כפייה
דתית.
בואו
נדבר על כפייה דתית. מה זה
בכלל "כפייה דתית"? כשכופים
עלינו להיות דתיים, מה לא
ברור? ומי כופה? החרדים,
כמובן. זה קורה
לפעמים, נגיד כשחרדים
חוסמים כבישים בשבת. זה
לא קורה כשהמדינה מטילה קנסות על סופרמרקטים
שפתוחים בשבת. זו אכן
כפייה, אבל הדתיים לא כופים
כאן שום דבר, זו המדינה
כופה.
אני
אתחיל באנקדוטה קטנה בשביל אנשים שבטוחים
שמדינת ישראל היא העיוות היחיד, הברברית היחידה בעולם המערבי
שבה הדת מתערבת במדינה. לא
מזמן חגגו אתאיסטים בארצות הברית את זה
שהרשו להם להציב פסל נוסף אתאיסטי
בחצר של בית משפט מחוזי, כי
המדינה החילונית-נאורה-מתקדמת
לא הסכימה להסיר פסל של עשרת הדיברות. אה, ושנדבר על
זה שהמפלגה ששולטת באיטליה כבר די הרבה
זמן היא מפלגה נוצרית? לא
נדבר? טוב. בואו
נחזור לעניין.
אז
כן, המדינה כופה עלי כפייה
דתית. אבל לא רק את זה.
המדינה כופה עלי לתת לה חלק
נכבד מכספי, דבר שהוא ללא
ספק כפייה כלכלית. משרד
הבריאות כופה על יצרנים לא להכניס למזון
חומרים מסויימים – ללא ספק כפייה צרכנית.
והצבא? אני לא
יודע מאיפה להתחיל אפילו עם כל הדברים
שכפו עלי ולא רציתי לעשות שם. הרי
זה חלק לא קטן ממה שהמדינה עושהת כופה
על אזרחיה דברים. אז למה
בכל נושא אחר מותר ורק בנושא הדת אסור
למדינה לכפות דברים?
כי
הדת היא משהו שצריך להיות פרטי, שכל
אחד ינהג איך שהוא רוצה ויעזוב אחרים.
נכון? כי המדינה
"כופה" רק
דברים שקשורים לטובת הכלל, ודת
זה עניין פרטי, המדינה לא
צריכה לקבוע סולם ערכי או דתי. נכון?
לא נכון.
אין
למדינה שום בעייה לקבוע עד כמה איכפת לי
מקשישים, חולים, פצועים
ונכים. הרי המדינה לוקחת
ממני כסף (כפייה כלכלית!
ערכית!) בהתאם,
כדי לטפל בהם. גם
אם אני עשיר ומבוטח במליון ביטוחים פרטיים,
גם אם אין סיכוי שאני יום אחד
אצטרך את הכסף הזה מהמדינה, אני
עדיין אשלם ביטוח לאומי. כי
ככה זה עובד, המדינה החליטה
שכולם דואגים לכולם. למה
זה עניין שמותר לה לכפות עלי?
טוב,
אז נגיד שעל דאגה לחלשים יש
קונצנזוס. למה המדינה
מחליטה שמוזיקה זה עניין שצריך לקדם?
למה זה בסדר לקבוע למי יש קרייה
מבטיחה מספיק, בשביל לוותר
לו על שירות צבאי ובשביל לסבסד לו מלא
דברים ותכניות הצטיינות? מי
החליט שהקריירה של אחד בכינור חשובה יותר
מהקריירה שלי בבובות אצבע? הוחלט
באופן קולקטיבי שאומנות וספורט הם ערכים
חשובים וכל אזרח צריך לתרום את חלקו כדי
לקדם את טובי התלמידים. ואם
לא בא לי? למה אי אפשר שכל
אחד יעשה מה שמתאים לו וזהו? כי
ככה! שקט! זה
משהו שכולם מסכימים עליו!
מה
אני בא להגיד פה? שעיגון
בחוק של ערכים דתיים זה הגיוני בדיוק כמו
מגוון אחר של ערכים שהמדינה בוחרת לעגן
ולקדם. אז נשאלת השאלה:
מי קובע איזה ערכים אנחנו
רוצים ועד כמה אנחנו רוצים לקדם כל אחד?
לא יודע. אבל
בעיני יש שתי דרכים עיקריות להחליט.
האחת: חוקת
המדינה שקובעת את הערכים הבסיסיים שלה.
טוב, זה אין
לנו, אבל יש את מגילת
העצמאות שקבעה שמדינת ישראל היא יהודית
ממש כמו שהיא דמוקרטית. אז
עיגון של הדת היהודית בחוק זה כל כך מופרך?
אבל
דמוקרטית! דמוקרטיה!
כפייה זה לא דמוקרטי!
צודקים לגמרי. גם
לדמוקרטיה צריך להיות חלק בזה. זה
לא שיש כמעט עשרים אחוז של חברי כנסת שהם
בעלי אג'נדה שהיא כמעט
כולה קשורה לעיגון הדת במדינה. כלומר,
זה כן. אז לא
משנה.
עכשיו
אני אלך קצת לכיוונכם: מוסד
הרבנות בארץ רקוב. עשו
ממנו מאפיה, היהדות
האורתודוכסית מדירה כל אפשרות לסוג יהדות
אחר ובמשרדים של הרבנות אין ווי-פי.
באופן כללי אני לא מרוצה
מההתנהלות של משרד הדתות. אז
מה? אני לא מרוצה גם
מההתנהלות של משרד האוצר, זה
לא אומר שאני קורא לאנרכיה כלכלית.
צריך להפריד בין "אני
לא אוהב את ההתנהלות של משרד ממשלתי"
לבין "שילוב
של דת במדינה זה חשוך וימי-ביניים
ולא קורה בשום מקום בעולם".
תראו,
אני הומו ואסור לי להתחתן כי
החליטו שהנשואים במדינה מתנהלים רק לפי
היהדות האורתודוכסית. אני
לא מרוצה מזה, אני חושב
שזה צריך להשתנות. אבל אני
גם מבין שיש לא מעט אנשים במדינה הזאת שלא
רוצים להפריד את הדת מהמדינה וזו זכותם.
הגיוני לרצות מדינה חילונית
לגמרי, כמו שזה הגיוני
לרצות פה קומוניזם. הגיוני,
אבל כנראה לא הולך לקרות פה
בקרוב. אבל לפסול דעה שונה,
שבעד שילוב של הדת במדינה,
להגיד על דעה כזאת שהיא
פרימיטיבת, חשוכה ושאין
לה מקום, זה חשוך,
פרימיטיבי ואין לזה מקום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה