סיפורי פיזיקאי, חלק ג'. או: למה פתאום נמאס לי.

לא היה לי חבר, ואז כן היה לי חבר והייתי מבסוט. חיכיתי לטלפונים ממנו, כתבתי לו חמשירים, קניתי לו כף לגלידה. בקצב מפחיד אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים (נכון שפעם זה לא היה כזה סיפור?), פגשתי את ההורים שלו, הוא פגש את שלי, אמא שלי בכתה כאילו אני מתחתן והכל היה טוב ורומנטי ונהדר.

ואז פתאום התחילו הספקות. הרגשתי שלא בא לי על קשר.

אני אוהב אותו. טוב לי איתו. אני רוצה להיות איתו. אז למה לעזאזל אני מתבאס להיות בקשר?

לפעמים אני חושב שזה כי אני מקולקל. אולי כולנו מקולקלים. מין יצור דפוק שכזה שתמיד רוצה מה שאין. זיינתי מישהו? אני רוצה שלישיה. עשיתי שלישיה? אני רוצה חבר ורומנטיקה. יש לי חבר? אני רוצה רק לזיין מישהו. דפוק.

אבל זה לא בדיוק זיון ספציפי כזה או אחר שאני מוותר עליו. כן, היו ערבים שהתחיל איתי מישהו חתיך (לא המון כאלה, חייב להודות) וידעתי שבגלל שיש לי חבר אני אחזור הבייתה לבד הלילה. לא ביג דיל. הבעייה האמיתית הייתה לוותר על כל האנשים החתיכים בעולם. לפני שהיה לי חבר יכולתי לשכב עם כל אחד. גם עם אלה שלא רוצים. גם עם הסטוץ שרוצה אבל גר בניו יורק. אולי זה לא קרה, אבל היה לי מותר שזה יקרה. יכולתי לפנטז על נסיבות מופרכות ובלתי אפשריות שיובילו לרגע אינטימי שיוביל לנשיקה לוהטת שתוביל לסקס סוער. עכשיו הפנטזיה היא רק פנטזיה. היא אסורה. מה שמפריד ביני לבין כל החתיכים בעולם הן לא נסיבות המציאות, אלא האיסור. איזה באעסה עם האיסור הזה.

הכל ידוע עכשיו. כשאני יוצא למסיבה, אני יודע איך הערב ייגמר. אהבתי לא לדעת. אהבתי את האפשרות לסיים את הלילה בכל מקום ועם כל אחד. נכון, רוב הסיכויים היו לסיים אותו בבית עם יד ימין במקרה הטוב, ובאוטו עם איזה יזיז שלא כזה בא לי עליו ורק גורם לי להרגיש רצוי במקרה הרע. אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה. עדיין היה סיכוי שהסטוץ הניו יורקי בדיוק יחליט לבוא לבקר, והקראש הסטרייטי שלי יראה אותנו יחד ויחליט שבא לו לנסות את זה פעם אחת ונעשה שלישיה מטורפת. ועל כל זה אני צריך לוותר עכשיו, כי יש לי חבר.

דעותי על ירון ברלד. או: האם באמת לזרוק ארגז זה הגבול שלנו?

ירון ברלד התנהג כמו בהמה. לא ברור בדיוק את מי זה מפתיע, אני לא רואה "ארץ נהדרת" (לא מהתנשאות, אני חסר טלויזיה) ולא "בובה של לילה" (לא מהתנשאות, אני גיי) ובכל זאת אני יודע שהוא בנה קריירה מלהיות בהמה. יש לי את דעתי על סוג כזה של קומדיה (והיא לא טובה) אבל זה לא העניין. אז לדעתי ברלד לא מצחיק. זה בסדר. אבל לדעתי הוא גם לא בסדר. זה לא בסדר.

בסדר? מה בסדר קשור לעניין? אנחנו רוצים שהבנאדם יצחיק אותנו. תנו לו לקלל, לזרוק אוכל, לזרוק דברים על אנשים. בחייאת, שיהיה קצת צחוקים במדינה הזאת, כולם לוקחים כל הזמן הכל כל כך ברצינות. עזבו עכשיו לדבר לקומיקאים עם כל מיני מילים גדולות כמו "דמויות לחיקוי" ו"השפעה על ילדים". די כבר עם הרצינות הזו כל הזמן! מה יש?! קצת צחוק. אז הוא זרק ארגז על פועל במה. אז מה? זה אומר שמחר ילד יזרוק ארגז מלא דברים על חבר שלו?

כנראה שכן.

מה לעשות, לגיבורי המיינסטרים יש השפעה כזאת על ילדים. ברלד יכול להסתתר מאחורי מילים כמו "צחוק", "קומיקאי", אולי אפילו "אמן" אם נחליט שהמילה הזאת איבדה כל משמעות וערך. אבל ההשפעה שלו שם. הוא לא רצה אותה? הוא רק רצה להצחיק? החיים קשים. ככה זה כשאתה נכנס לפריים טיים הישראלי. כולם מסתכלים עליך ורוצים להיות כמוך. מה שיפה לערוץ הספורט מאוחר בלילה, לא מתאים להופעה מול תלמידים.

אז הטלויזיה צריכה להיות רק כלי חינוכי שמראה לנו תמיד דמויות יפות וטובות ותלמידים מנומסים שמוציאים ציונים טובים? לא. אבל יש איזה קו שלא צריך לחצות. זה קו מאוד מאוד אפור, אבל ברלד ממש לא נמצא איפשהו על הקו הזה, הוא לא משחק על הקו הזה, הוא חצה אותו מזמן.

אבל מה פתאום ההצטדקות הזאת. "צפו בברלד מחרב את אולפן סמול-טוק" הוא קטע וידיאו נצפה בוואינט גם נכון לכתיבת שורות אלו. אז למה פתאום "צפו בברלד זורק ארגז" זה רציני? המופע שלו מתנהל בדיוק ככה כבר כמה זמן, מסתבר. אז מה פתאום נזכרתם עכשיו?

זה נכון, ההתעררות מאוחרת מדי. יכול להיות שכבר אז, כשהכניסו אותו לארץ נהדרת, מישהו היה צריך לקום ולהגיד "זה לא מה שהילדים שלנו צריכים לראות". לא קרה. זה לא אומר שאי אפשר להגיד את זה עכשיו.

אבל יש משהו יותר צורם בלהתנהג ככה במופע מול תלמידים. מול מצלמה יותר קל לשכוח מי רואה אותך וכמה הוא מושפע מזה. אפשר להאשים המון אנשים בדרך: תסריטאים, רגולטורים, הורים. אבל כשברלד עמד שם מול הילדים, הייתי מצפה ממנו לקצת יותר אחריות. קצת יותר מחשבה על הדברים שהוא עושה. אז הייתי מצפה. אז מה?

אי אפשר באמת להאשים את ברלד. האנשים שהזמינו אותו ידעו מי זה ברלד, ואם הם לא ידעו, זו הייתה אחריותם לברר. אז הוא זרק ארגז. אם הוא היה רק מקלל, אז זה היה בסדר? אם הוא היה רק משדר לכולם שאלימות וולגריות זה המגניב החדש, אז הכל טוב? אבל ארגז זה הגבול? היינו צריכים להגיד לברלד שיפסיק כבר מזמן ולא אמרנו. לא רק שלא אמרנו, גם צחקנו ומחאנו כפיים. אז מה הפלא שהוא המשיך?