חשופית בעולם של שבלולים. או: פוסט בנאלי לשנה החדשה.

שוב עשיתי את זה. שוב הקפאתי את הפרופיל שלי באטרף. דה ז'ה פאקינג וו. נו, מילא, כבר השלמתי עם תהליך המטוטלת הזה. לפתוח לסגור. לסגור לפתוח. כרגע אני צריך לסגור. הפכתי להיות כל כך פגיע שזה פשוט נורא. הרגשתי כמו חשופית בעולם של שבלולים. לכולם יש את קונכיה ההגנה שלהם, ורק לי אין. אני חשוף מהרגע הראשון. תמיד נפגע כמו איזה בחורה במחזור.

אפשר לנתח עד מחר אם זה אני שדפוק, האחרים דפוקים או הדרך בה אני פועל. מה שבטוח זה שלהכניס את עצמי להמון אינטרקציות עם פוטנציאל פגיעה כל היום זה לא הפתרון. אז די. זה יצמצם קצת את כמות הסקס. אולי באופן כללי אני אהיה קצת פחות הומו. לא כי להיות הומו זה רע, אלא כי אני צריך להיות עוד כמה דברים בחיים שלי.

באופן מפתיע זה מגיע אחרי תקופה שלא כתבתי. מראש אמרתי לעצמי שהפתרון לתסכולי אטרף יהיה לכתוב הרבה על מה שקורה. אבל לא כתבתי. לכן גם לא ראיתי את זה בא. מלא עקיצות קטנות, דקירות משעממות של יום יום, שלא ראיתי צורך אפילו לצייץ עליהן. עוד בחור שאומר כן ואז מושך אותי באף שבוע ואחרי זה מחליט שבעצם לא מתאים לו. עוד דייט כושל. עוד מישהו שבמקום לסיים את הדייט הראשון איתו בנשיקה אני מזמין אלי הבייתה. אף אחד מהם לא שבר לי את הלב. אבל לאט לאט בלי לשים לב הם גירדו אותו על פומפיה. כל פעם עוד חתיכה קטנה. עד שמגיע הלילה בו בחור לא-כזה-יפה-אפילו לא עונה במשך חמש דקות וזה הורס אותי ומערער את הביטחון העצמי ואני לא מבין מה כל כך רע בי שאף אחד לא רוצה אותי. כשמגיעים לסרטים האלה זה סימן להפסיק.

אולי כן רוצים אותי, אולי לא רוצים אותי, אולי זה רק אני, אולי זה כולם. מה שבטוח זה שאני מתפלש בזה קצת יותר מדי לאחרונה. אז אני מפסיק. לוקח צעד אחורה. יצא לי טוב, על יום כיפור. שנה חדשה וכל זה. יש לי גם יום שלם עכשיו לחשוב על כל הדברים האלה. קצת מסוכן לתת למחשבות כאלה יום שלם להתבשל במיץ של עצמן. אולי בסוף כיפור אני אחליט בכלל להפוך לסטרייט. אבל תמיד אהבתי לחיות על הקצה.

סיפורו של ע'. או: פוסט שאני לא מבסוט עליו

"תגיד, אתה מעדיף שאני אפסיק?" זה מה ששלחתי לו הלילה. שום דבר טוב לא יכול לצאת מההודעה הזאת. ומיד אני אסביר למה. קוראים לו ע'. אני דלוק עליו. דלוק עליו בקטע אחר. לא רוצה לשכב איתו. רוצה להתחתן איתו ושיהיו לנו ילדים יפים ובלונדיניים כמוהו וחכמים כמוני. כן, גנטית זה לא מסתדר, כאילו שזה מה שמטריד אותי עכשיו. אני רוצה להצחיק אותו. יש לו פרצוף כזה רציני, שרק מחכה לצחוק. השפתיים שלו תמיד מחזיקות חיוך מתחת לפני השטח. וכל מבט שלו זה אתגר להוציא את החיוך הזה החוצה. ואפילו הצלחתי בזה די טוב, בפעם היחידה שדיברנו.

כן, פה מגיע הקטע המביך. דיברנו פעם אחת. היה לנו חמש דקות של שיחה כששנינו היינו שיכורים. אבל הייתי דלוק עליו עוד לפני. ראיתי אותו ב"אטרף". הייתה לו תמונה מוצלחת. שלחתי הודעה, לא זוכר אם הוא ענה בכלל, אבל בטוח שלא יצא מזה כלום. קצת אחרי זה הראתי אותו לחבר סתם שבדיוק שאל מה הטעם שלי בבנים. ו-איזה קטע! הם מכירים. "אה, זה ע', בחור טוב".

שיט. שיט שיט שיט. גם חתיך וגם בחור טוב. לפחות הוא יכול היה להגיד לי שהוא חרא של בן אדם. אבל לא, הוא בחור טוב. חתיך בטירוף ובחור טוב ו- בואו לא נשכח- לא עונה לי להודעות באטרף. עונה, בהווה, כי אני עדיין שולח אותן. לפעמים הן קז'ואליות כאלה בסגנון "היי מה שלומך?" מעמידות פנים שאני לא אובססיבי-באופן-פתטי לגביו. לפעמים הן אישיות ונוראיות בסגנון "אולי לפחות תסביר לי למה לא?". כך או כך אני תמיד מתחרט עליהן אחר כך. אבל רגע, עוד נגיע לשלב הפטתי. בחלק הזה של הסיפור אנחנו הוא עדיין בגדר ה"בחור טוב שאני רוצה לפגוש מתישהו".

ואז נפגשנו. זה לא היה צריך לקרות. אבל איכשהו נתקלתי בו איפשהו. הוא היה שיכור ואני הייתי שיכור וזיהיתי אותו. "צא איתי לדייט" אמרתי לו. והוא שתק וחייך, לעזאזל! למה הוא מחייך?! אמרתי לו שוב "צא איתי לדייט". ולא עצרתי שם. איזה מזל ששתיתי, הא? החלטתי להביך את עצמי עד הסוף. “אני חתיך, אני מצחיק, ואני לומד משהו שיכניס לי טונה של כסף, אז יהיו לנו חיים טובים". אפשר לרדת יותר נמוך מזה?

“דבר איתי כשאני פיכח" הוא אומר לי. "אבל אתה לא עונה לי כשאתה פיכח!” איזה קטע, אפשר היה לרדת יותר נמוך מזה. "אני אענה". ואז שלחתי לו הודעה. והוא לא ענה. אז עברתי שוב להודעות המשפילות "אמרת שתענה, ואתה לא עונה, אז תענה". ואז הוא ענה הודעה אחת, שהוא בחו"ל. ולא ענה יותר. וזהו. קרו כל הדברים שהיו צריכים לקרות כדי שע' יהפוך מסתם עוד בחור חתיך שלא הלך לי איתו לאיזה שילוב חולני של פנטזיה-אובססיה.

ואז הגיע הלילה. ושלחתי לו את ההודעה הזאת "אתה מעדיף שאני אפסיק?". והבנתי שהגעתי לתחתית חדשה. לא כי אמרתי לו משהו מביך שעוד לא אמרתי. כי פתאום הבנתי שאני אפילו לא רוצה כבר שנפגש. אני כבר לא יודע מה אני רוצה ממנו. או מעצמי. מה הוא יכול לענות בכלל שיגרום לי להרגיש טוב? והכי גרוע זה שהוא בטח לא יענה. 

דיברתי על טורים כאלה. שאין להם שום משמעות וסתם מספרים על חיי האהבה הכושלים שלי. אבל זה כל מה שיש לי כרגע. לא כתבתי כבר חודש. זה סימן לאיזה משהו. אני לא בטוח מה, אבל לא משהו טוב. אז אני צריך לכתוב קצת. לשפוך על המחשב, לערוך רגע ולפרסם. תגיבו, תשנאו, לא איכפת לי. זה לא שאני רואה כסף מהדבר הזה, אז לפחות שיהיה לי איזה תרפיה. ואם הוא יחזיר תשובה אני אעדכן. ואם לא אני אמשיך לכתוב.

הומואים וקונג פו. או: למה סטרייטים חושבים שהומואים לא יודעים ללכת מכות.

וואלה כבר הייתי מוכן להתחתן עם גוגל. הוא יודע הכל, הוא מסודר, הוא עשיר. ממש מושלם. זה כבר כמעט עבד בינינו. עד שביקשתי ממנו לעזור לי לכתוב את הטור הזה.

תמיד יש לו רעיונות להכל, לגוגל. אז כשלא היה לי מאיפה להתחיל לכתוב על קונג פו והומואים חיפשתי gay kung fu (האמת חיפשתי gay kong fu, אבל זו עוד סיבה שגוגל כל כך נהדר, הוא תמיד מבין למה אני באמת מתכוון). והוא ניסה לזרוק לי רעיונות.

הדבר הראשון שהוא הראה לי זה אנשים ביו-טיוב עושים קונג פו מאוד גרוע, תחת הכותרת gay kung fu. "תכתוב על זה", רמז לי גוגל, "תכתוב שהומואים לא יודעים ללכת מכות". ופה היה משבר קשה, כי מסתבר שכמו כל סטרייט מצוי אחר, גוגל גם הוא קצת הומופוב.

קודם כל משהו בקשר למילה "הומופוב". מורגן פרימן צייץ השבוע (כן! יש לי טוויטר!) – "אני לא אוהב את המילה הזאת. זאת לא פוביה. אתה לא מפחד. אתה שמוק". ואכן, גוגל וסטרייטים אחרים לא מפחדים מהומואים. הם סתם שמוקים. הם חייבים להיות יותר גברים מהומואים. בהכל. לשחק כדורגל יותר טוב, לחנות ברוורס יותר טוב וגם לעשות קונג פו יותר טוב.

העניין הזה קצת מוזר. הרי ההומואים הפסידו בתחרות הזאת מראש. הם מזדיינים בתחת. נושכי כריות. הם הכי הומואים שיש. הם הומואים. לא כקללה, הם באמת הומואים. זה אמור לגרום לסטרייטים להרגיש ביטחון, לא? אז כבר לא. הסטרייטים היו מתמודדים עם זה שהומואים כבר לא מסתובבים בגופיות צמודות ורודות וצועקים "אחותי!". אבל עם דבר אחד הסטרייטים האלה לא מסתדרים – שההומואים כבר לא מרגישים רע להיות הומואים.

הם נורא נאורים, הסטרייטים האלה. הם ממש מקבלים אותנו. אוהבים אותנו. מתייחסים אלינו ממש כאילו אנחנו שווים להם. כל עוד נבין שאנחנו לא באמת שווים להם. מוכנים להושיט לנו יד, כל עוד נבקש את זה. הם מוכנים להיות נאורים בתנאי שכולנו נסכים שדרושה פה נאורות, כי בכל זאת - הומואים.

אבל אנחנו כבר לא שם. כבר לא מצטערים על זה, כבר לא מתביישים בזה, כבר לא צריכים שסטרייט יאשר לנו שאנחנו בסדר. אנחנו הומואים ואם יש למישהו בעייה עם זה שיבוא לראות כמה אנחנו דוחקים בחדר כושר. (כאילו, לא אני, אבל תעשו סיבוב בהולמס-פלייס-דיזינגוף-סנטר).

ומתוך הערעור הזה על תחושת העליונות של הסטרייט השמוק, מגיע הצורך שלו להוכיח שהוא גבר בדרכים אחרות. לדעת שהוא עדיין הכי גבר-גבר. שהוא עדיין עליון על ההומו הזה שלא מתבייש להיות הומו. אז אולי הוא לא מתבייש שהוא הומו. אולי הוא לא פחות טוב כי הוא שוכב עם בנים, אבל לפחות הוא לא יודע קונג פו.  

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון ספטמבר 2012: קונג פו