מחשבות של שתיים בלילה. או: לבד או לא לבד

השעה שתיים בלילה ואתה לבד בבית. לפעמים בדיוק חזרת, לפעמים לא יצאת בכלל. אכלת, שתית, רקדת, דיברת, בילית. זה לא משנה. השעה שתיים, כבר אמרנו, אבל זה פחות קריטי. אתה לבד, וזה דווקא ממש חשוב.

אתה לבד ולא בא לך להיות לבד. אתה אמור ללכת לישון עכשיו, אבל יושבת לך איזה מועקה בבטן שלא נותנת לך. בא לך לדבר, לספר בדיחה, לשמוע מישהו צוחק, לספר סיפור, לשאול שאלה, לחבק מישהו. האמת היא שאתה לא כל כך בטוח מה בא לך. איזה סוג של קשר אנושי, אולי, אז אתה נכנס לאטרף. לרגע אתה עוצר את עצמך, חושב שהמילה “לבד” לא מתאימה. היית עם מלא חברים הלילה. החלטת לחזור מיוזמתך. אולי אטרף זה לא הפתרון? אבל האתר כבר עולה עם אלפיים איש און ליין שרק רוצים לדבר איתך. או לפחות עם מישהו. אבל אם כבר מישהו, אז הנה אתה שם.

על מה תדברו? לך יש זין, ולו יש זין, ובינינו, שניכם לא הייתם מתנגדים להשתמש בו הלילה. אתה חרמן. נו, אתה תמיד חרמן. לפעמים קצת חרמן, לפעמים חרמן כמו כלב מיוחם, אבל תמיד חרמן. גבר, נו, אף פעם לא תגיד "לא" לזיון טוב. אתה לא בטוח שבשביל זה נכנסת, אבל אם כבר יש מישהו חתיך וקרוב, מה לא תפגשו? רצית קצת קשר אנושי, ומה יותר קשר אנושי מסקס?

טוב ששאלת. כי זה מאוד תלוי. היה לך כבר סקס מדהים. אבל היה לך גם סקס נוראי. אתה יודע שיכול להיות שהבחור יבוא, ירד, יעלה, יעשה כל מה שגבר אחד לא אמור לעשות לגבר אחר וללכת. וזה לא עוזר ל”לבד” הזה בכלל. (שוב עולה המחשבה לרגע, לבד? זו המילה? ואז מישהו בלי חולצה שולח הודעה. ממשיכים הלאה). סתם סקס. אולי להביא ביד במקום? יותר קל, אותו סיום, ולא הרבה פחות כיף. אתה יודע שגם אם יבוא מישהו בסוף אתה תרגיש לבד בדיוק באותה מידה. אולי אפילו שוב תכנס לאטרף כשהבחור מתנקה בשירותים. אולי סתם תלך לישון עם ההרגשה המחורבנת הזאת. בוא נקרא לה "לבד".

בינתיים עוד לא נפגשתם. אתם רק מדברים. אולי זה יתגלגל לפגישה, אולי לא. יש את הלילות שאתה כל כך עייף, בראד פיט לא יוציא אותך עכשיו מהבית, ובכל זאת אתה גולש. הסקס הוא רק תירוץ לשיחה. כי על מה תדבר? על סרוונטס? הוא לא חזק פה, הבולבול שלך יותר מעניין כרגע. אז אתה מדבר. מזריק עוד קצת תקשורת אינטרנטית לוריד. מתמכר לצליל הזה של הודעה חדשה. מתמכר אליו אבל גם לא מבין. מחפש עוד הודעה, ועוד כרטיס. בטוח שאתה צריך למצוא מישהו קצת יותר חתיך, קצת יותר מצחיק, קצת יותר מבין עניין ואז תפתר המועקה הזאת. המועקה הזאת שעדיין שם. אחרי כל ההודעות האלה. אחרי כל הזמן הזה שבזבזת, אחרי מישהו שכרגע בא וירד לך והלך. אחרי כל אלה, אתה עדיין לבד.

לבד? באמת? אולי יש פה משהו אחר? בילית עם חברים הלילה. היה לך סקס הלילה. אז למה לבד? אתה מתחיל לחשוב שזו לא המילה הנכונה. מחשבה קצת מפחידה, כי זה אומר שיש משהו אחר. משהו שאי אפשר לפתור עם אלפיים איש און-ליין. אתה צריך להסתכל פנימה ואתה לא בטוח מה תמצא שם. זה קצת מפחיד וקצת מאוחר עכשיו. אז במקום להתמודד עם זה אתה מעלה את הפורנו, תמיד קל לך להירדם אחרי שאתה גומר. המחשבות יחכו לפוסט אחר.  

הומוסקסואליות – אפשר לצאת מזה, אבל טוב לי בפנים. או: למה הקב"ה עשה אותי הומו?

היהדות לא אוהבת הומואים, אין ספק. אפשר ללכת עם פירושים רפורמיים מכאן ועד הודעה חדשה, אבל כתוב בתורה, שחור על גבי ויקיפדיה, שאסור לעשות את זה. ומי שמדבר על אהבה בין גברים שלא כוללת להזדיין ממש, נו, אז אין לי שפה משותפת איתו. כשאני אוהב מישהו אני צריך שנזדיין.

ובעודי מפשפש ברשת כדי ללמוד עוד קצת על כל הרע והמר הצפוי לי בעקבות חטאי (ותאמינו לי, אני חוטא) נתקלתי באתר בשם "הומוסקסואליות – אפשר לצאת מזה". עם הכותרת המעודדת הזו צללתי פנימה והרשו לי לחלוק איתכם כמה דברים שגיליתי.

נתחיל, כראוי, בעובודת. "כמה עובדות: רובם ככולם של ההומוסקסואליים (שלא שינו את נטייתם) לא מקימים משפחה, לא מגדלים ילדים, ובמחצית השנייה של החיים הם חיים כאומללים ובקנאה באחרים על משפחה חמה ואוהבת שהאחרים הקימו." אלו "עובדות" שבונה האתר בדק ומצא, אני מניח שהוא השקיע הרבה זמן בעבודת מחקר רצינית ולכן לא נשאר לו זמן להתנסח בצורה שהיא לא דבילית לגמרי. אז קנאה? זה מה שיש לך? כבר חזו לי התאבדות בגיל ארבעים.

אז המשכתי וגיליתי ש:"נטייה זו אינה שונה מעונשים אחרים הקיימים בעולם, כגון מגיפות, וירוסים, טמטום או עקרות. ולכן זה מכעיס מאד את בורא עולם שבמקום לתקן את הפגם מעצימים אותו." הומוסקסואליות אינה שונה מטמטום. תכל'ס אחרי כך וכך שיחות עם הומואים, אני מתחיל לחשוד שהוא צודק.

ועוד:"לכן אלוקים לא שונא את בעלי הנטיות ההפוכות והוא ברא אותם כך, על מנת שיתגברו על נטיות אלו ולא יבצעו אותם בפועל, ועל מנת שישנו אותם ויזכו להקים חיי משפחה תקינים."

הבחור מלמעלה רצה שאני אהיה הומו, אבל אתגבר על זה. כל הזין לי, לא הצלחתי, זיינתי מלא מלא בנים. כנראה שבגלגול הבא אני אחזור אפילו עוד יותר חרמן כדי לתקן את דרכי. אבל אם אני אמור להתגבר על יותר חרמנות מזה, כנראה שהקרב אבוד מראש.

יודעים משהו? אני מאמין באלוהים. לא יכול להסביר איך בדיוק. חלק מההסבר שלי הוא שאי אפשר להסביר. קצת רמאות, אני יודע. בואו נגיד שלדעתי קיים איזה משהו שאנחנו לא בדיוק יכולים להבין והוא איפשהו מעל המציאות. ובגדול הוא גם הביא לנו את התנ"ך.

אז איך אני מסתדר עם זה? לא יודע. בעיקר מכחיש. זה לא שחוץ מהעניין הזה אני שומר תרי"ג מצוות. אולי י"ג, וגם זה בקושי. אולי אני והקב"ה עוד נתחשבן על זה. אולי נתחשבן על זה שאני לא לן בסוכה שבוע. אולי נתחשבן על זה שאני בכלל לא נוצרי. אבל בינתיים, כשהקליק הזה שם, ובחור יפה מסתכל לי בעיניים, זה לא נטיות הפוכות. זו הנטייה הכי ישרה שיש.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוקטובר 2012: דת.

כשאת אומרת "לא" למה את מתכוונות. או: זוכרים את הפעם ההיא שכמעט נאנסתי בבית של ביבי?

קבענו באטרף. דיבור של אחת וחצי בלילה כזה. "היי" "רוצה לבוא?" "כן." ואני כבר בדרך אליו. אני מגיע וכבר רואה שהוא לא ממש הטעם שלי, אבל בכל זאת נכנס פנימה, מי יודע למה. הבית עצום בקטע פסיכי. מי ידע שיש בתים כאלה בירושלים. אנחנו יורדים בגרם מדרגות ספירלי לקומה התחתונה, עוברים כמה סלונים ענקיים, ונכנסים לאיזה קבוצת חדרים שהיא לבדה יותר גדולה מהדירה שלי. הוא מסביר לי שהוא באיזה משלחת מטעם ביבי, שהוא במקרה גם בעל הבית. (הפעיל החברתי שבי התעורר לרגע, ביבי מחזיק ארמונות במרכז העיר). היה מרשים.

הבחור מתחיל לנשק אותי ואז אני כבר אומר לו "שמע, אני לא מרגיש את זה". "למה לא?" הוא שואל. "פשוט לא" אני אומר. מנסה לעשות את זה כמה שיותר נחמד. ואז הוא אומר לי "הנה מה שהולך לקרות, באת כבר לכאן, אז אתה הולך להתפשט, ולעשות את העבודה". אני מודה שהתמהמתי קצת עם התשובה, בכל זאת הוא ליטף לי קצת את המכנסיים, וכשהדם מתחיל לזרום מהמוח לזין, החשיבה מתערפלת. ובכל זאת אמרתי לו "לא". באתי לקום, והוא השכיב אותי בכח על המיטה, והמשיך בשכנועים שעוד היו קצת נחמדים, ואיכשהו הכניס לשם איזה משפט על זה שאם אני אלך, הוא יכה אותי.

אני כבר צוחק ואומר לו שדיבורי האונס האלה ממש לא עושים לי את זה. הוא אומר שהוא רציני ומצמיד אותי בכוח למיטה. הוא די חזק, אני מתחיל להבהל. אני מנסה להסביר לו שזה לא יעבוד. כל הזמן מנסה להשאר רגוע, להסביר לו שסקס מבחינתי צריך משיכה, שאני לא מתכוון להלחם בו, שאני לא אזיין אותו, שבמקרה הצורך אני אצעק ואזמין משטרה וגם אם יהיה לי לא נעים היום, אני בטוח שגם הוא לא יהנה מהסיטואציה.

הוא מבחינתו מספר לי כמה הוא מרוויח וכמה הוא דוחק בחדר כושר. לא כדי לעשות עלי רושם, יותר כדי להבהיר לי כמה אפס אני. הוא מסביר לי כמה אין לי זכות לבזבז לו את הזמן כמו שאני עושה עכשיו ושעדיף לי להתפשט כבר. מצד שני הוא מספר לי כמה הוא אוהב ללכת מכות וכמה הוא ישמח "to beat the shit out of me" בכל רגע. בסוף הכל מתנקז לאולטימטום הרומנטי שהוא הציב לי "you're gonna fuck me, or fight me".

בשלב הזה הלב שלי דופק די חזק, הוא מחזיק אותי די חזק, ולא עומד לי אפילו לא קצת. אני מנסה לדבר איתו, הוא לא נותן לי. אני מבקש ממנו לעזוב אותי, הוא לא עוזב. במשך משהו כמו שלוש דקות מתנהלת השיחה הזאת בה הוא מחזיק אותי בכוח, מנסה להסביר לי למה אנחנו הולכים לשכב, וזורק מדי פעם כמה הוא דוחק בחדר כושר. מתישהו נמאס לו, אמר לי שאפילו לריב איתי לא בא לו, ונתן לי ללכת, תוך כדי שהוא אומר שהוא מתקשר לאבטחה. הייתי מחכה להם שם, אבל הוא אמר שיקח להם עשרים דקות, והיה לי דברים טובים יותר לעשות. כמו לטוס משם כשהרגל שלי מפרפרת על הקלאץ' מרוב אדרנלין. וחשבתי שאני זה שלא יודע לקחת "לא" בתור תשובה.

אני כותב את זה עכשיו והמילה "אונס" עדיין נראית לי זרה. אני עדיין לא חושב ש"כמעט נאנסתי" למרות שזה כנראה מה שקרה. באף שלב, לא לפני לא אחרי ולא תוך כדי, המושג הזה לא נראה לי מתאים. זה עד כדי כך בלתי נתפס בעיני. כנראה גם בעיני הבחור השני. הוא בשום שלב לא חשב שהוא "אונס", וכשהעלתי את המילה הזאת, הוא סיים עניינים די מהר. הוא כנראה רצה סקס, והלך עם זה קצת רחוק יותר מדי ממה שהוא תכנן.

אני לא אומר את זה כדי להגן עליו. אני אומר את זה כדי לתת עצה. אם זה קורה לכם, אם יש מישהו שלא תכנן, אבל מצא את עצמו מול מישהו שמוכן ללכת רחוק כדי לסיים את הלילה במיטה, אני מציע קו רגוע ותקיף. “אני לא רוצה לשכב איתך, אם נעשה את זה אתה אונס אותי". אני חושב שאולי אם הייתי תקיף יותר מההתחלה, אולי הייתי יכול לסיים את זה בפחות אי-נעימות. לא להתווכח יותר מזה, לא להסביר. לא רוצה וזהו זה. וברגע שאפשר, לרוץ משם כמה שיותר מהר ואם אתם יכולים לתת לו בעיטה בביצים תוך כדי, בכלל טוב.

חשופית בעולם של שבלולים. או: פוסט בנאלי לשנה החדשה.

שוב עשיתי את זה. שוב הקפאתי את הפרופיל שלי באטרף. דה ז'ה פאקינג וו. נו, מילא, כבר השלמתי עם תהליך המטוטלת הזה. לפתוח לסגור. לסגור לפתוח. כרגע אני צריך לסגור. הפכתי להיות כל כך פגיע שזה פשוט נורא. הרגשתי כמו חשופית בעולם של שבלולים. לכולם יש את קונכיה ההגנה שלהם, ורק לי אין. אני חשוף מהרגע הראשון. תמיד נפגע כמו איזה בחורה במחזור.

אפשר לנתח עד מחר אם זה אני שדפוק, האחרים דפוקים או הדרך בה אני פועל. מה שבטוח זה שלהכניס את עצמי להמון אינטרקציות עם פוטנציאל פגיעה כל היום זה לא הפתרון. אז די. זה יצמצם קצת את כמות הסקס. אולי באופן כללי אני אהיה קצת פחות הומו. לא כי להיות הומו זה רע, אלא כי אני צריך להיות עוד כמה דברים בחיים שלי.

באופן מפתיע זה מגיע אחרי תקופה שלא כתבתי. מראש אמרתי לעצמי שהפתרון לתסכולי אטרף יהיה לכתוב הרבה על מה שקורה. אבל לא כתבתי. לכן גם לא ראיתי את זה בא. מלא עקיצות קטנות, דקירות משעממות של יום יום, שלא ראיתי צורך אפילו לצייץ עליהן. עוד בחור שאומר כן ואז מושך אותי באף שבוע ואחרי זה מחליט שבעצם לא מתאים לו. עוד דייט כושל. עוד מישהו שבמקום לסיים את הדייט הראשון איתו בנשיקה אני מזמין אלי הבייתה. אף אחד מהם לא שבר לי את הלב. אבל לאט לאט בלי לשים לב הם גירדו אותו על פומפיה. כל פעם עוד חתיכה קטנה. עד שמגיע הלילה בו בחור לא-כזה-יפה-אפילו לא עונה במשך חמש דקות וזה הורס אותי ומערער את הביטחון העצמי ואני לא מבין מה כל כך רע בי שאף אחד לא רוצה אותי. כשמגיעים לסרטים האלה זה סימן להפסיק.

אולי כן רוצים אותי, אולי לא רוצים אותי, אולי זה רק אני, אולי זה כולם. מה שבטוח זה שאני מתפלש בזה קצת יותר מדי לאחרונה. אז אני מפסיק. לוקח צעד אחורה. יצא לי טוב, על יום כיפור. שנה חדשה וכל זה. יש לי גם יום שלם עכשיו לחשוב על כל הדברים האלה. קצת מסוכן לתת למחשבות כאלה יום שלם להתבשל במיץ של עצמן. אולי בסוף כיפור אני אחליט בכלל להפוך לסטרייט. אבל תמיד אהבתי לחיות על הקצה.

סיפורו של ע'. או: פוסט שאני לא מבסוט עליו

"תגיד, אתה מעדיף שאני אפסיק?" זה מה ששלחתי לו הלילה. שום דבר טוב לא יכול לצאת מההודעה הזאת. ומיד אני אסביר למה. קוראים לו ע'. אני דלוק עליו. דלוק עליו בקטע אחר. לא רוצה לשכב איתו. רוצה להתחתן איתו ושיהיו לנו ילדים יפים ובלונדיניים כמוהו וחכמים כמוני. כן, גנטית זה לא מסתדר, כאילו שזה מה שמטריד אותי עכשיו. אני רוצה להצחיק אותו. יש לו פרצוף כזה רציני, שרק מחכה לצחוק. השפתיים שלו תמיד מחזיקות חיוך מתחת לפני השטח. וכל מבט שלו זה אתגר להוציא את החיוך הזה החוצה. ואפילו הצלחתי בזה די טוב, בפעם היחידה שדיברנו.

כן, פה מגיע הקטע המביך. דיברנו פעם אחת. היה לנו חמש דקות של שיחה כששנינו היינו שיכורים. אבל הייתי דלוק עליו עוד לפני. ראיתי אותו ב"אטרף". הייתה לו תמונה מוצלחת. שלחתי הודעה, לא זוכר אם הוא ענה בכלל, אבל בטוח שלא יצא מזה כלום. קצת אחרי זה הראתי אותו לחבר סתם שבדיוק שאל מה הטעם שלי בבנים. ו-איזה קטע! הם מכירים. "אה, זה ע', בחור טוב".

שיט. שיט שיט שיט. גם חתיך וגם בחור טוב. לפחות הוא יכול היה להגיד לי שהוא חרא של בן אדם. אבל לא, הוא בחור טוב. חתיך בטירוף ובחור טוב ו- בואו לא נשכח- לא עונה לי להודעות באטרף. עונה, בהווה, כי אני עדיין שולח אותן. לפעמים הן קז'ואליות כאלה בסגנון "היי מה שלומך?" מעמידות פנים שאני לא אובססיבי-באופן-פתטי לגביו. לפעמים הן אישיות ונוראיות בסגנון "אולי לפחות תסביר לי למה לא?". כך או כך אני תמיד מתחרט עליהן אחר כך. אבל רגע, עוד נגיע לשלב הפטתי. בחלק הזה של הסיפור אנחנו הוא עדיין בגדר ה"בחור טוב שאני רוצה לפגוש מתישהו".

ואז נפגשנו. זה לא היה צריך לקרות. אבל איכשהו נתקלתי בו איפשהו. הוא היה שיכור ואני הייתי שיכור וזיהיתי אותו. "צא איתי לדייט" אמרתי לו. והוא שתק וחייך, לעזאזל! למה הוא מחייך?! אמרתי לו שוב "צא איתי לדייט". ולא עצרתי שם. איזה מזל ששתיתי, הא? החלטתי להביך את עצמי עד הסוף. “אני חתיך, אני מצחיק, ואני לומד משהו שיכניס לי טונה של כסף, אז יהיו לנו חיים טובים". אפשר לרדת יותר נמוך מזה?

“דבר איתי כשאני פיכח" הוא אומר לי. "אבל אתה לא עונה לי כשאתה פיכח!” איזה קטע, אפשר היה לרדת יותר נמוך מזה. "אני אענה". ואז שלחתי לו הודעה. והוא לא ענה. אז עברתי שוב להודעות המשפילות "אמרת שתענה, ואתה לא עונה, אז תענה". ואז הוא ענה הודעה אחת, שהוא בחו"ל. ולא ענה יותר. וזהו. קרו כל הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שע' יהפוך מסתם עוד בחור חתיך שלא הלך לי איתו לאיזה שילוב חולני של פנטזיה-אובססיה.

ואז הגיע הלילה. ושלחתי לו את ההודעה הזאת "אתה מעדיף שאני אפסיק?". והבנתי שהגעתי לתחתית חדשה. לא כי אמרתי לו משהו מביך שעוד לא אמרתי. כי פתאום הבנתי שאני אפילו לא רוצה כבר שנפגש. אני כבר לא יודע מה אני רוצה ממנו. או מעצמי. מה הוא יכול לענות בכלל שיגרום לי להרגיש טוב? והכי גרוע זה שהוא בטח לא יענה. 

דיברתי על טורים כאלה. שאין להם שום משמעות וסתם מספרים על חיי האהבה הכושלים שלי. אבל זה כל מה שיש לי כרגע. לא כתבתי כבר חודש. זה סימן לאיזה משהו. אני לא בטוח מה, אבל לא משהו טוב. אז אני צריך לכתוב קצת. לשפוך על המחשב, לערוך רגע ולפרסם. תגיבו, תשנאו, לא איכפת לי. זה לא שאני רואה כסף מהדבר הזה, אז לפחות שיהיה לי איזה תרפיה. ואם הוא יחזיר תשובה אני אעדכן. ואם לא אני אמשיך לכתוב.

הומואים וקונג פו. או: למה סטרייטים חושבים שהומואים לא יודעים ללכת מכות.

וואלה כבר הייתי מוכן להתחתן עם גוגל. הוא יודע הכל, הוא מסודר, הוא עשיר. ממש מושלם. זה כבר כמעט עבד בינינו. עד שביקשתי ממנו לעזור לי לכתוב את הטור הזה.

תמיד יש לו רעיונות להכל, לגוגל. אז כשלא היה לי מאיפה להתחיל לכתוב על קונג פו והומואים חיפשתי gay kung fu (האמת חיפשתי gay kong fu, אבל זו עוד סיבה שגוגל כל כך נהדר, הוא תמיד מבין למה אני באמת מתכוון). והוא ניסה לזרוק לי רעיונות.

הדבר הראשון שהוא הראה לי זה אנשים ביו-טיוב עושים קונג פו מאוד גרוע, תחת הכותרת gay kung fu. "תכתוב על זה", רמז לי גוגל, "תכתוב שהומואים לא יודעים ללכת מכות". ופה היה משבר קשה, כי מסתבר שכמו כל סטרייט מצוי אחר, גוגל גם הוא קצת הומופוב.

קודם כל משהו בקשר למילה "הומופוב". מורגן פרימן צייץ השבוע (כן! יש לי טוויטר!) – "אני לא אוהב את המילה הזאת. זאת לא פוביה. אתה לא מפחד. אתה שמוק". ואכן, גוגל וסטרייטים אחרים לא מפחדים מהומואים. הם סתם שמוקים. הם חייבים להיות יותר גברים מהומואים. בהכל. לשחק כדורגל יותר טוב, לחנות ברוורס יותר טוב וגם לעשות קונג פו יותר טוב.

העניין הזה קצת מוזר. הרי ההומואים הפסידו בתחרות הזאת מראש. הם מזדיינים בתחת. נושכי כריות. הם הכי הומואים שיש. הם הומואים. לא כקללה, הם באמת הומואים. זה אמור לגרום לסטרייטים להרגיש ביטחון, לא? אז כבר לא. הסטרייטים היו מתמודדים עם זה שהומואים כבר לא מסתובבים בגופיות צמודות ורודות וצועקים "אחותי!". אבל עם דבר אחד הסטרייטים האלה לא מסתדרים – שההומואים כבר לא מרגישים רע להיות הומואים.

הם נורא נאורים, הסטרייטים האלה. הם ממש מקבלים אותנו. אוהבים אותנו. מתייחסים אלינו ממש כאילו אנחנו שווים להם. כל עוד נבין שאנחנו לא באמת שווים להם. מוכנים להושיט לנו יד, כל עוד נבקש את זה. הם מוכנים להיות נאורים בתנאי שכולנו נסכים שדרושה פה נאורות, כי בכל זאת - הומואים.

אבל אנחנו כבר לא שם. כבר לא מצטערים על זה, כבר לא מתביישים בזה, כבר לא צריכים שסטרייט יאשר לנו שאנחנו בסדר. אנחנו הומואים ואם יש למישהו בעייה עם זה שיבוא לראות כמה אנחנו דוחקים בחדר כושר. (כאילו, לא אני, אבל תעשו סיבוב בהולמס-פלייס-דיזינגוף-סנטר).

ומתוך הערעור הזה על תחושת העליונות של הסטרייט השמוק, מגיע הצורך שלו להוכיח שהוא גבר בדרכים אחרות. לדעת שהוא עדיין הכי גבר-גבר. שהוא עדיין עליון על ההומו הזה שלא מתבייש להיות הומו. אז אולי הוא לא מתבייש שהוא הומו. אולי הוא לא פחות טוב כי הוא שוכב עם בנים, אבל לפחות הוא לא יודע קונג פו.  

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון ספטמבר 2012: קונג פו

המדריך למתחיל המתחיל.

לפני שנתחיל באיך להתחיל, גילוי נאות: מעולם לא הצלחתי להתחיל עם מישהו בפאב. בד"כ סירבו בנימוס, או לקחו מספר טלפון ולא עשו בו שימוש. כל שימוש בעצות האלה על אחריותכם בלבד.

תתחיל

קודם כל, תתחיל. לכן קוראים לזה להתחיל. כי אתה צריך להתחיל. זה לא משנה אם זה בפאב, במסיבה, באוניברסיטה או באתר אינטרנט. תתחיל. תהיה היוזם. תשלח הודעה, תיגש, תשאיר פתק הפתעה בתיק. משהו. ולא, לעשות עיניים זה לא משהו. תבהיר שאתה בקטע. אל תלך מסביב, אל תנסה לרמוז במשך מספיק זמן. תראה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שאתה בעניין. אתה לא מבין כמה זה מושך גבר שלא מפחד להראות שהוא בעניין. כמה זה מושך לדעת שמישהו חושב שאתה מעניין. עוף על זה בכל הכוח.

תגיע לפואנטה

אם באת ואמרת "היי" אמנם זה נחשב שהתחלת, אבל צריך גם להמשיך. כן, אני יודע, זה לא הוגן. אתה זה שהתחלת, מה השני לא צריך לעשות משהו בנידון? לא. למה? ככה. כי החיים קשים. אז אתה צריך להמשיך את השיחה, ולקחת אותה למקום שבו אתם מחליפים מספרי טלפון, או הולכים לשירותים ביחד, לא איכפת לי מה המטרה כרגע. העניין הוא שתהיה מטרה. שים לב, צריך גם טאקט, אי אפשר שהמשפט השני יהיה "רוצה למצוץ?". אבל תחתור למגע. תבקש טלפון, תגיד שהיית רוצה להפגש שוב, או שהדירה שלך ממש קרובה, אם זה הכיוון. תמשוך קדימה. אפילו אם אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, תמשיך את השיחה במטרה לגלות. אין דבר שיותר קטלני לשיחת הכירות משתיקה מביכה. 

היה עצמך

אם אתה שונא בירה, אל תשתה בירה. אם אתה לא שנון, אל תנסה להיות שנון. אל תעמיד פנים שאתה אוהב דברים שאתה לא. מריחים את זה מקילומטרים וזה טרן-אוף רציני. אם מדובר באתר היכרויות – שים תמונה שבה אתה נראה כמו עצמך. כן, גם אם אתה נראה מעולה בתמונה ההיא כי לא רואים לך בכלל את הפנים. בסוף התמונות שם כדי לדעת איך אתה נראה. זה לא אומר שאי אפשר לבחור תמונה טובה שלך, אבל השאיפה היא שמתישהו יראו אותך גם במציאות.

אל תהיה עצמך.

תתכונן לפני. תראה קצת יותר טוב, תריח קצת יותר טוב. תצחק בקול רם ובחיוך מלא שיניים. אתה לא בדיוק עצמך כרגע, אתה עצמך-על-סטרואידים. עצמך החדש והמשופר. אפילו אם לא התכוננת, תן לעצמך שתי שניות, סדר את החולצה, תתכונן לרגע. רק בשביל התחושה שנכנסת למצב החתיך שלך. תישאר קליל. זה לא אומר לשקר, אבל אם השני אמר שהוא אוהב חתולים, אתה לא צריך לספר שאתה מתעב אותם. אנחנו פה בשביל מספר טלפון, לא בשביל לחשוף את האמת. 

והכי חשוב – תדע להתמודד. לפעמים אומרים "לא". לפעמים אומרים "כן" ובכל זאת לא מתקשרים אחרי זה. וזה קורה. וזה בסדר. אבל העיקר שניסית.

מטא – פוסט. או: איך אני מפסיק להיות קארי בראדשואו והופך להיות ז'אן ז'ק רוסו.

"היא כותבת טור כזה, היא מספרת בו על כל מיני הרהורים על סקס ובנים, קוראת לבנים בכינויים, ממש בסגנון סקס והעיר הגדולה. בעצם גם ממש מזכיר את הטור שלך." כך אמר לי א', החבר הכי סטרייט שלי, והביא לעולמי טלטלה שהוא לא שיער.

מה רע בלכתוב כמו קארי בראדשואו, אתם שואלים? אז בואו נפתח את זה. אני לא יודע מה רע, כי מעולם לא ראיתי סקס והעיר הגדולה. אין לי שום דבר נגד שרה-ג'סיקה-פרקר, קים קטרל, או השתיים האחרות שלא היו מספיק מצחיקות כדי לקבל רפרנס בfamily guy. מה שכן יש לי זה איזה רעיון מה זה אומר "לכתוב כמו סקס והעיר הגדולה" ולא ככה אני רוצה לכתוב.

ראשית: זו כתיבה שטחית שמסתכמת בדאגה מתי הבחור ששכבתי איתו אתמול יתקשר אלי, האם נתחתן ועם איזה נעליים. שנית: היא מכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר. בואו נדבר על דברים פשוטים וכיפים, נדאג לסוף טוב, ונלבש נעלים יפות. דבר שלישי, ואולי הגרוע מכולם: ההתרכזות בעצמה. עם מי שכבתי, עם מי לא ואיזה נעליים אני עומדת לקנות. אני ואני ואני.

ועכשיו הגיע הזמן לקחת מבט ארוך ומעמיק במראה ולשאול: האם אני באמת שונה מזה?

אורח חיים נהנתני? נראה לי שפה אני דווקא בסדר. אולי אפילו קיצוני לכיוון השני. איזו הנאה מוזרה לדבר על תסכול וגועל. אולי זה משהו שדורש בדיקה בפני עצמו. אבל בינתיים נתנחם בזה.

מכנה משותף נמוך? אני כותב הרבה על סקס, שזו הדרך הכי נמוכה למשוך תשומת לב. אבל עסקתי גם בכמה דברים אחרים. חוץ מזה, אם הייתי רוצה למשוך תשומת לב עם סקס הייתם שומעים פה על סיפורים הרבה יותר קיצוניים. אז לא זו המטרה.

נשאר הדבר השלישי. האני. ופה אני נופל חזק. מספר לכם בדיוק מה עשיתי, את מי עשיתי, את מי לא עשיתי ומה דעתי על זה. התעסקות מוחלטת אך ורק בי. אבל פה נכנס הבחור שהזכרתי בכותרת – זא'ן ז'ק רוסו. הוא כתב ספר בשם "הוידויים". בוידויים שלו הוא מספר על עצמו, חוקר את עצמו, מנתח את עצמו. מדבר רק על עצמו. אבל עושה את זה מתוך נסיון להבין משהו כללי יותר. בגלל שאנחנו כל כך שונים, הוא טוען (בערך), הדרך היחידה להבין משהו על העולם היא להסתכל על עצמך ולנסות להבין מזה משהו על כולם. ואני ממש בסדר עם זה שיגידו לי שאני כותב כמו ז'ן ז'אק רוסו.

אז צריך להתרכז בנסיון להבין, להגיע עמוק, להסיק משהו מכל זה. לא לספר לכם ששכבתי אתמול עם גרמני שהיה כל כך יפה שבא לבכות. זה חסר טעם. זה "סקס והעיר הגדולה". להגיע ליותר מזה. לנסות להבין איך זה שאני חופר על זה שאני מחפש חבר, אבל מוצא בעיקר שרירי בטן. ואם לא זה, אז לפחות אני אלך לקנות נעליים יפות. 

נ.ב.
אם אתם מסכימים, או אם לא, ספרו לי! הבלוג הזה הוא בשבילכם.
(אבל בסוף אני אעשה מה שבא לי. זה הבלוג שלי, בכל זאת).

ההומו המכוער

החלק השלישי בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

לא רציתי, ניסיתי להתחמק. אבל אין מה לעשות. אני ההומו המכוער. האמת, בתכל'ס נראה לי שאני איפשהו באמצע. אולי בימים טובים קצת מעל. אני תמיד מקבל חצי-מחמאות. "יש לך בלורית כמו של הצנחנים מהכותל", "יש לך יופי כמו של הערבים בסרטים", "אתה מאוד פוטוגני". מין אמירות שמתכוונות לטוב אבל יותר מעליבות. לא שזה משנה משהו. כי יש רגע אחד, לפעמים במסיבה, לפעמים בפאב, לפעמים כשאני יושב בבית מול "אטרף דייטינג". זה הרגע הזה שבו מישהו אומר לי "לא", ובאותו רגע אני הכי מכוער שיש.

כי על זה הכל נסוב. על ה”לא”. אני רוצה אחרים והם לא רוצים אותי. כל פעם אני ממציא תירוץ. פעם אני מאשים אותם, פעם אני אומר שמזל שלא, פעם אני סתם מתמרמר על זה. מנסה עם קצת הומור להוציא מזה טור. כל פעם אני בורח מזה, הולך מסביב, יושב וכותב על משהו אחר כדי לא לכתוב על זה. אז הפעם אני תוקע את האצבע בפצע ומסובב. הכי ברור שיש - הבחור הכי חתיך במסיבה לא רצה אותי.

אין מה לעשות. הוא הכי חתיך במסיבה, הוא מצא את השני הכי חתיך במסיבה וזה לא אני. ואם זה לא אני, אז אני מכוער. מכוער זה לא מושג מוחלט. זה לא משנה אם אני ממש מכוער או רק טיפה מתחת ל"הכי חתיך שיש". בסוף זה או שכן או שלא. לא הכי חתיך במסיבה וגם לא במקום השני. והייתי רוצה ללכלך ולהגיד שזה סתם בחור יפה עם אישיות של כיסא. אבל הוא לומד משפטים, הוא מצחיק ומקסים וגם מתנדב עם ילדים. מושלם. ואני רוצה אותו. והוא רוצה מישהו אחר שרוצה אותו בחזרה. וזה זין לא נורמלי.

לא מתרגלים לזה. זה תמיד שורף מבפנים. “לקחת את זה בקלות” זו סתם העמדת פנים. זה מרגיש חרא. זה מוציא רפש שכבר שכחתי שיש בי. תסכול, גועל ולפעמים גם לשכב עם מישהו באותו לילה רק כדי להרגיש רצוי. רק כדי לא להיות מכוער. לא שזה עוזר.

אולי יהיה לי סוף הוליוודי. אולי מחר מישהו יחשוב שאני הבחור הכי חתיך במסיבה, ואני אחשוב שהוא הכי חתיך ונדהר ביחד אל עבר השקיעה. אולי.

אבל אתמול הבחור המושלם הלך עם הבחור השני. אתמול הייתי לבד.

והייתי סתם הומו מכוער.

מוקדש לז' סופית. האב הרוחני של "נטיות אפוכות" שאף פעם לא מרשה לי להיות ההומו המכוער.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוגוסט 2012: מכוער

תודה. או: איך כותבים דברים בלי ציניות ומרמור?

גליון "מכוער" של האף כבר ירד לדפוס. אני אתן לו להסתובב קצת ברחובות ובאתר האף ואז אעלה אותו פה. אני בטוח שהרשת כולה על קוצים.

אבל עד שהוא יצא אני עוצר לרגע להגיד משהו:

תודה לכם, קוראים יקרים.


בזמן האחרון קיבלתי מכם כמה וכמה מיילים. אני מבטיח להשיב לכולם בהקדם אבל המקבץ של כמה ביחד עשה לי חשק להודות גם לקוראים כגוף אחד.

לא תמיד קל לי לכתוב. לפעמים אין כוח. הרבה פעמים אני קורא משהו שכתבתי ורגע לפני שאני לוחץ על "פרסם" אני שואל את עצמי "את מי זה מעניין בכלל?".

וכל מייל כזה, כל תגובה, ואפילו כל קורא שאני רואה שנכנס (גוגל נותן כלים קצת פסיכים לעקוב אחרי כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך, קשה לא לפתח אובססיה לזה), כל אלה הם מה שגורמים לי ללחוץ בסוף על "פרסם".

אז תודה.

נתראה בגליון מכוער.

גד.

עייפות החומר. או: על ענייני עניין.

אני מעוניין בכל מיני אנשים. אני מתעניין בהם והם לא מתעניינים חזרה. בד"כ אני בוכה קצת, מתמרמר קצת, כותב על זה טור וממשיך הלאה. אבל די, התעייפתי. לא רק מהדחיות. אלא מהאוטיזם החברתי שהקהילה הזאת פיתחה. מחוסר היכולת להתמודד עם הסיטואציה הזאת בה הם מעוניינים במישהו אחר.

הרי אני לא היחיד בעולם שמעוניין באנשים. יש כמה אנשים שמעוניינים בי. אמנם אני לא מעוניין בהם, אבל זה לא העניין מי מעוניין. כי גם המעוניינים לא הביעו עניין. כלומר כן, אבל בדרך כל-כך מעוותת שזה רק הזיק. הם נעמדו לידי וחיכו שאני אעשה משהו. הם דיברו איתי במשך חודש בלי לרמוז לרגע שהם מעוניינים, וברגע שלקחתי את המושכות לידיים הם אמרו לי שכבר שבוע הם יוצאים עם מישהו כי לא עשיתי שום צעד. הם שלחו אנשים אחרים להגיד לי שהם בעניין שלי. האחרון שהחליט להפסיק להיות בחורה ולעשות עם זה משהו היה כל כך נכה-חברתית שהוא פשוט ניגש אלי וניסה לנשק אותי על הפה, כשלפני זה החלפנו אולי שלושים מילים כל החיים. יש המון סיבות שבגללן כל הדברים האלה קורים. אבל לכולם יש תוצאה אחת משותפת – נמאס לי.

לאחרונה א', חבר טוב (וֹסטרייט) דיבר איתי על הומו אחר שהוא פגש. הוא אמר שהוא מקסים וחתיך. כמובן שרציתי להכיר אותו. אבל אז שוב התחיל המשחק הזה. שוב התחיל הקטע הזה שאני צריך להיות זה שמביע עניין. ר' מושלם, אבל הוא ביישן. אפשר לדרבן את ר', אפשר לשכנע אותו לתת לי את המספר שלו. אפשר לשווק אותי טוב. כל אלו המילים של א'.

שילך להזדיין ר'. למה הוא יותר טוב ממני? למה הוא הצד שצריך "לדרבן"? למה אותי צריך "לשווק"? עד כמה אני מסכן שצריך "לדרבן" אנשים אחרים כדי שיסכימו לקבל ממני שיחת טלפון. אני חכם, מצחיק, מגניב ויש לי טור במגזין ירושלמי. אם ר' לא יודע איך לסמן לבחור שהוא מעוניין בו, או שהוא לא רוצה לעשות את זה, אז אני מוותר.

וזה תקף גם לכל השאר. אני התעייפתי. אני צריך מנוחה. בזמן הקרוב אני לא הולך להיות היד המלטפת לכל פגועי-אטרף של הקהילה הזאת. אני לא הולך להיות "הצד הבוגר" שיבין את מכואבי הנפש העדינה של כל ההומואים האחרים. מישהו אחר יצטרך לעשות את זה. תנאי סינון בסיסי הפך להיות בחור שיודע איך להתחיל עם מישהו אחר. מישהו יצטרך לבוא אלי ולהגיד לי "גד, בא לי עליך". מישהו יצטרך להיות זה שרוצה אותי, בזמן שחברים שלו מדרבנים אותי לצאת איתו. גם אם זה אומר שבזמן הקרוב אני אהיה לבד. אבל בסוף כשישאלו את הילדים שלי איך ההורים שלהם הכירו, הם לא יגידו "גד היה די מסכן, אבל שיווקו אותו ממש טוב, אז בסוף זה הצליח".  

מחפשים אהבה. או: על מה הומואים מדברים כשהם מדברים על רגשות.

"גם אם היית, ואתה לא, מכוער, לי זה לא חשוב. באמת באמת. מעניין אותי מה יש בפנים". כך כתב לי י' השבוע.

כמה דברים הטרידו אותי בסיפור הזה. הראשון הוא שמסתבר שכבר אי אפשר לדבר איתי (ובטח שלא לשכב איתי) בלי שהשיחה תהפוך לפוסט בבלוג הזה. הזהרו, הומואי ירושלים, פן שיחתכם הבאה תהפוך לסיפור החם של הילד הרע שבי.

הדבר השני הוא שזה שקר. מה שיש בפנים זה אחלה, אנשים עם בפנים זה מקסים. אבל אף אחד לא רוצה לצאת עם הומו מכוער. חשבתי שאני אצטרך להוציא את האמת בכוח, אבל הבלוף יצא מהר משציפיתי. כמו במשחק של כיתה ה', פשוט אמרתי "שקר".

אז י' הסביר: "חשוב שיהיה אסתטיקה (השגיאות במקור) וגוף תקין, אבל מעבר לזה אני הכי לא מתחכם", ובעוד אני מתכנן בדיחות שנונות לבלוג (אם אני אכרות אצבע, זה גוף תקין? מה זה כן מתחכם? מישהו שרוצה רובוטריק?) הוא נותן לי את הפאנצ' הסופי "אמממ אולי רק זה שטכנית לא נמשך לאשכנזים". הייתי ממש רוצה לכתוב משהו שנון וארסי אבל נראה לי שפה המציאות מתעלה על כל מה שאני יכול להמציא. אשכנזים, טכנית, בפנים, תמציאו לכם לבד כמה בדיחות.

אני לא כועס על הבחור. אני מאוד מחבב אותו וגם קצת מקווה שהוא לא יקרא את זה. (עדכון – מאז יצאנו לדייט וזה לא ילך). זו לא אשמתו. הוא גדל בעולם שבו לימדו אותו שאומרים דברים כאלה. הוא יודע בדיוק מה צריך להגיד כשרוצים סקס (שואלים "מה מחפש?" ועונים "זורם"), ומה כשרוצים קשר רציני ("קשר רציני") ומה כשאתה אוהב משחקי שליטה (שואלים "יש משהו מיוחד שאוהב בסקס?").

זה קצת רקוב. זה יותר מדי רחוק מהקטע הנורמלי הזה של "להכיר". של לראות מישהו, לעשות לו קצת עיניים, לדבר, אולי לשכב, אולי לא. לפעול קצת לפי מה שבא לנו. הכל הפך להיות כל כך מנוכר שאנחנו כבר לא יודעים מה בא לנו. מותר לנו לרצות שני דברים "סקס" או "קשר רציני" וזה או זה או זה. וכשאתה מחפש "קשר רציני" (שזה עניין שלם ומוזר בפני עצמו "לחפש קשר רציני") אסור לך להתעניין במראה. רק האופי זה מה שחשוב. זה לא עובד. זה רובוטי וזה מגעיל וזה חסר כל רגש. כן, דווקא שמחליטים שרוצים לעשות סקס עם רגש הוא הולך לאיבוד. זה הבעייה עם הרגשות האלה, הם נזילים מדי, שבירים מדי. ואנחנו, ההומואים לקחנו אותם עם הידיים הגסות והמטונפות שלנו והתעקשנו לדחוף אותם לתבניות שנוכל להתמודד איתם. אז נשאר לנו להגיד אחד לשני "אתה יפה מבפנים". ולנסות ממש ממש להאמין בזה. וזה לא עובד.

אבל אני הבנתי הכל. אני פיצחתי את השיטה. ואני הולך עכשיו לעשות סקס חסר כל משמעות עם בחור שאני ממש מחבב כי אני לא יודע אחרת.