ההומו המכוער

החלק השלישי בטרילוגית הקיץ של האף: הטוב, הרע והמכוער.

לא רציתי, ניסיתי להתחמק. אבל אין מה לעשות. אני ההומו המכוער. האמת, בתכל'ס נראה לי שאני איפשהו באמצע. אולי בימים טובים קצת מעל. אני תמיד מקבל חצי-מחמאות. "יש לך בלורית כמו של הצנחנים מהכותל", "יש לך יופי כמו של הערבים בסרטים", "אתה מאוד פוטוגני". מין אמירות שמתכוונות לטוב אבל יותר מעליבות. לא שזה משנה משהו. כי יש רגע אחד, לפעמים במסיבה, לפעמים בפאב, לפעמים כשאני יושב בבית מול "אטרף דייטינג". זה הרגע הזה שבו מישהו אומר לי "לא", ובאותו רגע אני הכי מכוער שיש.

כי על זה הכל נסוב. על ה”לא”. אני רוצה אחרים והם לא רוצים אותי. כל פעם אני ממציא תירוץ. פעם אני מאשים אותם, פעם אני אומר שמזל שלא, פעם אני סתם מתמרמר על זה. מנסה עם קצת הומור להוציא מזה טור. כל פעם אני בורח מזה, הולך מסביב, יושב וכותב על משהו אחר כדי לא לכתוב על זה. אז הפעם אני תוקע את האצבע בפצע ומסובב. הכי ברור שיש - הבחור הכי חתיך במסיבה לא רצה אותי.

אין מה לעשות. הוא הכי חתיך במסיבה, הוא מצא את השני הכי חתיך במסיבה וזה לא אני. ואם זה לא אני, אז אני מכוער. מכוער זה לא מושג מוחלט. זה לא משנה אם אני ממש מכוער או רק טיפה מתחת ל"הכי חתיך שיש". בסוף זה או שכן או שלא. לא הכי חתיך במסיבה וגם לא במקום השני. והייתי רוצה ללכלך ולהגיד שזה סתם בחור יפה עם אישיות של כיסא. אבל הוא לומד משפטים, הוא מצחיק ומקסים וגם מתנדב עם ילדים. מושלם. ואני רוצה אותו. והוא רוצה מישהו אחר שרוצה אותו בחזרה. וזה זין לא נורמלי.

לא מתרגלים לזה. זה תמיד שורף מבפנים. “לקחת את זה בקלות” זו סתם העמדת פנים. זה מרגיש חרא. זה מוציא רפש שכבר שכחתי שיש בי. תסכול, גועל ולפעמים גם לשכב עם מישהו באותו לילה רק כדי להרגיש רצוי. רק כדי לא להיות מכוער. לא שזה עוזר.

אולי יהיה לי סוף הוליוודי. אולי מחר מישהו יחשוב שאני הבחור הכי חתיך במסיבה, ואני אחשוב שהוא הכי חתיך ונדהר ביחד אל עבר השקיעה. אולי.

אבל אתמול הבחור המושלם הלך עם הבחור השני. אתמול הייתי לבד.

והייתי סתם הומו מכוער.

מוקדש לז' סופית. האב הרוחני של "נטיות אפוכות" שאף פעם לא מרשה לי להיות ההומו המכוער.

פורסם לראשונה במגזין אף, גליון אוגוסט 2012: מכוער