אני ונ'. או: קשר עם תאריך תפוגה.

כשאני חושב עכשיו על מה שהיה לי עם נ' נראה שהכל היה מושלם. חוץ מזה ששנינו גרנו עם ההורים, אז את רוב הזמן בילינו ביער ירושלים. אבל חוץ מזה הכל מדהים. אה, וחוץ מהקטע שהוא היה לא סגור על עצמו (ואני הייתי?), אבל באמת שרק זה. אה, וחוץ מזה שהוא עישן, מה שגרם לריב הכי גדול שלנו. אבל כל זה היה שטויות. כי כל רגע איתו היה נכון ומדהים ונהדר. אולי זו רק הנוסטלגיה שמדברת עכשיו, אולי ככה זה תמיד בקשר הראשון, אולי באמת היה שם משהו מיוחד. ואולי זה כי כל הקשר הזה הגיע מראש עם תאריך סיום.

כמו כל דבר רציני שהיה לי, גם נ' התחיל מסטוץ שהשתבש. הוא בדיוק השתחרר והתחיל לחשוב על הטיול הגדול ואני בדיוק נכנסתי לשנה של קבע, אז ידענו שאין זמן להתחיל משהו רציני. ובכל זאת, אם רצינו ואם לא, התחיל משהו רציני. לצד הקשר הרציני היה גם תאריך שבו הוא טס לחו"ל, רציני לא פחות. תאריך שאיתו התמודדנו, לפחות לדעתי, הכי רע שרק אפשר.

החלטנו שכשהוא טס זה נגמר. כל אפשרות אחרת הייתה מחוץ לתחום, אסור היה לחשוב עליה אפילו. הקשר עבר מהמורות ותהפכות אבל ההחלטה הזאת נשארה, היא הייתה הדבר היחיד והמוחלט. החלטה שעליה אסור לערער. הכי הרבה שהתרחקנו משם היה ההסכם שלא משנה מה קורה, כשהוא חוזר, אנחנו נפגשים לפחות פעם אחת, לבירה אחת.

אני לא אומר שהייתי צריך להגיד לו שאני רוצה שנשאר בלונג-דיסטנס, לבקש שיחכה לי. זה כנראה לא היה פייר לדרוש את זה ממנו, אני לא בטוח אפילו שאני יכולתי לדרוש את זה מעצמי. אבל היינו צריכים לדבר על זה. להודות שאולי הדברים לא הלכו בדיוק כמו שחשבנו. הייתי צריך להגיד שההחלטה לחתוך כבר לא נראית לי כל כך מובנית מאליה. אבל זה משהו שאסור היה להגיד. הוא טס. חותכים. נגמר. על מה יש לדבר? אפילו היה אסור להגיד "אני אוהב", כי זה מפחיד לאהוב מישהו שעוד שנייה נעלם לך מהחיים.

אבל אהבתי אותו. אם רציתי או לא, אהבתי אותו. גם אמרנו את זה, למרות הסוף המתקרב. אולי בכלל אהבתי אותו כל כך דווקא בגלל הסוף הזה. נורא קל לאהוב מישהו כשאתה יודע שעוד רגע הכל נגמר. מדחיקים את כל העניינים הקטנים, את הסיגריות, את הקטע הזה שלו עם אסטרולוגיה. למה להתעסק בזה עכשיו אם יש רק עוד חודשיים ביחד? אין שום פחד ממחויבות, מחשבות על אחרים. מישהו חתיך התחיל איתך? אין שום פספוס כי הוא יהיה שם עוד חודש. כאילו שאחרי שנ' טס באמת התחשק לי לפלרטט עם אחרים. מחוייבות? איזה מחוייבות? לחודש? אין עתיד. יש עכשיו. והעכשיו היה נהדר. אז בוא ננצל אותו עד שחותכים.

אז היה נהדר ואכן ניצלנו את זה והוא אכן טס ואכן חתכנו. לפחות אמרנו שחתכנו. כי עדיין היינו מדברים כל יום. הוא מתקשר מחו"ל, אני מתעורר בשלוש בלילה בבסיס, לא ממש לחתוך. זה היה קשה, כי מצד אחד אתה אומר לעצמך שהקשר נגמר ומצד שני אתה ממשיך לדבר איתו כל יום.

אז החלטנו שצריך לדבר על זה. סתם, נראה לכם?! לא העזנו לדבר על זה. להגיד שהנה, הוא טס, ואנחנו עדיין מדברים כל יום. העדפנו להחליט שדי, לא מדברים יותר. אני זוכר את השיחה הזאת, בשלוש בלילה מחוץ לחדר שלי כדי לא להעיר את הקצין השני, כשאמרתי לו שאני לא יכול ככה, לדעת שחתכנו ולהמשיך להיות כל כך קרובים. אחרי זה באמת לא דיברנו יותר. זה היה קשה וכואב כמו כל פרידה. אבל הזמן והמרחק עשו את שלהם ואחרי כמה חודשים הכל נחלש קצת.

כשהוא חזר באמת נפגשנו. אפילו ניסינו להמשיך עם זה עוד קצת אבל מהר מאוד הבנו שזה לא הולך. אני אומר "הבנו" כאילו זו הייתה החלטה משותפת, אבל הוא זה שנפרד ממני. לא ממש נפרד, כי לא ממש חזרנו, אבל, נו, אתם יודעים. שכנעתי את עצמי שהוא צודק, שאנחנו באמת במקומות שונים מדי בחיים. אולי זה באמת היה ככה, אולי סתם לא רציתי להודות שזורקים אותי, אולי בלי הסוף הזה באופק כבר לא יכולנו להתעלם מכל הדברים המפריעים. אבל כשדיברתי איתו שוב, לפני שכתבתי עליו, פתאום הכל חזר לי. השיחות, הנשיקות ביער, הקטע הזה שהוא היה מצחיק את עצמו. אני לא יודע להסביר לעצמי למה כל הדברים האלה היו מיוחדים כל כך. אולי זה היה רק בגלל הטיסה שלו ואולי פשוט היינו שני האנשים הנכונים אחד לשני באותו זמן. אבל היה שם משהו מיוחד.