המדריך למתחיל המתחיל.

לפני שנתחיל באיך להתחיל, גילוי נאות: מעולם לא הצלחתי להתחיל עם מישהו בפאב. בד"כ סירבו בנימוס, או לקחו מספר טלפון ולא עשו בו שימוש. כל שימוש בעצות האלה על אחריותכם בלבד.

תתחיל

קודם כל, תתחיל. לכן קוראים לזה להתחיל. כי אתה צריך להתחיל. זה לא משנה אם זה בפאב, במסיבה, באוניברסיטה או באתר אינטרנט. תתחיל. תהיה היוזם. תשלח הודעה, תיגש, תשאיר פתק הפתעה בתיק. משהו. ולא, לעשות עיניים זה לא משהו. תבהיר שאתה בקטע. אל תלך מסביב, אל תנסה לרמוז במשך מספיק זמן. תראה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שאתה בעניין. אתה לא מבין כמה זה מושך גבר שלא מפחד להראות שהוא בעניין. כמה זה מושך לדעת שמישהו חושב שאתה מעניין. עוף על זה בכל הכוח.

תגיע לפואנטה

אם באת ואמרת "היי" אמנם זה נחשב שהתחלת, אבל צריך גם להמשיך. כן, אני יודע, זה לא הוגן. אתה זה שהתחלת, מה השני לא צריך לעשות משהו בנידון? לא. למה? ככה. כי החיים קשים. אז אתה צריך להמשיך את השיחה, ולקחת אותה למקום שבו אתם מחליפים מספרי טלפון, או הולכים לשירותים ביחד, לא איכפת לי מה המטרה כרגע. העניין הוא שתהיה מטרה. שים לב, צריך גם טאקט, אי אפשר שהמשפט השני יהיה "רוצה למצוץ?". אבל תחתור למגע. תבקש טלפון, תגיד שהיית רוצה להפגש שוב, או שהדירה שלך ממש קרובה, אם זה הכיוון. תמשוך קדימה. אפילו אם אתה לא יודע בדיוק מה אתה רוצה, תמשיך את השיחה במטרה לגלות. אין דבר שיותר קטלני לשיחת הכירות משתיקה מביכה. 

היה עצמך

אם אתה שונא בירה, אל תשתה בירה. אם אתה לא שנון, אל תנסה להיות שנון. אל תעמיד פנים שאתה אוהב דברים שאתה לא. מריחים את זה מקילומטרים וזה טרן-אוף רציני. אם מדובר באתר היכרויות – שים תמונה שבה אתה נראה כמו עצמך. כן, גם אם אתה נראה מעולה בתמונה ההיא כי לא רואים לך בכלל את הפנים. בסוף התמונות שם כדי לדעת איך אתה נראה. זה לא אומר שאי אפשר לבחור תמונה טובה שלך, אבל השאיפה היא שמתישהו יראו אותך גם במציאות.

אל תהיה עצמך.

תתכונן לפני. תראה קצת יותר טוב, תריח קצת יותר טוב. תצחק בקול רם ובחיוך מלא שיניים. אתה לא בדיוק עצמך כרגע, אתה עצמך-על-סטרואידים. עצמך החדש והמשופר. אפילו אם לא התכוננת, תן לעצמך שתי שניות, סדר את החולצה, תתכונן לרגע. רק בשביל התחושה שנכנסת למצב החתיך שלך. תישאר קליל. זה לא אומר לשקר, אבל אם השני אמר שהוא אוהב חתולים, אתה לא צריך לספר שאתה מתעב אותם. אנחנו פה בשביל מספר טלפון, לא בשביל לחשוף את האמת. 

והכי חשוב – תדע להתמודד. לפעמים אומרים "לא". לפעמים אומרים "כן" ובכל זאת לא מתקשרים אחרי זה. וזה קורה. וזה בסדר. אבל העיקר שניסית.

מטא – פוסט. או: איך אני מפסיק להיות קארי בראדשואו והופך להיות ז'אן ז'ק רוסו.

"היא כותבת טור כזה, היא מספרת בו על כל מיני הרהורים על סקס ובנים, קוראת לבנים בכינויים, ממש בסגנון סקס והעיר הגדולה. בעצם גם ממש מזכיר את הטור שלך." כך אמר לי א', החבר הכי סטרייט שלי, והביא לעולמי טלטלה שהוא לא שיער.

מה רע בלכתוב כמו קארי בראדשואו, אתם שואלים? אז בואו נפתח את זה. אני לא יודע מה רע, כי מעולם לא ראיתי סקס והעיר הגדולה. אין לי שום דבר נגד שרה-ג'סיקה-פרקר, קים קטרל, או השתיים האחרות שלא היו מספיק מצחיקות כדי לקבל רפרנס בfamily guy. מה שכן יש לי זה איזה רעיון מה זה אומר "לכתוב כמו סקס והעיר הגדולה" ולא ככה אני רוצה לכתוב.

ראשית: זו כתיבה שטחית שמסתכמת בדאגה מתי הבחור ששכבתי איתו אתמול יתקשר אלי, האם נתחתן ועם איזה נעליים. שנית: היא מכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר. בואו נדבר על דברים פשוטים וכיפים, נדאג לסוף טוב, ונלבש נעלים יפות. דבר שלישי, ואולי הגרוע מכולם: ההתרכזות בעצמה. עם מי שכבתי, עם מי לא ואיזה נעליים אני עומדת לקנות. אני ואני ואני.

ועכשיו הגיע הזמן לקחת מבט ארוך ומעמיק במראה ולשאול: האם אני באמת שונה מזה?

אורח חיים נהנתני? נראה לי שפה אני דווקא בסדר. אולי אפילו קיצוני לכיוון השני. איזו הנאה מוזרה לדבר על תסכול וגועל. אולי זה משהו שדורש בדיקה בפני עצמו. אבל בינתיים נתנחם בזה.

מכנה משותף נמוך? אני כותב הרבה על סקס, שזו הדרך הכי נמוכה למשוך תשומת לב. אבל עסקתי גם בכמה דברים אחרים. חוץ מזה, אם הייתי רוצה למשוך תשומת לב עם סקס הייתם שומעים פה על סיפורים הרבה יותר קיצוניים. אז לא זו המטרה.

נשאר הדבר השלישי. האני. ופה אני נופל חזק. מספר לכם בדיוק מה עשיתי, את מי עשיתי, את מי לא עשיתי ומה דעתי על זה. התעסקות מוחלטת אך ורק בי. אבל פה נכנס הבחור שהזכרתי בכותרת – זא'ן ז'ק רוסו. הוא כתב ספר בשם "הוידויים". בוידויים שלו הוא מספר על עצמו, חוקר את עצמו, מנתח את עצמו. מדבר רק על עצמו. אבל עושה את זה מתוך נסיון להבין משהו כללי יותר. בגלל שאנחנו כל כך שונים, הוא טוען (בערך), הדרך היחידה להבין משהו על העולם היא להסתכל על עצמך ולנסות להבין מזה משהו על כולם. ואני ממש בסדר עם זה שיגידו לי שאני כותב כמו ז'ן ז'אק רוסו.

אז צריך להתרכז בנסיון להבין, להגיע עמוק, להסיק משהו מכל זה. לא לספר לכם ששכבתי אתמול עם גרמני שהיה כל כך יפה שבא לבכות. זה חסר טעם. זה "סקס והעיר הגדולה". להגיע ליותר מזה. לנסות להבין איך זה שאני חופר על זה שאני מחפש חבר, אבל מוצא בעיקר שרירי בטן. ואם לא זה, אז לפחות אני אלך לקנות נעליים יפות. 

נ.ב.
אם אתם מסכימים, או אם לא, ספרו לי! הבלוג הזה הוא בשבילכם.
(אבל בסוף אני אעשה מה שבא לי. זה הבלוג שלי, בכל זאת).

ההומו המכוער

החלק השלישי בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

לא רציתי, ניסיתי להתחמק. אבל אין מה לעשות. אני ההומו המכוער. האמת, בתכל'ס נראה לי שאני איפשהו באמצע. אולי בימים טובים קצת מעל. אני תמיד מקבל חצי-מחמאות. "יש לך בלורית כמו של הצנחנים מהכותל", "יש לך יופי כמו של הערבים בסרטים", "אתה מאוד פוטוגני". מין אמירות שמתכוונות לטוב אבל יותר מעליבות. לא שזה משנה משהו. כי יש רגע אחד, לפעמים במסיבה, לפעמים בפאב, לפעמים כשאני יושב בבית מול "אטרף דייטינג". זה הרגע הזה שבו מישהו אומר לי "לא", ובאותו רגע אני הכי מכוער שיש.

כי על זה הכל נסוב. על ה”לא”. אני רוצה אחרים והם לא רוצים אותי. כל פעם אני ממציא תירוץ. פעם אני מאשים אותם, פעם אני אומר שמזל שלא, פעם אני סתם מתמרמר על זה. מנסה עם קצת הומור להוציא מזה טור. כל פעם אני בורח מזה, הולך מסביב, יושב וכותב על משהו אחר כדי לא לכתוב על זה. אז הפעם אני תוקע את האצבע בפצע ומסובב. הכי ברור שיש - הבחור הכי חתיך במסיבה לא רצה אותי.

אין מה לעשות. הוא הכי חתיך במסיבה, הוא מצא את השני הכי חתיך במסיבה וזה לא אני. ואם זה לא אני, אז אני מכוער. מכוער זה לא מושג מוחלט. זה לא משנה אם אני ממש מכוער או רק טיפה מתחת ל"הכי חתיך שיש". בסוף זה או שכן או שלא. לא הכי חתיך במסיבה וגם לא במקום השני. והייתי רוצה ללכלך ולהגיד שזה סתם בחור יפה עם אישיות של כיסא. אבל הוא לומד משפטים, הוא מצחיק ומקסים וגם מתנדב עם ילדים. מושלם. ואני רוצה אותו. והוא רוצה מישהו אחר שרוצה אותו בחזרה. וזה זין לא נורמלי.

לא מתרגלים לזה. זה תמיד שורף מבפנים. “לקחת את זה בקלות” זו סתם העמדת פנים. זה מרגיש חרא. זה מוציא רפש שכבר שכחתי שיש בי. תסכול, גועל ולפעמים גם לשכב עם מישהו באותו לילה רק כדי להרגיש רצוי. רק כדי לא להיות מכוער. לא שזה עוזר.

אולי יהיה לי סוף הוליוודי. אולי מחר מישהו יחשוב שאני הבחור הכי חתיך במסיבה, ואני אחשוב שהוא הכי חתיך ונדהר ביחד אל עבר השקיעה. אולי.

אבל אתמול הבחור המושלם הלך עם הבחור השני. אתמול הייתי לבד.

והייתי סתם הומו מכוער.

מוקדש לז' סופית. האב הרוחני של "נטיות אפוכות" שאף פעם לא מרשה לי להיות ההומו המכוער.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוגוסט 2012: מכוער

תודה. או: איך כותבים דברים בלי ציניות ומרמור?

גליון "מכוער" של האף כבר ירד לדפוס. אני אתן לו להסתובב קצת ברחובות ובאתר האף ואז אעלה אותו פה. אני בטוח שהרשת כולה על קוצים.

אבל עד שהוא יצא אני עוצר לרגע להגיד משהו:

תודה לכם, קוראים יקרים.


בזמן האחרון קיבלתי מכם כמה וכמה מיילים. אני מבטיח להשיב לכולם בהקדם אבל המקבץ של כמה ביחד עשה לי חשק להודות גם לקוראים כגוף אחד.

לא תמיד קל לי לכתוב. לפעמים אין כוח. הרבה פעמים אני קורא משהו שכתבתי ורגע לפני שאני לוחץ על "פרסם" אני שואל את עצמי "את מי זה מעניין בכלל?".

וכל מייל כזה, כל תגובה, ואפילו כל קורא שאני רואה שנכנס (גוגל נותן כלים קצת פסיכים לעקוב אחרי כמה אנשים קוראים את הבלוג שלך, קשה לא לפתח אובססיה לזה), כל אלה הם מה שגורמים לי ללחוץ בסוף על "פרסם".

אז תודה.

נתראה בגליון מכוער.

גד.