה א', חבר טוב (וֹסטרייט) דיבר איתי על הומו אחר שהוא פגש. הוא אמר שהוא מקסים וחתיך. כמובן שרציתי להכיר אותו. אבל אז שוב התחיל המשחק הזה. שוב התחיל הקטע הזה שאני צריך להיות זה שמביע עניין. ר' מושלם, אבל הוא ביישן. אפשר לדרבן את ר', אפשר לשכנע אותו לתת לי את המספר שלו. אפשר לשווק אותי טוב. כל אלו המילים של א'.

שילך להזדיין ר'. למה הוא יותר טוב ממני? למה הוא הצד שצריך "לדרבן"? למה אותי צריך "לשווק"? עד כמה אני מסכן שצריך "לדרבן" אנשים אחרים כדי שיסכימו לקבל ממני שיחת טלפון. אני חכם, מצחיק, מגניב ויש לי טור במגזין ירושלמי. אם ר' לא יודע איך לסמן לבחור שהוא מעוניין בו, או שהוא לא רוצה לעשות את זה, אז אני מוותר.

וזה תקף גם לכל השאר. אני התעייפתי. אני צריך מנוחה. בזמן הקרוב אני לא הולך להיות היד המלטפת לכל פגועי-אטרף של הקהילה הזאת. אני לא הולך להיות "הצד הבוגר" שיבין את מכואבי הנפש העדינה של כל ההומואים האחרים. מישהו אחר יצטרך לעשות את זה. תנאי סינון בסיסי הפך להיות בחור שיודע איך להתחיל עם מישהו אחר. מישהו יצטרך לבוא אלי ולהגיד לי "גד, בא לי עליך". מישהו יצטרך להיות זה שרוצה אותי, בזמן שחברים שלו מדרבנים אותי לצאת איתו. גם אם זה אומר שבזמן הקרוב אני אהיה לבד. אבל בסוף כשישאלו את הילדים שלי איך ההורים שלהם הכירו, הם לא יגידו "גד היה די מסכן, אבל שיווקו אותו ממש טוב, אז בסוף זה הצליח".  

מחפשים אהבה. או: על מה הומואים מדברים כשהם מדברים על רגשות.

"גם אם היית, ואתה לא, מכוער, לי זה לא חשוב. באמת באמת. מעניין אותי מה יש בפנים". כך כתב לי י' השבוע.

כמה דברים הטרידו אותי בסיפור הזה. הראשון הוא שמסתבר שכבר אי אפשר לדבר איתי (ובטח שלא לשכב איתי) בלי שהשיחה תהפוך לפוסט בבלוג הזה. הזהרו, הומואי ירושלים, פן שיחתכם הבאה תהפוך לסיפור החם של הילד הרע שבי.

הדבר השני הוא שזה שקר. מה שיש בפנים זה אחלה, אנשים עם בפנים זה מקסים. אבל אף אחד לא רוצה לצאת עם הומו מכוער. חשבתי שאני אצטרך להוציא את האמת בכוח, אבל הבלוף יצא מהר משציפיתי. כמו במשחק של כיתה ה', פשוט אמרתי "שקר".

אז י' הסביר: "חשוב שיהיה אסתטיקה (השגיאות במקור) וגוף תקין, אבל מעבר לזה אני הכי לא מתחכם", ובעוד אני מתכנן בדיחות שנונות לבלוג (אם אני אכרות אצבע, זה גוף תקין? מה זה כן מתחכם? מישהו שרוצה רובוטריק?) הוא נותן לי את הפאנצ' הסופי "אמממ אולי רק זה שטכנית לא נמשך לאשכנזים". הייתי ממש רוצה לכתוב משהו שנון וארסי אבל נראה לי שפה המציאות מתעלה על כל מה שאני יכול להמציא. אשכנזים, טכנית, בפנים, תמציאו לכם לבד כמה בדיחות.

אני לא כועס על הבחור. אני מאוד מחבב אותו וגם קצת מקווה שהוא לא יקרא את זה. (עדכון – מאז יצאנו לדייט וזה לא ילך). זו לא אשמתו. הוא גדל בעולם שבו לימדו אותו שאומרים דברים כאלה. הוא יודע בדיוק מה צריך להגיד כשרוצים סקס (שואלים "מה מחפש?" ועונים "זורם"), ומה כשרוצים קשר רציני ("קשר רציני") ומה כשאתה אוהב משחקי שליטה (שואלים "יש משהו מיוחד שאוהב בסקס?").

זה קצת רקוב. זה יותר מדי רחוק מהקטע הנורמלי הזה של "להכיר". של לראות מישהו, לעשות לו קצת עיניים, לדבר, אולי לשכב, אולי לא. לפעול קצת לפי מה שבא לנו. הכל הפך להיות כל כך מנוכר שאנחנו כבר לא יודעים מה בא לנו. מותר לנו לרצות שני דברים "סקס" או "קשר רציני" וזה או זה או זה. וכשאתה מחפש "קשר רציני" (שזה עניין שלם ומוזר בפני עצמו "לחפש קשר רציני") אסור לך להתעניין במראה. רק האופי זה מה שחשוב. זה לא עובד. זה רובוטי וזה מגעיל וזה חסר כל רגש. כן, דווקא שמחליטים שרוצים לעשות סקס עם רגש הוא הולך לאיבוד. זה הבעייה עם הרגשות האלה, הם נזילים מדי, שבירים מדי. ואנחנו, ההומואים לקחנו אותם עם הידיים הגסות והמטונפות שלנו והתעקשנו לדחוף אותם לתבניות שנוכל להתמודד איתם. אז נשאר לנו להגיד אחד לשני "אתה יפה מבפנים". ולנסות ממש ממש להאמין בזה. וזה לא עובד.

אבל אני הבנתי הכל. אני פיצחתי את השיטה. ואני הולך עכשיו לעשות סקס חסר כל משמעות עם בחור שאני ממש מחבב כי אני לא יודע אחרת.  

מכתב לד'. או: מצאתי את אהבת חיי בפעם השלישית השבוע.

אל תדאג ד', אני לא אחשוף את שמך המלא. אמנם כתבתי ליואב מה דעתי על הדיסקרטיות הזאת, אבל אותך אני לא שופט. הרי אתה חצי-סלב אחרי הריאליטי שהשתתפת בו. אני לא רוצה לגרום לך אי-נוחות, כי אני מאוהב בך, ד', ממש מאוהב.

דיברנו עשר דקות שלמות. צחקת מהבדיחות שלי, זה תמיד סימן טוב. אולי זה היה צחוק מנומס, אבל זה רק אומר שאיכפת לך ממני ואתה לא רוצה שאני אעלב. וברגע שגיליתי ששנינו אוהבים את סלינג'ר ידעתי שזהו, אפשר להדפיס הזמנות לחתונה.

אני יודע מה אתה חושב, ד', שהתאהבתי ככה גם לפני יומיים באהוד שלומד איתי, רק כי הוא סיפר משהו מצחיק ויש לו עיניים יפות. אני מודה, חשבתי שקורה שם משהו. כשחייכתי אליו הוא שלח לי בחזרה חצי-חיוך. חצי חיוך! אבל הוא סתם שיחק בי. יש לו חברה. שלח לי חצי-חיוך לחינם, הנבלה! הכל היה רק בלבול. אתה, ד', אתה הדבר האמיתי.

אני יודע, אתה תפוס. אמרת את זה בסוף הערב כשביקשתי ממך את המספר שלך. אני אפילו לא יודע אם זה חבר או חברה. אבל אני יודע שעמוק בפנים אתה מבין שאני האחד בשבילך, ממש כמו שאני מבין שאתה בשבילי. בפעם הבאה שתראה אותי כבר תגיד לי, נכון? כבר תגיד לי שגם אתה מאוהב.

מאוהב זו המילה. לא סתם דלוק .זה לא סתם ההומו הרע שבי שרוצה לזיין אותך. אני רוצה להתעורר איתך בימי שבת בבוקר, לראות איתך סרטים רומנטיים ולבחור שמות לילדים שלנו. הספיקו לי עשר דקות כדי להבין שזה יהיה מושלם.

אני יודע מה אתה חושב. שאני סתם משלה את עצמי. מכניס את עצמי לסרטים שממילא יגמרו רע בגלל מישהו שאני מכיר יומיים. אני יודע שזה מטופש, אבל אני לא יכול לעצור את עצמי.

אולי אני לא רוצה לעצור את עצמי. אולי זה נחמד לי הסרט המתמשך הזה. גם אם אהבה לא תצא מזה, לפחות יש לי קצת פרפרים בבטן. לפחות אני מתרגש כל פעם כמו ילד. הולך בכיוון ההפוך מהשיעור הבא רק כדי למשוך את השיחה עם אהוד בעל העיניים היפות עוד כמה דקות, שבסופן הוא יזכיר את חברה שלו. נכון, ממש כמו ההתאהבות המוגזמת יהיה גם שברון לב לא פרופורציונלי בעליל. אבל למשך חמש דקות אני ארגיש מאוהב. אהבה קלילה, סתמית, ילדותית.

אתה הלייסנדר שלי, ד', אני הולך לישון מאוהב בדימטריוס, וקם כשאני מאוהב בך, והולך לישון מאוהב בך וקם מאוהב במישהו אחר. זה רק לרגע, לקצת, ללילה אחד של קיץ. ובאותו רגע זה אמיתי וזה לנצח. מה זה משנה למה? מה זה משני במי? העיקר הפרפרים, העיקר ההתרגשות, העיקר להיות מאוהב.

באטרף. או: כרוניקה של מוות ידוע מראש.

אז הנה אני שוב עושה את זה. פותח פרופיל באטרף. למי שלא עוקב אטרף הוא אתר היכרויות להומואים. יש לי עם האתר יחסים מורכבים. לא, בעצם הם די פשוטים - אני שונא אותו.

למה?

כי הוא עושה אותי עצוב. כי בסוף זה תמיד נגמר בשתיים בלילה מול האינטרנט ואני מרגיש בודד ומכוער ועצוב. קשה לי לשמוע "לא". מטבע הדברים כשמדברים עם יותר אנשים אז גם יותר מהם אומרים לך שאתה לא הטיפוס שלהם. זה זין, זה קשה כל פעם מחדש. 

לפעמים הם לא עונים אפילו. וזה בכלל משגע אותי. כי אני טיפוס כזה שיכול להתאהב במישהו משלוש תמונות ושני משפטים שהוא רשם על עצמו. אני כבר יודע שנהיה מושלמים ביחד אם הוא רק יענה! אני אוכל לשכנע אותו! ובלילות הגרועים באמת אני מתחיל לנסות להוציא מהם תגובה. כל תגובה ואז מתחרט על זה. ואחרי זה אני נהיה מתוסכל. מתוסכל ורע.

אז למה בכל זאת?

כי במשך שנה שלמה לא היה לי כרטיס באטרף, והצלחתי לצאת לשלושה דייטים, בקושי, וגם אותם מצאתי בדרכים דיגיטליות כאלה ואחרות. לא הצליח לי להכיר אנשים. וזה לא שישבתי בבית וחיכיתי. התחלתי ללמוד באוניברסיטה. התחלתי לעבוד במקום חדש. הכרתי מלא אנשים, סטרייטים, הומואים. אני יוצא למקומות, שואל, מנסה, מתחיל, משתדך. ובכל זאת, לא מצאתי חבר. מילא חבר, גם לא דייט. אני יכול להאשים את ההומואים האחרים שהם התרגלו יותר מדי לעולם הוירטואלי, שהם לא מסוגלים להתמודד עם מישהו שמתחיל איתם במציאות. אבל בסופו של דבר אני זה שעדיין לבד.

אז למה שהפעם זה יהיה שונה?

כי יש לי מסקנות. הראשונה – לא פיצחתי את השיטה. אין לי מושג איך אטרף עובד. אני כותב על זה כאילו אני כבר מבין שם הכל אבל אני לא. אני לא יודע מה השורה הנכונה לכתוב עכשיו כדי שיפנו אלי ולא יודע איזה תמונה לשים. אני לא יודע.

מסקנה שנייה – אני לא הפרס של אלוהים לעם ההומואי. כשהייתי בצבא הצליח לי לא רע, גם כשהייתי פנוי יומיים וחצי בשבוע וגרתי עם ההורים. הייתי בטוח שעכשיו, שאני כל השבוע בירושלים, ועוד שוכר דירה במרכז העיר, ההומואים פשוט יפלו לרגלי. זה לא קרה. אולי אני אמצא מישהו שמוצא חן בעיני, אולי אני אמצא חן בעיניו חזרה, עד אז קצת צניעות לא תזיק.

ודבר שלישי והכי חשוב – לכתוב על זה. אתם הולכים לשמוע על כל צעד שלי שם. איזה אושר, הא? כי כשאני מוציא את זה החוצה פתאום הצרות לא נראות כל כך גדולות. אז בחור חמוד לא רוצה אותי. ביג פאקינג דיל. נכתוב על זה פוסט ממורמר ונחזור לחיפושים.

אז יאללה, אני צולל פנימה.

Wish me luck  

ההומו הרע

החלק השני בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

אמרו לי "לא" פעם אחת יותר מדי. בפעם המאה אלף שמעתי "אתה ממש חמוד אבל..." ונמאס לי. נמאס לי ובבת אחת יצא ההומו הרע. מספיק עם השטויות, מספיק עם המשחקים, מספיק עם העמדות הפנים. לא רוצה קשר ולא רוצה בטיח. תגידו מה אתם רוצים, תגיעו לפואנטה ואל תזיינו לי את השכל בדרך. נהיתי ישיר, פרקטי וקצת שונא אדם. נהיתי ההומו הרע.

הילדים הטובים לא רוצים להיות כמוני. הם קוראים לאטרף "שוק בשר" ומנסים לא ללכלך את הידיים. בכרטיס שלהם באטרף הם מספרים כמה הם נהדרים ורוצים זוגיות ושמים איזה ציטוט שנון. אבל כרגע מבחינתי הם פונקציה לסקס, אז כל המוצלחות הזאת שווה לתחת. לא רוצים? לא צריך. יש לי שלושה הומואים פי אלף יותר שווים שיחכו לי באיזה פוזה שאני אגיד להם. כשאני ההומו הרע כולם מעוניינים בי. גם כי אני מציע סקס (וזה תמיד עושה את העבודה), אבל בעיקר בגלל איזה ביטחון עצמי שנודף מזה. שיחשבו עלי מה שהם רוצים. אין לי מה להפסיד. אני גם ככה ההומו הרע.

ההומואים האחרים אוהבים את זה אבל גם מפחדים מזה. הם מתעקשים להפוך את השיחה שלנו לנורמלית. הם מעמידים פנים שכל מה שקורה זה איזה אתגר אינטלקטואלי שבסופו אולי נאתגר אחד את השני גם במיטה. אני לא נותן להם לעשות את זה. אני הולך לזיין אותם והם הולכים להגיד לי כמה הם רוצים את זה.

אני מכריח אותם להתפלש ברפש שלי. אני מכריח אותם להשיל מעליהם את המסיכות שהם כל כך משתדלים לעטות. הם ידברו בצורה שמגעילה אותם. הם ישתמשו במילים כמו “להזדיין” ו”חרמן” שבדרך כלל הם משתמשים בהן ככינויי גנאי לאחרים. הם מעדיפים שיחה רגילה שבסופה נגלה במקרה שאנחנו עושים סקס. הם רוצים שלמשך שעתיים נעמיד פנים שגם אני כמוהם. אבל אני ההומו הרע. הם יתלכלכו בטינופת שלי או יוותרו על סקס הלילה. נחשו מה הם מעדיפים.

ניסיתי להיות ההומו הטוב. ניסיתי להתחיל איתם בפאב בצורה שנונה, ניסיתי להצחיק אותם ולהתלבש יפה. הם אמרו שהם היו רוצים, אבל הם פשוט לא מרגישים את זה. את מה אתה לא מרגיש יא דפקט?! אתה מכיר אותי שלוש דקות! כשהם יודעים שאנחנו עומדים להזדיין, פתאום הם מרגישים טוב מאוד. הם משחקים אותה בוגרים ומאופקים אבל בסוף הם ילדים חרמנים כמו כולם. אז זאת הנקמה שלי. הם שיחקו אותה יותר טובים ממני והם ישלמו על זה. הם ישלמו על זה ואז יתלבשו ויעופו לי מהפנים. הם ירצו להישאר לישון ואני אשאל אותם אם הם רוצים כוס מים לפני שהם הולכים.

שלא יתעסקו איתי.

אני ההומו הרע.  

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון יולי 2012: רע

הילד הרע שבי מגיע לטוויטר!

זה מצדיק פוסט? למי איכפת. זה הבלוג שלי ואני אעשה פה מה שאני רוצה.
אם אתם רוצים לקרוא את השטויות שאני פולט גם באופן סדיר ולא רק באופן מרוכז מדי כמה ימים, חפשו אותי בטוויטר! thebadboyinme או תחת gad goldberd.

אגב, גד גולדברג הוא לא שמי האמיתי (כן, זה מכוון אליך, בחור תמהוני שפנה למערכת ה"אף" בשאלה "מי זה גד?"), אבל מי שיגלה מה מקור השם הבדוי יקבל ממני המון הערכה. רמז: זה לא שם של מישהו אמיתי, אבל השם הפרטי ושם המשפחה קשורים קשר הדוק זה לזה. (ניחושים תשלחו למייל, תשאירו לאחרים סיכוי).

טור בנושא ההומו הרע כבר מופיע בגליון "רע" של האף ברחובות ובאתר. קחו עוד יום-יומיים למצוא אותו שם, ובקרוב יעלה גם פה. אל תשכחו לגלות קודם מי הוא ההומו הטוב.

עד אז,
בשובבות
גד.