שוב עשיתי את זה. שוב
הקפאתי את הפרופיל שלי באטרף. דה
ז'ה פאקינג וו. נו,
מילא, כבר השלמתי עם תהליך המטוטלת הזה.
לפתוח לסגור. לסגור
לפתוח. כרגע אני צריך
לסגור. הפכתי להיות כל כך
פגיע שזה פשוט נורא. הרגשתי
כמו חשופית בעולם של שבלולים. לכולם יש את קונכיה ההגנה שלהם, ורק לי אין. אני חשוף מהרגע הראשון.
תמיד נפגע כמו איזה בחורה
במחזור.
אפשר
לנתח עד מחר אם זה אני שדפוק, האחרים דפוקים או הדרך בה אני פועל. מה
שבטוח זה שלהכניס את עצמי להמון אינטרקציות
עם פוטנציאל פגיעה כל היום זה לא הפתרון.
אז די. זה יצמצם
קצת את כמות הסקס. אולי באופן כללי אני אהיה קצת פחות הומו. לא כי להיות
הומו זה רע, אלא כי אני
צריך להיות עוד כמה דברים בחיים שלי.
באופן
מפתיע זה מגיע אחרי תקופה שלא כתבתי.
מראש אמרתי לעצמי שהפתרון
לתסכולי אטרף יהיה לכתוב הרבה על מה שקורה.
אבל לא כתבתי. לכן
גם לא ראיתי את זה בא. מלא
עקיצות קטנות, דקירות
משעממות של יום יום, שלא
ראיתי צורך אפילו לצייץ עליהן. עוד
בחור שאומר כן ואז מושך אותי באף שבוע ואחרי זה מחליט
שבעצם לא מתאים לו. עוד
דייט כושל. עוד מישהו
שבמקום לסיים את הדייט הראשון איתו בנשיקה אני מזמין אלי
הבייתה. אף אחד מהם לא שבר
לי את הלב. אבל לאט לאט בלי
לשים לב הם גירדו אותו על פומפיה. כל פעם עוד חתיכה קטנה. עד שמגיע הלילה בו בחור לא-כזה-יפה-אפילו
לא עונה במשך חמש דקות וזה הורס אותי
ומערער את הביטחון העצמי ואני לא מבין מה
כל כך רע בי שאף אחד לא רוצה אותי.
כשמגיעים לסרטים האלה זה סימן
להפסיק.
אולי
כן רוצים אותי, אולי לא
רוצים אותי, אולי זה רק
אני, אולי זה כולם. מה
שבטוח זה שאני מתפלש בזה קצת יותר מדי
לאחרונה. אז אני מפסיק. לוקח צעד אחורה. יצא לי טוב,
על יום כיפור. שנה
חדשה וכל זה. יש לי גם יום
שלם עכשיו לחשוב על כל הדברים האלה.
קצת מסוכן לתת למחשבות כאלה
יום שלם להתבשל במיץ של עצמן. אולי
בסוף כיפור אני אחליט בכלל להפוך לסטרייט. אבל תמיד אהבתי לחיות על הקצה.
יש תקופות כאלה, אל תתייאש ובבקשה, אל תפסיק לכתוב.
השבמחקשנה טובה!