עייפות החומר. או: על ענייני עניין.

אני מעוניין בכל מיני אנשים. אני מתעניין בהם והם לא מתעניינים חזרה. בד"כ אני בוכה קצת, מתמרמר קצת, כותב על זה טור וממשיך הלאה. אבל די, התעייפתי. לא רק מהדחיות. אלא מהאוטיזם החברתי שהקהילה הזאת פיתחה. מחוסר היכולת להתמודד עם הסיטואציה הזאת בה הם מעוניינים במישהו אחר.

הרי אני לא היחיד בעולם שמעוניין באנשים. יש כמה אנשים שמעוניינים בי. אמנם אני לא מעוניין בהם, אבל זה לא העניין מי מעוניין. כי גם המעוניינים לא הביעו עניין. כלומר כן, אבל בדרך כל-כך מעוותת שזה רק הזיק. הם נעמדו לידי וחיכו שאני אעשה משהו. הם דיברו איתי במשך חודש בלי לרמוז לרגע שהם מעוניינים, וברגע שלקחתי את המושכות לידיים הם אמרו לי שכבר שבוע הם יוצאים עם מישהו כי לא עשיתי שום צעד. הם שלחו אנשים אחרים להגיד לי שהם בעניין שלי. האחרון שהחליט להפסיק להיות בחורה ולעשות עם זה משהו היה כל כך נכה-חברתית שהוא פשוט ניגש אלי וניסה לנשק אותי על הפה, כשלפני זה החלפנו אולי שלושים מילים כל החיים. יש המון סיבות שבגללן כל הדברים האלה קורים. אבל לכולם יש תוצאה אחת משותפת – נמאס לי.

לאחרונה א', חבר טוב (וֹסטרייט) דיבר איתי על הומו אחר שהוא פגש. הוא אמר שהוא מקסים וחתיך. כמובן שרציתי להכיר אותו. אבל אז שוב התחיל המשחק הזה. שוב התחיל הקטע הזה שאני צריך להיות זה שמביע עניין. ר' מושלם, אבל הוא ביישן. אפשר לדרבן את ר', אפשר לשכנע אותו לתת לי את המספר שלו. אפשר לשווק אותי טוב. כל אלו המילים של א'.

שילך להזדיין ר'. למה הוא יותר טוב ממני? למה הוא הצד שצריך "לדרבן"? למה אותי צריך "לשווק"? עד כמה אני מסכן שצריך "לדרבן" אנשים אחרים כדי שיסכימו לקבל ממני שיחת טלפון. אני חכם, מצחיק, מגניב ויש לי טור במגזין ירושלמי. אם ר' לא יודע איך לסמן לבחור שהוא מעוניין בו, או שהוא לא רוצה לעשות את זה, אז אני מוותר.

וזה תקף גם לכל השאר. אני התעייפתי. אני צריך מנוחה. בזמן הקרוב אני לא הולך להיות היד המלטפת לכל פגועי-אטרף של הקהילה הזאת. אני לא הולך להיות "הצד הבוגר" שיבין את מכואבי הנפש העדינה של כל ההומואים האחרים. מישהו אחר יצטרך לעשות את זה. תנאי סינון בסיסי הפך להיות בחור שיודע איך להתחיל עם מישהו אחר. מישהו יצטרך לבוא אלי ולהגיד לי "גד, בא לי עליך". מישהו יצטרך להיות זה שרוצה אותי, בזמן שחברים שלו מדרבנים אותי לצאת איתו. גם אם זה אומר שבזמן הקרוב אני אהיה לבד. אבל בסוף כשישאלו את הילדים שלי איך ההורים שלהם הכירו, הם לא יגידו "גד היה די מסכן, אבל שיווקו אותו ממש טוב, אז בסוף זה הצליח".