היה
לי רגע חלש, אפילו קצת יותר
מרגע, תקופה. התבאסתי על זה שלא רוצים לצאת איתי, שאני
לא מצליח לפענח את החוקים של הלהתחיל עם
אנשים בפאב, שאני לא טוב
בזה, שאין לי אופי טוב.
בכיינות מכל הסוגים. ואז
באו לי כמה תובנות. הראשונה
היא שזה חייב להפסק. בכיינות
זה לא מגניב. אני ממש לא
הולך לתפוס את המשבצת של "אוי
אני כזה מסכן". זה לא
אני. והייתה עוד תובנה.
הרי הדבר הראשון שכתבתי כשהחלטתי
לסגור את הכרטיס באטרף הוא שאני לא יודע להתחיל
עם אנשים בחיים האמיתיים. ופתאום
הבנתי – אני באמת לא יודע להתחיל עם אנשים
בחיים האמיתיים.
כשכתבתי
את זה בפעם הראשונה זו הייתה סוג של הצהרה
אופנתית. זה נראה לי חמוד
כזה. זה היה יותר “אני לא
יודע” בקטע של “אף פעם לא ניסיתי.
אבל כמה קשה זה יכול להיות?”.
ובכן, זה יכול
להיות די קשה, מסתבר.
חשבתי ששיטת
ה"אני-לא-יודע-איך-להתחיל-איתך-אז-הנה-אני-עושה-את-זה"
תעבוד לי. היא לא עבדה. “זה
נורא חמוד", ככה אמרו
לי כל הזמן. זה באמת חמוד.
הבעייה היא שחתולים הם חמודים,
וחתולים רוצים ללטף. אני
לא מחפש מישהו שילטף אותי.
מרגע
זה ואילך אני לא חמוד. אני
מגניב, אני אדיר, אני
כל מה שחיפשת בחבר גם אם עוד לא הבנת את
זה עד עכשיו. ואולי זה לא
מה שכולם יבינו ברגע הראשון, אבל
זה בסדר, אני אלמד איך
לגרום להם להבין את זה. והפעם
זו לא שורה לבלוג, זו החלטה
לחיים. אני הולך להיות טוב
בלהתחיל עם בנים בפאב, וכמו
שכל ספר-עצות-לחיים-בשקל
יגיד לכם: להחליט זה כבר
חצי דרך להשיג את המטרה.
אין
יותר פוסטים ממורמרים. אין
יותר בכיינות. אין יותר
תלונות על תקופת היובש. זה לא אומר שלא יהיו תובנות חדשות. זה לא אומר שזה לא ייקח קצת זמן. זה כן אומר שמעכשיו לא תשמעו אותי מתלונן על זה אפילו פעם אחת. וגם אם זה לא יעבוד, לפחות אני לא אהיה הבכיין של החבר'ה.
לא להיות בכיין ומתלונן סדרתי זה רעיון מצוין.
השבמחקאבל לא כדאי לקבוע לעצמך לו"ז נוקשה מידי.
שיהיה בהצלחה בכל מקרה וחג שמח!