סיפורי פיזיקאי, חלק ג'. או: למה פתאום נמאס לי.

לא היה לי חבר, ואז כן היה לי חבר והייתי מבסוט. חיכיתי לטלפונים ממנו, כתבתי לו חמשירים, קניתי לו כף לגלידה. בקצב מפחיד אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים (נכון שפעם זה לא היה כזה סיפור?), פגשתי את ההורים שלו, הוא פגש את שלי, אמא שלי בכתה כאילו אני מתחתן והכל היה טוב ורומנטי ונהדר.

ואז פתאום התחילו הספקות. הרגשתי שלא בא לי על קשר.

אני אוהב אותו. טוב לי איתו. אני רוצה להיות איתו. אז למה לעזאזל אני מתבאס להיות בקשר?

לפעמים אני חושב שזה כי אני מקולקל. אולי כולנו מקולקלים. מין יצור דפוק שכזה שתמיד רוצה מה שאין. זיינתי מישהו? אני רוצה שלישיה. עשיתי שלישיה? אני רוצה חבר ורומנטיקה. יש לי חבר? אני רוצה רק לזיין מישהו. דפוק.

אבל זה לא בדיוק זיון ספציפי כזה או אחר שאני מוותר עליו. כן, היו ערבים שהתחיל איתי מישהו חתיך (לא המון כאלה, חייב להודות) וידעתי שבגלל שיש לי חבר אני אחזור הבייתה לבד הלילה. לא ביג דיל. הבעייה האמיתית הייתה לוותר על כל האנשים החתיכים בעולם. לפני שהיה לי חבר יכולתי לשכב עם כל אחד. גם עם אלה שלא רוצים. גם עם הסטוץ שרוצה אבל גר בניו יורק. אולי זה לא קרה, אבל היה לי מותר שזה יקרה. יכולתי לפנטז על נסיבות מופרכות ובלתי אפשריות שיובילו לרגע אינטימי שיוביל לנשיקה לוהטת שתוביל לסקס סוער. עכשיו הפנטזיה היא רק פנטזיה. היא אסורה. מה שמפריד ביני לבין כל החתיכים בעולם הן לא נסיבות המציאות, אלא האיסור. איזה באעסה עם האיסור הזה.

הכל ידוע עכשיו. כשאני יוצא למסיבה, אני יודע איך הערב ייגמר. אהבתי לא לדעת. אהבתי את האפשרות לסיים את הלילה בכל מקום ועם כל אחד. נכון, רוב הסיכויים היו לסיים אותו בבית עם יד ימין במקרה הטוב, ובאוטו עם איזה יזיז שלא כזה בא לי עליו ורק גורם לי להרגיש רצוי במקרה הרע. אבל לא ידעתי שזה מה שיקרה. עדיין היה סיכוי שהסטוץ הניו יורקי בדיוק יחליט לבוא לבקר, והקראש הסטרייטי שלי יראה אותנו יחד ויחליט שבא לו לנסות את זה פעם אחת ונעשה שלישיה מטורפת. ועל כל זה אני צריך לוותר עכשיו, כי יש לי חבר.