סיפורי פיזיקאי, חלק ה'. או: השיחה שאחרי הפרידה.

גילוי נאות ראשון:

אחרי השיחה שמיד יסופר בה, הפיזיקאי התקשר להתנצל. הפוסט נכתב לפני ההתנצלות. זה משנה? ברור. נאמרו דברים קשים וההתנצלות בהחלט מרככת אותם. מי שרוצה להבין את הפוסט הזה צריך לדמיין אותי יושב ברכבת הקלה ומקליד בעצבים על הלפ-טופ.

גילוי נאות שני:

בשיחת הטלפון הפיזיקאי אמר לי שהוא קורא את מה שאני כותב. זה משנה? הייתי רוצה להגיד שלא. אבל כנראה שכן. אני מצטער אם דברים פה פוגעים בך, אבל זה חזק ממני ובעצם, אני גם לא רוצה ממש לצנזר את מה שהולך פה. טוב לי עם הכתיבה הזאת ולא רוצה שתקח את זה ממני. אני כן עומד מאחורי כל מה שכתוב פה, אבל קח בחשבון שהדברים נכתבים גם כדי לעניין אז לעיתים עניין יבוא על חשבון דיוק. ובכל זאתֿ, עם כל הרצון לכתוב מה שבא לי ועל הזין מה שאתה חושב, כל משפט פה עבר את הסינון הזה של "ומה הוא יחשוב?".

מתחילים.

שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אחרי חודשיים של שתיקה שלחת הודעה שאתה רוצה לדבר. אז באתי. ברור שבאתי. חבל שבאתי.

במשך שעה ישבתי ושמעתי איזה חבר גרוע הייתי. כמה סבלת בכל רגע בקשר שלנו, כמה רק לקחתי ולא נתתי. סיפרת איך הגעת לקשר חזק ויצאת מרוקן ושבור. הכנת מראש מלאי אנקדוטות בהן הייתי חבר מחורבן. אמרת שאתה מצטער שנשארת איתי, שהיית צריך להפרד ממני. האשמת אותי שלא אהבתי אותך. 

אבל אהבתי אותך. אולי לא כמו שאתה אהבת אותי. אנשים לא אוהבים באותה צורה. אז אולי אתה לא קורא למה שנתתי לך "אהבה". אבל נתתי לך כל מה שהיה לי לתת. מבחינתך זה לא היה הרבה בכלל. 

הרבה דברים עצבנו אותי בשיחה הזאת. איפה אתה היית בכל שמונת החודשים האלה? למה בשום שלב לא עצרת את הסבל המתמשך הזה? אבל הדבר שהכי הרגיז אותי הוא כמה אהבה כבר יכולה הייתה להיות מצידך אם אתה יכול להגיד עכשיו "אני קצת נהנה לשמוע שאתה סובל"?

כי איך שאני רואה את זה, לא יכול להיות שאהבת אותי. אולי קראתי לך שמן, אבל מעולם לא רציתי שיהיה לך רע. מעולם לא רציתי לפגוע בך, גם כשאמרתי לך שאתה לבוש פחות יפה ממני. בכל רגע היה חשוב לי שיהיה לך טוב. אולי לא תמיד ידעתי איך לעשות את זה, אולי זה לא תמיד הצליח לי, אבל רציתי שיהיה לך טוב. ובסופו של דבר בגלל זה הגיע הלילה ההוא, כי הרגשתי שאני לא מצליח לעשות לך טוב כמו שמגיע לך. הרצון הזה שיהיה לך טוב לא נעלם, אולי לא יעלם אף פעם. בשבילי זאת אהבה.

אז אני לא יודע מה זאת האהבה שלך, אבל גיליתי איך היא יכולה להפוך ביום אחד להתעלמות ויום אחר כך לכעס ומרירות. גיליתי שאתה יכול לרצות לפגוע בי, דבר שלא חשבתי שתרצה אי פעם. גיליתי שאתה מתחרט על הדברים הכי יקרים לי. אתה מצטער על זמן שבילינו יחד. אם האהבה שלך יכולה להפוך לדבר הזה שאתה מספר לי עליו עכשיו, כמה חזקה היא הייתה לפני זה? איזו מין אהבה זאת?

ואתה יודע מה מחורבן בכל הסיפור הזה? שאני עדיין אוהב אותך. בדרכי העלובה והשבורה, בדרכי הלא מספקת ולא הוגנת, אני עדיין אוהב אותך. כי האהבה הדפוקה והפוגעת הזאת שלי, היא כזאת שנשארת. עדיין איכפת לי ממך. אפילו עכשיו, כשאני כועס ופגוע, כשאני חושב שהיית מטומטם, כשאני לא מצליח להבין איך אתה מסוגל להגיד דברים כאלה, אפילו עכשיו אני רוצה שיהיה לך רק טוב. כזאת היא הלא-אהבה הזאת שלי.

חשבתי שאני אוכל להציע לך נחמה, אבל כנראה שלא.אני לא מתלונן, קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. רציתי שתדבר איתי, שתגיד לי מה אתה מרגיש ואמרת. אני לא כועס על זה, אני לא צריך שתשקר, אני פשוט לא מבין אותך, את האהבה הזאת שלך.

אבל תאמין או לא, גם עכשיו הקשר שהיה לנו יקר לי. יקר לי מכדי להכניס לתוכו את הכעס הזה. הכעסת אותי שם, אבל אני אשאיר את זה בחוץ. הפעם ההיא שהלכנו ביחד בגשם להורים שלי, הריצה שלי לרכבת בטרנינג כי שכחת אצלי את הספר ואת הפלאפון, החיבוק שהיית נותן לי כל פעם שהייתי יורד מהאוטובוס ברחבות, אתה יכול להגיד שהיית רוצה לקחת אותם חזרה, אבל אני משאיר אותם אצלי.  

אני ונ'. או: קשר עם תאריך תפוגה.

כשאני חושב עכשיו על מה שהיה לי עם נ' נראה שהכל היה מושלם. חוץ מזה ששנינו גרנו עם ההורים, אז את רוב הזמן בילינו ביער ירושלים. אבל חוץ מזה הכל מדהים. אה, וחוץ מהקטע שהוא היה לא סגור על עצמו (ואני הייתי?), אבל באמת שרק זה. אה, וחוץ מזה שהוא עישן, מה שגרם לריב הכי גדול שלנו. אבל כל זה היה שטויות. כי כל רגע איתו היה נכון ומדהים ונהדר. אולי זו רק הנוסטלגיה שמדברת עכשיו, אולי ככה זה תמיד בקשר הראשון, אולי באמת היה שם משהו מיוחד. ואולי זה כי כל הקשר הזה הגיע מראש עם תאריך סיום.

כמו כל דבר רציני שהיה לי, גם נ' התחיל מסטוץ שהשתבש. הוא בדיוק השתחרר והתחיל לחשוב על הטיול הגדול ואני בדיוק נכנסתי לשנה של קבע, אז ידענו שאין זמן להתחיל משהו רציני. ובכל זאת, אם רצינו ואם לא, התחיל משהו רציני. לצד הקשר הרציני היה גם תאריך שבו הוא טס לחו"ל, רציני לא פחות. תאריך שאיתו התמודדנו, לפחות לדעתי, הכי רע שרק אפשר.

החלטנו שכשהוא טס זה נגמר. כל אפשרות אחרת הייתה מחוץ לתחום, אסור היה לחשוב עליה אפילו. הקשר עבר מהמורות ותהפכות אבל ההחלטה הזאת נשארה, היא הייתה הדבר היחיד והמוחלט. החלטה שעליה אסור לערער. הכי הרבה שהתרחקנו משם היה ההסכם שלא משנה מה קורה, כשהוא חוזר, אנחנו נפגשים לפחות פעם אחת, לבירה אחת.

אני לא אומר שהייתי צריך להגיד לו שאני רוצה שנשאר בלונג-דיסטנס, לבקש שיחכה לי. זה כנראה לא היה פייר לדרוש את זה ממנו, אני לא בטוח אפילו שאני יכולתי לדרוש את זה מעצמי. אבל היינו צריכים לדבר על זה. להודות שאולי הדברים לא הלכו בדיוק כמו שחשבנו. הייתי צריך להגיד שההחלטה לחתוך כבר לא נראית לי כל כך מובנית מאליה. אבל זה משהו שאסור היה להגיד. הוא טס. חותכים. נגמר. על מה יש לדבר? אפילו היה אסור להגיד "אני אוהב", כי זה מפחיד לאהוב מישהו שעוד שנייה נעלם לך מהחיים.

אבל אהבתי אותו. אם רציתי או לא, אהבתי אותו. גם אמרנו את זה, למרות הסוף המתקרב. אולי בכלל אהבתי אותו כל כך דווקא בגלל הסוף הזה. נורא קל לאהוב מישהו כשאתה יודע שעוד רגע הכל נגמר. מדחיקים את כל העניינים הקטנים, את הסיגריות, את הקטע הזה שלו עם אסטרולוגיה. למה להתעסק בזה עכשיו אם יש רק עוד חודשיים ביחד? אין שום פחד ממחויבות, מחשבות על אחרים. מישהו חתיך התחיל איתך? אין שום פספוס כי הוא יהיה שם עוד חודש. כאילו שאחרי שנ' טס באמת התחשק לי לפלרטט עם אחרים. מחוייבות? איזה מחוייבות? לחודש? אין עתיד. יש עכשיו. והעכשיו היה נהדר. אז בוא ננצל אותו עד שחותכים.

אז היה נהדר ואכן ניצלנו את זה והוא אכן טס ואכן חתכנו. לפחות אמרנו שחתכנו. כי עדיין היינו מדברים כל יום. הוא מתקשר מחו"ל, אני מתעורר בשלוש בלילה בבסיס, לא ממש לחתוך. זה היה קשה, כי מצד אחד אתה אומר לעצמך שהקשר נגמר ומצד שני אתה ממשיך לדבר איתו כל יום.

אז החלטנו שצריך לדבר על זה. סתם, נראה לכם?! לא העזנו לדבר על זה. להגיד שהנה, הוא טס, ואנחנו עדיין מדברים כל יום. העדפנו להחליט שדי, לא מדברים יותר. אני זוכר את השיחה הזאת, בשלוש בלילה מחוץ לחדר שלי כדי לא להעיר את הקצין השני, כשאמרתי לו שאני לא יכול ככה, לדעת שחתכנו ולהמשיך להיות כל כך קרובים. אחרי זה באמת לא דיברנו יותר. זה היה קשה וכואב כמו כל פרידה. אבל הזמן והמרחק עשו את שלהם ואחרי כמה חודשים הכל נחלש קצת.

כשהוא חזר באמת נפגשנו. אפילו ניסינו להמשיך עם זה עוד קצת אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. אני אומר "הבנו" כאילו זו הייתה החלטה משותפת, אבל הוא זה שנפרד ממני. לא ממש נפרד, כי לא ממש חזרנו, אבל, נו, אתם יודעים. שכנעתי את עצמי שהוא צודק, שאנחנו באמת במקומות שונים מדי בחיים. אולי זה באמת היה ככה, אולי סתם לא רציתי להודות שזורקים אותי, אולי בלי הסוף הזה באופק כבר לא יכולנו להתעלם מכל הדברים המפריעים. אבל כשדיברתי איתו שוב, לפני שכתבתי עליו, פתאום הכל חזר לי. השיחות, הנשיקות ביער, הקטע הזה שהוא היה מצחיק את עצמו. אני לא יודע להסביר לעצמי למה כל הדברים האלה היו מיוחדים כל כך. אולי זה היה רק בגלל הטיסה שלו ואולי פשוט היינו שני האנשים הנכונים אחד לשני באותו זמן. אבל היה שם משהו מיוחד.