סיפורי פיזיקאי, חלק ד'. או: דברים שלא אמרתי לך.

זאת לא הפעם הראשונה שאני כותב לך דברים שלא תקרא. כבר כתבתי פה בבלוג, כתבתי במחברת, כתבתי כהודעה בפייסבוק שמחקתי במקום לשלוח לך. אולי זו אחת הסיבות שנפרדנו, כל הדברים האלה שלא אמרתי לך. כתבתי לעצמי ולא לך כי לא רציתי להעליב אותך, להכעיס אותך או להפחיד אותך, כתבתי לעצמי כי פחדתי שאולי תפרד ממני אם אני אכתוב לך את הדברים שרציתי להגיד, כתבתי לעצמי פשוט כי היה מאוחר ולא יכולתי להתקשר. כבר היו הרבה סיבות שבגללן כתבתי לעצמי דברים שרציתי להגיד לך. אבל זו פעם ראשונה שאני כותב לעצמי בגלל שאתה לא רוצה לדבר איתי.

זה כבר לא משחק של "מי לא מדבר עם מי". בהתחלה עוד חשבתי שזה כן. זה נחתך בצורה מהירה וחדה. ביקשתי שתשאר עוד לילה, כדי לדבר קצת. שלחתי לך הודעה ששואלת מתי תיקח את הספר ששכחת, ואמרת ש"לא השבוע". חשבתי שאולי אתה מקבל ממני את אותה תחושה של התעלמות שאני מקבל ממך. רציתי להתקשר, אבל זה נראה לי קצת תוקפני להפתיע אותך עם טלפון. אז שלחתי הודעה שאני רוצה לדבר. ושוב, תשובה קצרה, לא מפרטת, בעיקר שוללת. "עוד כמה חודשים". אז עכשיו זה ברור, זה אתה שלא רוצה לדבר איתי.

לא עשיתי את כל הסצינה הזאת בתקווה שתתקשר כבר ותתחנן שאחזור. גם עכשיו אני לא מנסה פה איזה מהלך מתוחכם שיגרום לנו להיות ביחד. אז מה לעזאזל אני רוצה ממך? לדבר. כן, פשוט לדבר. כי לא נראה לי הגיוני שהצלחנו לסיים שמונה חודשים של קשר בעשר דקות. כי למרות כל מה שאתה בטח חושב, אני לא בטוח שהדרך הכי טובה להתגבר על הכל היא להעלים אותי מהחיים שלך בשנייה אחת.

אני רוצה לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו. יש לי זכות לדעת מה שלומך. כן, אפילו שנפרדנו, אפילו שנפגעת. כמו שאמרתי, קשר של שמונה חודשים לא נגמר בלילה, גם אם נרצה. ברור לי שזה מה שאתה מנסה לעשות. אבל זה באמת הפתרון? אני יכול לנחש שאתה כועס עלי, שאתה פגוע, שאתה לא מבין למה זה שוב לא הצליח לך, אם עשית את הכל כל כך נכון. ובאמת, באמת שעשית את הכל מושלם. אבל החיים לא עובדים ככה.

אתה סתם מעניש את עצמך. ההתעלמות הזאת רק גורמת לכל זה להיות קשה יותר, דרמטי יותר ללא סיבה. נכון, יש שם רגשות. נכון, זה כנראה יעורר אותם. אבל אני לא בטוח שהפתרון הנכון הוא באמת לקבור אותם מתחת לשתיקה הזאת עד שהם יחנקו. אתה אולי חושב שזה סתם יפתחו פצעים שאולי התחילו להגליד. אבל אני מרגיש שאצלי הם לא יכולים להגליד ככה. שאתה מנסה לתת להם להגליד כשהרסיס עדיין תקוע בפנים.

גם לי זה קשה. איזה רעיון מטומטם זה היה, להקריא לך את הספר שאני הכי אוהב. מי יודע כמה זמן אני לא אוכל לחזור אליו עכשיו. אני עדיין תקוע בפרק 7 עונה 2 בסדרה שראינו ביחד. כי מי בכלל יכול לחשוב על לראות פרק לבד.

הזמן יעשה את שלו, הוא תמיד עושה. אבל אני לא רוצה שמערכת היחסים הזאת פשוט תדהה. היא הייתה נהדרת, אני לא מתחרט על רגע. אז נכון, כשאני נתקל פתאום בסרטון שאני ממש רוצה לשים לך על הקיר, זה כואב. אבל הייתי רוצה מתישהו, להזכר בכמה כיף היה לעשות את השטויות האלה פעם. לא לזכור את הכאב הזה ולדעת שהוא נחלש כי עבר מספיק זמן. איך אתה היית רוצה לזכור את מה שהיה לנו, אם בכלל?